הרבה מפגשים מפתיעים ורגעים בלתי צפויים קרו לרינה מיכאלי (63) במהלך השבעה על בנה, רס"מ (במיל') עמרי מיכאלי, לוחם דובדבן. היה הקשיש בן ה־87 שהגיע מתל־אביב עם עוגות חמות שאפה במיוחד באותו הבוקר כדי לנחם את המשפחה. הגיעו החברים מקיבוץ כפר־רופין, שבו התגוררה המשפחה עד שעברה לנס־ציונה לפני כשמונה שנים וגם לוחמי דובדבן וקולגות עסקיים. אבל את שיחת הטלפון המפתיעה שקיבלה ביום השלישי לשבעה, היא עדיין מעכלת. על הקו הייתה נציגה של נשיא של מדינה במערב אפריקה, שלא נוכל לציין את שמה, שביקשה למסור לה באופן אישי כי הנשיא כואב מאוד את מותו של בנה עמרי ומוסר את תנחומיו. כך התברר לה שהבן שלה, בעל חברה בתחום המערכות הביטחוניות, סייע לממשלות בעולם לאתר גורמים עוינים במדינותיהן ובין היתר סייע במדינה המסוימת הזו, בפענוח פרשת רצח של אישיות ציבורית ולכידת רוצחיו.
ואת בכלל לא ידעת שהוא כזה.
"מרגע שעמרי נפל, אנשים מספרים לנו דברים, ואני כל פעם בהלם מחדש. פתאום גילינו מי הבן שלנו. את מבינה שהוא לא סיפר לנו כלום? תמיד שאלתי מה נשמע, הוא ענה 'הכול בסדר', גם אם היה בפעילויות מסוכנות. כשהייתי מבקשת שישלח תמונות, הוא היה שולח לי תמונה של כפות רגליים או כוס יין. כנראה רצה לשמור עלינו".
גם את רון עמר (27), בת זוגו בשנה וחצי האחרונות, שעברה לגור איתו שבועיים לפני מותו, הוא מידר. "פעם הוא אמר לי, 'את אף פעם לא תדעי הכול'", היא מספרת. "באחת הפעמים שאלתי אותו, 'תגיד, יכול להיות שאתה אומר לי שאתה טס למדינה אחת ואתה בכלל במקום אחר?' הוא ענה לי שכן".
רינה: "רק בשבעה, מכל הסיפורים ששמענו חיברנו את הפאזל. גיליתי ילד אחר".
היכרות בחדר הכושר
זו שעת צהריים בנמל תל־אביב, ואנחנו ארבע נשים סביב השולחן: רינה מיכאלי, אישה שקטה ואצילית עם עיניים נוצצות מדמעות; רון, עובדת בסטארט־אפ "יומנז" שמייצר קמפיינים למשפיענים ברשת; וליקי רוזנברג (39), מאמנת כושר בעלת רשת מכוני הכושר "ליקי'ס", גיסתו של עמרי הנשואה להדר, אחיו הבכור. שלושתן מספרות את סיפורו של לוחם אמיץ מיחידה מובחרת, בעל עיטור צל"ש הרמטכ"ל בני גנץ, שהפך שלא ברצונו לפני שמונה שנים לסמל של "צוק איתן", כשנפצע קשה ברגלו וכיסה את עצמו על האלונקה עם דגל ישראל. ליקי: "אנשים חושבים שהוא הניף את הדגל, אבל הוא פשוט רצה להסתיר את עצמו שלא יצלמו אותו חשוף, הוא צנוע כזה".
רינה: "הילדים שלי אמרו, 'אמא, עמרי לא היה רוצה בשום אופן להיות חטוף בעזה, הוא היה יורה בעצמו'. בצוק איתן, כשהוא נפצע יחד עם חבר שלו, הם החליטו ביניהם שאם לא יצליחו לצאת משם, הם יירו אחד בשני"
עמרי הוא בנם השלישי מארבעת ילדיהם של רינה ומיקי מיכאלי. רינה הגיעה לקיבוץ כפר־רופין במסגרת הנח״ל והכירה את מיקי, שגר בקיבוץ מגיל 17. שם נישאו ושם נולדו הבנים: הדר (40), מנכ״ל רשת מכוני כושר שנשוי כאמור לליקי (השניים הורים לשניים); תמיר (38), נשוי ואב לחמישה מהיישוב מישר, עוסק בשיווק ירקות אורגניים למסעדות; עמרי, שהיה בן 35 במותו; וצעיר הבנים, תם (28), רווק, שעובד עם אחיו תמיר ומתגורר כרגע אצל הוריו בנס־ציונה.
