ספרה של מור רמות, "כשהחיים קורים לך", נפתח בשאלה: "אז מה עשית ברילוקיישן?". "כביסה", עונה המספרת. "זה הכול?" שואל הקול השני, "לא, גם ניקיתי כל היום אחרי בעלי והילדים, קצת בישלתי, קניות, הרבה סידורים, אבל כן, המון כביסה, לא יודעת איך, פשוט כביסה". בהמשך היא נשאלת: "אז מה עשית כל היום?". "זו אחת השאלות השנואות על אמהות ברילוקיישן", מצהירה רמות המתגוררת זה עשור בברלין, "בטח על אלה שלא עובדות".
רמות (45), שספרה הסוחף יצא לאור כעת בהוצאת שתים, דווקא עובדת - היא מאמנת נשים לצמיחה. כמו גיבורת הספר מרכז חייה הם ילדיה (14 וחצי, 12, 9). רילוקיישן אינו המכנה המשותף היחיד בין רמות לגיבורה. לשתיהן עבר משותף, ממושך וכואב בפגייה. ציר נוסף, כאבה של אישה נבגדת (או כזו הסבורה כך לאחר שהיא מוצאת עגיל בחדר האמבט), הוא פרי הדמיון, היא מחדדת. רמות מאוהבת בבן זוגה, העוסק בהשקעות וביזמות בנדל"ן באירופה. "כשהוא מדבר, כל השאר נעלמים", היא אומרת.
הכול בפנים
היא נולדה וגדלה בחולון כמור סלוצקי, בת בכורה מתוך שלוש לסמנכ"ל הנדסה וליועצת רוחנית ("אמא באוויר ואבא על הקרקע"). בגיל שש החלה לכתוב שירים וסיפורים ולחלום על כתיבת ספר. במקביל סיימה לקרוא את רוב ספרי הילדים בספרייה העירונית ועברה לאגף המבוגרים. כשהייתה נערה זנחה את הכתיבה לטובת מוזיקה, בגדים ובילויים. אחרי הצבא למדה מדעי ההתנהגות במכללה למינהל ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל־אביב. בשבוע הראשון ללימודי התואר השני התיישב לידה אמיר רמות, והחל להתעניין בה. "בזמנו הוא לא היה הטיפוס שלי והייתי מבולבלת מכמות האנשים החדשים", היא נזכרת. "הוא המשיך לשבת לידי, עשינו יחד עבודות, ולאט־לאט הוא כבש אותי. הוא צ'ארמר".
לפני 18 שנה נישאו, התמקמו ברעננה וחלמו להרחיב את המשפחה. לשם כך נדרשו שבעה מחזורים של טיפולי פוריות: "זו הייתה תקופה לא קלה", היא משחזרת, "הורמונלית ומקצועית. פחדתי שהטיפולים יפגעו בזוגיות. אני מאוד בשליטה, אז ניסיתי להחזיק הכול בפנים". כשהרתה עם תאומים, הם היו מאושרים. "חשבנו שלא נצטרך עוד טיפולים. חייתי בחלום". בסקירה השנייה, בשבוע ה־23 להריונה, הומלץ לה באופן חריג על בדיקת מי שפיר בגלל חשש שאחד העוברים סובל מבעיה מוחית. "חמישה ימים אחרי הבדיקה התחילו כאבים מוזרים ואחריהם דימום. מצאנו את עצמנו במיון יולדות".
על מי כעסת?
"על עצמי. אני קיבלתי את ההחלטה לעשות מי שפיר. התברר שהכאבים הם צירים מוקדמים, ואחרי שלושה ימים הועברתי למחלקת היריון בסיכון, שבה הצליחו לעצור את הצירים. יומיים לאחר מכן הם התחזקו, הייתה ירידת מים והתפתחה לידה. אחרי חמישה ימים בלי שינה, כשאני מתפתלת מכאבים, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. לא היו לי כוחות נפשיים ופיזיים ורציתי שזה ייגמר. התחזיות של הרופאים היו גרועות כל כך שאיפשהו קיוויתי שהתינוקות לא יצאו בחיים. רציתי לסיים עם זה ולהתחיל הכול מחדש. הם נולדו במשקלים גבוהים יחסית לשבוע ה־24: 700 גרם ו־785 גרם. זו הייתה לידה באווירה של אסון".
אז את מזהירה נשים מבדיקת מי שפיר בשבוע ה־23?
"אף רופא לא התחייב שהלידה המוקדמת אירעה בגלל הבדיקה, אבל זה די הגיוני כי ראו זיהום בשליה, אז שכל אישה תעשה את השיקול שנכון לה".
אחרי 12 ימים בפגייה יצאו בני הזוג להפסקה קצרה והשאירו קרוב משפחה להשגחה. "הוא התקשר ואמר שמשהו מוזר קורה לאחד התאומים. מיהרנו לשם וראינו שהרופאים מקיפים את האינקובטור. אני לא זוכרת אם עברו שניות, דקות או שעות, אבל יצאו אלינו ואמרו שהוא הפסיק לנשום ושכל מה שניסו לא עזר. הכניסו אותנו להיפרד.
"הוא נפטר מזיהום, שזה הסיכון הגדול ביותר לפגים. הציעו לנו לקבור אותו, אבל היינו תמימים ורצינו ליצור משפחה שמחה, בלי מצבות. קראנו לו יהלי והוא נקבר בקבר אחים. אני לא יודעת אם אני מצטערת על זה, אבל הקדשתי לו את הספר, ומבחינתי זו הדרך להנציח אותו".
הפכת לחרדתית לתאום ששרד?
