סיפורה של נורית מנור (77), אלמנה, אם לשלושה, סופרת ואמנית רב־תחומית:
התאהבתי בדן בגיל 14. אני ילידת בולגריה, עליתי ארצה בגיל חמש היישר ליפו - ושם הכרתי אותו. הוא היה בן גילי, מהכיתה המקבילה. בגיל 20 התחתנו ונסענו לשליחות באנגליה מטעם חיל הים. חיינו שנתיים ותשעה חודשים בפורטסמות' ושם נולד אלדר, בננו הבכור. כשהוא היה בן שנה ושלושה חודשים, בחודש השביעי להריוני השני, חזרתי עם אלדר לארץ כדי ללדת. דן ליווה אותנו למטוס, ולא ידענו שמדובר בפרידה גורלית. אמרנו 'ניפגש בקרוב', התכתבנו ופעמיים שוחחנו בקשר רדיו. בשיחה הראשונה קבענו שמות לבן או לבת שייוולדו ובשנייה בישרתי לו שנולד לנו ארנון, והוא סיפר שחבריו בצוללת חגגו את הולדת התינוק.
הצוללת ואנשיה עזבו את פורטסמות' ב־8.1.1968 בדרכם ארצה. קיבלתי הודעה שביום שני, 29.1, הצוללת תעלה מהמים בנמל חיפה והוזמנתי לאירוע.
"שידורי הרדיו הופסקו להודעה חשובה: 'מיום חמישי אין קשר עם הצוללת 'דקר''. תפסתי את הילדים ואמרתי: 'אנחנו לבד'. ידעתי שזהו זה"
בשבת בבוקר, 27.1, טיפלתי בתינוקות שלי, וברדיו הפסיקו את השידורים להודעה חשובה: 'מיום חמישי אין קשר עם הצוללת 'דקר''. תפסתי את שני הילדים ואמרתי לעצמי ולהם: 'אנחנו לבד'. ידעתי שזהו זה. היו שקיוו שהכל יסתדר, אבל אני ידעתי. חלמתי אז בדיוק איך הצוללת טבעה: היה לי ברור שהיא נפגעה מאחור וצללה באופן חד לקרקעית. אחרי 31 שנים, התברר שצדקתי. לאחר שה'דקר' נמצאה, חוקרים הציעו כמה תיאוריות לסיבות טביעתה, אחת מהן הייתה פגיעה של כלי שיט. מבדיקת השברים ברור שהמכה העיקרית הייתה בחלק האחורי, בחדר המכונות, ודן היה שם בתפקיד מכונאי.
בימים שאחר כך ירדתי לים - שהיה לא רחוק מביתנו בקריית־ים - לא לחכות ל'דקר' אלא להיפרד מדן. עמדתי מול הים שהוא כל כך אהב ואמרתי לו שהים מחבק אותו ואת 68 חבריו.
הייתי אישה צעירה עם שני פעוטות, ידעתי שהם צריכים לצחוק, לשמוח, והחלטתי שבצד האבל אני הולכת לחבק את החיים על אף ששבועיים אחרי היעלמות ה'דקר' נפטר אבי - באותו חודש נפטרו שני הגברים החשובים בחיי.
אחרי עשרה ימים שר הביטחון משה דיין הודיע למשפחות שהצוללת אבודה. בהמשך הודיעו לנו שהנשואות שבינינו - עגונות. לאחר שהתגלה בים מצוף של הצוללת, כעבור שנה וחצי, שוחררנו מהעגינות. לי זה לא היה כל כך חשוב, כי לא הייתה לי אז מחשבה לקשר מחודש.
"31 שנה אחרי שטבעה, ב־1999, הצוללת נמצאה על קרקעית הים בין גיברלטר לחיפה. הרגשתי רווחה, שקט נפשי ואפילו שמחה על כך שיש קבר, כי עד אז היו שמועות וקונספירציות הזויות"
בתום שנת האבל עברתי לפתח־תקווה, ליד אחותי, עבדתי בגרפיקה, הקמתי עסק עצמאי והשתתפתי בתערוכה במוזיאון פתח־תקווה. בהמשך למדתי ציור במכון לאמנות אבני, שם למדתי בנעוריי, ולאחר מספר שנים נסעתי לאנגליה עם בניי ללימודי תואר ראשון באמנות. במהלך הלימודים היכרתי את אמנון, ישראלי שגר באנגליה, והפכנו למשפחה. לא נישאנו, כי באותם ימים אלמנת צה"ל שנישאה איבדה את זכויותיה. בננו זוהר נולד ב־1979, וכשהיה בן שלושה חודשים חזרנו ארצה, לקריית האמנים בערד. בן זוגי ואני נפרדנו אחרי מספר שנים. הוא חזר לאנגליה, ואני גידלתי את שלושת בניי ובמקביל לעבודתי כאמנית, הייתי בין מקימות ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. בנוסף, נרתמתי לוועד משפחות חללי 'דקר' כדי לקדם את החיפושים אחר הצוללת.
31 שנה אחרי שטבעה, ב־1999, הצוללת נמצאה על קרקעית הים בין גיברלטר לחיפה. הרגשתי רווחה, שקט נפשי ואפילו שמחה על כך שיש קבר, כי עד אז היו שמועות וקונספירציות הזויות. מציאת הצוללת גרמה להחלמה מהפצע של הבלתי נודע. כיום אנחנו מתכנסים פעם בשנה, ביום שבו נפסק הקשר עם הצוללת, באנדרטה בהר הרצל.
עם מציאת הצוללת התחלתי לכתוב והוצאתי שני ספרים. באופן מובהק, כשהבנתי שלצוללת ולאנשיה יש מקום מנוחה, נפתח אצלי צוהר שלא ידעתי עליו והתחלתי לכתוב. את הספר הראשון כתבתי בהתפרצות פנימית שהרשיתי לה לקרות לאחר השקט שחוויתי עם מציאת 'דקר'. גם בספר השני גיליתי עוד פרטים ממעמקי הנפש שלי וגם בשלישי, 'אפרודיטה בחוף מציצים', שעומד לצאת לאור, יש זרמים תת־הכרתיים שמספרים את הסיפור שלי. הדברים מתבטאים גם באמנות הפלסטית שלי. בשנת 2011 עשיתי עבודת קולאז' שקראתי לה 'במעמקי הים במעמקי הנפש', כי שניהם הולכים אצלי יחד. מציאת ה'דקר' גרמה לי לפרוש כנפיים יותר ויותר ביצירה שלי, גם אם אינה קשורה ישירות אליה. הרגשתי משוחררת, התעופפתי לאן שרציתי. כך גם ב'מודל - רשמים', תערוכת היחיד שלי שמוצגת כעת בבית האמנים בתל־אביב (עד 25.8, אוצרת: אירית לוין).
לפני זמן מה שיפצתי את דירתי בתל־אביב, וכשראיתי את קורות הברזל שנשארו מהשיפוץ, החלטתי שאצור מהן פסל גדול על 'דקר' שיוצב בחוף בתל־אביב. זה לא יהיה פסל עצוב, אלא יסמל את חדוות הנעורים של צעירים מלאי שמחת חיים, חלומות ותקוות, ששירתו בה ומתו איתה.
שורה תחתונה: אנשים מתייחסים למושג 'לחיות' כמובן מאליו. לגביי, לחיות פירושו לצמוח, ליצור, להתחדש".
