להפתעה הזו לימור מחיפה לא ציפתה: תמונת ווטסאפ שבה בנה עידו (20), לוחם חי"ר, שנמצא כבר כמעט חודשיים בעזה, מעיין בגיליון "לאשה" משנת 1998, שאותו מצא לצד עשרות גיליונות נוספים בין הריסות בית בשג'אעיה.
את התמונה צילמה סגן יעל אשכנזי, קצינת קשר גדוד דוכיפת 94, שעברה במקום, ראתה את עידו עם הגיליון והבינה שזה פריים שאסור לפספס.
"יעל העבירה לעידו כמה תמונות שצילמה", מספרת לימור, "וכשהם יצאו להפוגה הוא שלח לי. כשקיבלתי את התמונות לא האמנתי - הוא מחזיק עיתון עם דנה אינטרנשיונל בשער שהודפס עוד לפני שהוא בכלל נולד. הוא אמר לי, 'אמא, את לא מבינה איזה הזוי זה שאני יושב וקורא 'לאשה' משנת 1998, ויש פה עוד מלא גיליונות. הוא ממש התרגש למצוא את העיתונים האלה בלב עזה".
ואיך את הגבת?
"החיוך של עידו בתמונה פשוט כבש אותי ומילא אותי אור, אמרתי לעצמי, 'אין מצב שאני לא שולחת את התמונה הזאת ל'לאשה'. אני מנויה שלכם יותר מ־20 שנה ועדיין מחכה כל יום שני בבוקר לעיתון שיגיע. אני קוראת את כל הכתבות ואת כל המדורים ומעבירה הלאה, לחמותי, לאמא שלי, לשכנה. לא יעזור, העיתון הזה הוא חלק מהתרבות של עם ישראל וממש מרגש לראות שגם בעזה הוא פופולרי".
לימור (45), בעברה חשבת שכר וכיום, "בזכות הקורונה", קואוצ'רית להתפתחות וצמיחה אישית ורוחנית, נשואה לצחי, מנהל פרויקטים בתחום ההנדסה, תפקיד שהחל אחרי שהשתחרר משירות של 25 שנים בצה"ל בדרגת סגן אלוף. עידו הוא בנם הבכור ויש להם עוד שלוש בנות: (16, 10, 7).
ב־7 באוקטובר עשתה המשפחה את החג אצל אחותה של לימור ביישוב מיתר בנגב, ודי מהר עידו נקרא לבסיס. "פעם ראשונה שהרגשתי חרדה קיומית", היא מספרת. "פתאום קלטתי שאנחנו במלחמה, ונראה לי לא הגיוני שהבן שלי משתתף במלחמה. אמנם בעלי, שהיה איש קבע שנים רבות, השתתף במלחמות, אבל הילד שלי? נורא בכיתי, היה קשה לשחרר".
מתי הוא נכנס לעזה?
"בתחילת הכניסה הקרקעית. במהלך הלחימה נתנו להם יומיים מנוחה בכפר הנופש באשקלון, נסענו פעמיים מחיפה לראות אותו, גם בשישי וגם במוצ"ש, וזה נתן לנו קצת אוויר לנשימה".
ספרי קצת על עידו.
"עידו הוא ילד מדהים באישיות שלו, צ'ארמר אמיתי. הוא סיים את תיכון עירוני ה' בחיפה בהצטיינות יתרה, התחיל מיונים לטיס, ניסה גם עתודה, ובסופו של דבר הגיע לפני שנתיים לחי"ר. לאן שהוא לא מגיע ואיפה שהוא לא נמצא, אי־אפשר לפספס אותו. הוא מיד מתבלט בכריזמה שלו, אנשים הולכים אחריו בעיניים עצומות ורואים בו מקור השראה. עידו הוא אח בכור קלאסי לשלוש אחיות שמחכות לו ומתגעגעות אליו.
"למעט הביקור שלנו באשקלון לא ראינו אותו מאז פרוץ המלחמה. כבר חודשיים הוא כמעט בלי טלפון, ואני בעיקר מנסה לנשום ולהתפלל שהם ייצאו כבר. ביום שישי האחרון הוא התקשר דרך טלפון של דובר צה"ל, ואמר, 'אמא, הכול בסדר, הכניסו לנו מקלחות והכול טוב'. הוא נכנס לעזה נער, ייצא גבר־גבר".
את מצליחה לישון בלילה?
"בקושי, לא פשוט לנהל את החיים כרגיל. אגלה לך סוד: אני בתחום האמונה בבורא עולם ויש לי חברה שמטפלת בכוח אותיות הקודש. גם הבן שלה בצבא, ואנחנו שולחות יחד כוחות לבנים שלנו ולכל חיילי צה"ל".
וזה מוכיח את עצמו?
"עידו אומר לי, 'את לא מבינה איזה ניסים גלויים אנחנו רואים פה', ואני מאמינה שזה בגלל שיש לו הגנה".