"כן. כל לילה, לפני השינה, היינו מתקשרים לפגייה, לבדוק שהוא עדיין בחיים, וכל בוקר הגעתי לשם בחשש. אימהוּת בפגייה, בטח אחרי אובדן, היא טראומטית. שנים אחר כך עוד נכנסתי לחדר שלו בלילה ובדקתי שהוא נושם. רגשות אשם הם אחד הדברים הכי קשים לאמהוֹת בפגייה. את חוזרת הביתה בערב ומרגישה שהפקרת את הילד. הייתי בוכה במקלחת. המים אפשרו לדמעות לזרום".
אחרי 97 ימים בפגייה יצאו בני הזוג הביתה עם התאום ששרד. בחופשת הלידה כתבה רמות את תחושותיה על פתקים ("חיפשתי דרך לעבד את הדברים"), וכשהצטברו פתקים רבים, הקלידה את כולם. לדבריה, תיאורי הפגייה בספר הם תיאור כמעט מדויק של מה שחוותה.
התחלה חדשה
רמות איבדה עניין בעיסוקה כמנהלת שיווק ולמדה קורס בסיסי במכון אדלר ואחריו אימון אישי. היא עברה טיפול פוריות אחד והרתה. כצפוי אחרי טראומת הפגייה, ההיריון היה רווי חרדות, "אבל היא נולדה בזמן, תינוקת גדולה - לידה לפי הספר. היא החוויה המתקנת שלי, עד כמה שאפשר לתקן". ההיריון השלישי, גם הוא לאחר טיפול אחד, היה "על הדרך", לפני המעבר לברלין, בעקבות עבודתו של אמיר. "ראינו דופק וטסנו בשבוע השמיני. ילדתי בברלין".
לאחר שנדרשה "למצוא את הידיים והרגליים, אבל בגרמנית", החלה רמות לאמן ישראליות בברלין או במדינות אחרות (באמצעות סקייפ). "נשים שעוברות לחו"ל בעקבות בני זוגן ומוותרות על התעסוקה שלהן, צריכות לדאוג להתאקלמות, ליצור חברויות חדשות, ללמוד הכול מחדש, ובתוך זה לא לאבד את עצמן. כשאת לא עובדת והופכת לאמא שרק מסיעה, מבשלת ומכבסת, הערך העצמי שלך נפגע".
רילוקיישן בלי עבודה זו מלכודת דבש?
"לא בהכרח, יש המון יתרונות ברילוקיישן. זו תקופה שיכולה להיות מקסימה לגיבוש המשפחה והזוגיות, ללימוד שפה, לגדילה ולצמיחה. אם את מגיעה לתקופה שאת מגדירה מראש לצורך למידה, התפתחות, גיבוש המשפחה או טיולים - סבבה, אבל אל תיתני לזמן להיגרר עד שתמצאי את עצמך ללא משמעות בחייך".
מבחן ליחסים
לפני ארבע שנים הרגישה שיש לה ספר שצריך לצאת החוצה. היא למדה באמצעות הזום בסדנת כתיבה של אילן שיינפלד: "רק שם משהו נפתח אצלי, למדתי לצלול עמוק יותר, להפעיל את הדמיון וגיבשתי גרסה סופית".
מלבד אתגרי ההורות לפגים והרילוקיישן, שזרת בספרך בגידה.
"כן, בשביל העניין בעלילה וכדי לייצר יותר ריחוק ובדידות, שיובילו למה שקורה בהמשך. רילוקיישן יכול להיות מבחן למערכת יחסים: זה יכול לחזק את הקשר, כי זה מה שיש, אתה ואני, ולפעמים זה עושה את התהליך ההפוך ומרחיק".
ויש עוד ציר בספר: הפרעת הקשב של הילדה.
"אנחנו משפחה עם הפרעת קשב וריכוז: בעלי עם הפרעת קשב ושני הגדולים מאובחנים. יש מצב שהקטנה גם. הבדידות היא מוטיב בספר: להיות אמא לילדים עם הפרעת קשב, זה לפעמים מקום בודד. רילוקיישן, ובמיוחד למקום כמו גרמניה, מעצים את הבדידות. יש כאן פחות הכלה לנושא. רציתי לתת לאמהות לילדים עם הפרעת קשב את התחושה שהן לא לבד".
למה בזבזת את כל התחמושת בספר אחד?
"אני לא רואה בזה בזבוז. אלה הדברים שמעסיקים אותי ושעולים מנשים שפגשתי, הכנסתי את מה שנראה לי רלוונטי לגיבורה, וכל עוד העורכת אורנה לנדאו מאשרת, זה בסדר. הספר הבא שלי יהיה שונה לגמרי: רומן היסטורי שמתרחש בברלין ממלחמת העולם הראשונה ועד ימינו".
מוזר שלדמות הראשית אין שם.
"לא רציתי לתת לה שם, כסמל לכך שהיא אישה מחוקה, שוויתרה על עצמה. היא חיה רק תפקידים של אמא, רעיה ובת. היא קיימת עבור אחרים, אבל לא עבור עצמה.
"הספר מיועד לאמהות באשר הן: כאלה שמג'נגלות בין ריבוי התפקידים ומרגישות לא ממומשות, כאלה שחשות בדידות ברילוקיישן, אמהות שחוקות לילדי קשב וריכוז ואמהות פוסט־טראומטיות לפגים. הכי חשוב לי שיקראו את הספר נשים שחוו אובדן של תינוק בפגייה או לידה שקטה, אלה שלא מרגישות לגיטימציה לאבל ושומרות אותו לעצמן. גם הן לא לבד".
אתם נשארים בברלין עד להודעה חדשה?
"זו לא החלטה קלה, יש בעד ונגד. ברלין אף פעם לא תהיה הבית שלי, אני מרגישה בה זרה. הלב שלי בארץ".
