נדיה טימופייבה (52) מירושלים, מייסדת בית הספר לבלט ומנהלת אמנותית של להקת בלט בירושלים, בזוגיות ואם לשתיים
בת יחידה: "נולדתי וגדלתי במוסקבה, בת יחידה להורים ידוענים. אמא שלי, נינה טימופייבה, הייתה פרימה בלרינה בלהקת הבולשוי היוקרתית, ואבא שלי, גאורגי ררברג, היה צלם קולנוע מפורסם. הם התגרשו כשהייתי בת שנה. נולדתי לתוך עולם הבלט. אמא לקחה אותי לכל החזרות והמופעים שלה, ובגיל שמונה התחלתי לרקוד בלט. בהמשך למדתי באקדמיה ליד הבולשוי ואחר כך התקבלתי ללהקת הבלט 'קרמלין'".
רקדנית מחוננת: "עולם הבלט עבורי הוא אגדה. אני אוהבת את העולם הזה, אבל הוא דורש הרבה משמעת עצמית, עבודה קשה, התמדה ועמידה בתנאים תחרותיים. בבלט אנחנו מלמדים את הגוף לפעול נגד הטבע, ולוקח זמן עד שרואים תוצאות. לכן המורים לבלט קשוחים. אבל בכל פעם שרקדתי התרגשתי, והאדרנלין זרם לי בגוף".
חשש מאנטישמיות: "גדלתי במשפחה יהודית. בבית לא שמרנו על המסורת ולא חגגנו את חגי ישראל, אבל סבתא שלי הקפידה על המסורת ונהגה להדליק נרות שבת. היא ניצלה מפוגרום שביצעו האוקראינים ביהודים, וכשעברה לרוסיה תמיד חששה מאנטישמיות. הייתה לה דרך קבע מזוודה ליד הדלת, למקרה שהרוסים יחליטו לקחת אותה למחנה".
העלייה לישראל: "בגיל 19, שנה אחרי שהתקבלתי ללהקת הבלט 'קרמלין', אמא קיבלה הצעה להקים להקת בלט קלאסי באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים. היא האמינה שזאת הזדמנות, ואני כמו ילדה טובה באתי אחריה. הרגשתי שאני צריכה לתמוך בחזון שלה לקידום הבלט בארץ".
התאקלמות: "הגענו לארץ יחד עם סבתא, ואמא הקימה את להקת הבלט. אני הייתי העוזרת שלה. ישר הבנו שאין מקום להשוואה בין הבלט בישראל לזה שברוסיה. שם יש מסורת בלט של 250 שנה, ובישראל הבלט היה אז בתחילת דרכו. ביקשו מאמא ללמד שיעורים פעמיים בשבוע, כשברוסיה למדנו כל יום. אמא ניסתה לשכנע את האקדמיה להשקיע יותר שעות כדי להגיע לתוצאות, ובהמשך היא לימדה שש פעמים בשבוע. עשינו פרויקטים רבים, העלינו מופעים והתחלנו את המסורת של סדנאות הבלט המקצועי והקלאסי. ב־12 השנים הראשונות שלי דיברתי עם התלמידים רק באנגלית. כשהקמנו את בית הספר לבלט בירושלים למדתי עברית".
הקמת בית הספר: "כעבור 12 שנה באקדמיה אמא פוטרה ומצאנו את עצמנו ללא פרנסה. בשנת 2004 החלטנו להקים את בית הספר לבלט בירושלים יחד עם חברה טובה שלי, מרינה נאמן. בית הספר פועל בצמוד ללהקת בלט ירושלים, במסגרת עמותה שייסדנו. אני המנהלת האמנותית של בית הספר וגאה מאוד בתלמידים שלנו. הם מתחרים בתחרויות בינלאומיות ומתקבלים ללהקות הכי טובות בעולם. מרגע שעלינו, הבלט בארץ התפתח מאוד. לאחרונה בית הספר ציין 20 שנה, וזאת תחושת סיפוק גדולה".
זוגיות ומשפחה: "בשנה הראשונה להקמת בית הספר הגיעה אלינו ויטה, תלמידה בת שבע, עם אמא שלה, אינה פולונסקי. אני ואינה, שהיא פסלת, מעצבת תלבושות וגם מורה לפילאטיס, התאהבנו מיד. אנחנו כבר 20 שנה יחד והבאנו לעולם בת נוספת, פולינה, היום בת 15. את שתי הבנות לימדתי בלט. לא קל להיות מורה של הבנות שלך, הייתי קשוחה ומקצועית ממש כמו עם התלמידים האחרים. הן היו מוכשרות מאוד בריקוד, אבל פנו לכיוונים אחרים. ויטה, היום בת 26, לומדת שפות, ופולינה לומדת פיזיקה ומתמטיקה".
געגועים: "לפני עשור אמא נפטרה בגיל 76. הייתה לה דלקת ריאות והיא לא קיבלה טיפול בזמן. אני מאמינה שאם היא הייתה רואה היום את ההצלחה של בית הספר, היא הייתה גאה בי. אני הפסקתי לרקוד לפני 13 שנים והקדשתי את הזמן ללימוד אחרים. לכל רקדנית יש מועד פג תוקף, ואחרי חמש שנים בישראל הבנתי שכבר אבוד בשבילי לחזור לרוסיה ולהמשיך מהנקודה שבה הפסקתי. היום אני שמחה על המקום שאני נמצאת בו, ולמרות המלחמה אני מרגישה שבישראל יש ביטחון שלא קיים ברוסיה".
איזה הרגל רוסי כדאי לישראלים לאמץ? "משמעת".
למה את הכי מתגעגעת ברוסיה? "לריח של הבמה. זה ריח של בית".
למה לא תצליחי להתרגל בארץ? "לרשלנות".
מה המקום האהוב עלייך בישראל? "הכותל המערבי וחוף הים".