רינה, מורה להוראה מתקנת ולילדים על הרצף האוטיסטי שלומדים בהום־סקולינג, התחילה בלימודי הוראה לאחר שעמרי נולד. כשתם נולד היא עבדה בקיבוץ בתור גננת ובהמשך בתור מורה לילדים על הרצף בבית הספר הקיבוצי באזור. מאוחר יותר ניהלה את פנימיית "נעלה" בכפר־רופין. אל מרכז הארץ עברו בני הזוג מיכאלי לפני כשמונה שנים כדי להיות קרובים לילדים. "כל הילדים שלי עברו למרכז והחלטנו שאנחנו יוצאים לשנת חופש כדי לעזור להם. מאז שהם קטנים אני מגוננת עליהם", היא לוחשת. "אם מורה דיברה לא יפה לבן שלי, הייתי מגיעה לבית הספר לפגוש אותה. הייתה איזו מורה שהזמינה אותי לשיחה עם עמרי, שהיה אז בכיתה ה', ודיברה אליו בטון לא מכבד. אמרתי לה, 'אם את מדברת לבן שלי בצורה כזו כשאני לידו, מה קורה בכיתה? אני לא מסכימה שהבן שלי ילמד אצלך יותר'".
כשעמרי השתחרר מהצבא הוא למד יחסים בינלאומיים ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה הפתוחה והקים חברות סייבר עם אייל, שותף וחבר נפש, לוחם בצנחנים. לפני כשלוש שנים נסע לצרפת כדי לקדם את עסקיו וחי שם שנה. כשחזר התגורר כמה חודשים בבית הוריו. "אלוהים ריחם עלינו ועזר לנו להיפרד ממנו לאט וכשהוא חזר מצרפת ועבר לגור בבית לתקופה, הייתי מתעוררת בבוקר והוא כבר שטף את כל הבית", אומרת רינה.
את רון, שעבדה בעבר כמאמנת כושר אצל ליקי והדר, הכיר עמרי במהלך אחד מביקוריו בארץ. "יום אחד ליקי שאלה אותי אם אני יכולה לעשות לעמרי ולתם סיבוב בסטודיו החדש", היא נזכרת. "ראיתי שני חתיכים עומדים מולי, הסתכלתי על ליקי ושאלתי, ׳הם רוצים אולי גם איזה אימון?׳. לאט־לאט התחיל הקשר עם עמרי באינסטגרם. כשהוא חזר מצרפת התחלנו לצאת".
ליקי: "הדר בעלי ממש התעקש על רון כשחיפשנו מאמנת, וזה לא קורה אף פעם. עליי הוא לא התעקש ככה (צוחקת)".
ליקי: "אנשים חושבים שכשהוא שכב על האלונקה הוא הניף את הדגל, אבל הוא פשוט רצה להסתיר את עצמו, שלא יצלמו אותו חשוף, צנוע כזה"
רון, איך נראו החיים המשותפים?
"בחודשים האחרונים דיברנו הרבה על חתונה, איפה נתחתן, כמה מוזמנים יהיו. היינו בשיא הקשר שלנו. עמרי הרגיל אותי לגעגוע. לפחות שבוע בחודש הוא היה בחו"ל. לפעמים היה חוזר, מכין תיק ונוסע למילואים, והיה בא אליי לעבודה לתת לי נשיקה. תמיד הערכתי את הזמן איתו ואמרתי לו את זה בזמן אמת".
איזה בן זוג הוא היה?
"הוא איש שידע לתת אהבה אבל יותר במעשים ופחות בפוצי־מוצי. אהבנו מאוד לראות שקיעות. הייתי מחזיקה לו את היד ומתחילה לדבר, והוא היה אומר, 'תיהני מהשקט, זה לא הזמן לחפירות' (צוחקת). עכשיו אני הולכת לקבר שלו והוא סופג חפירות חבל על הזמן וכבר לא יכול להשתיק אותי. הדירה שלנו עומדת כמו שהיא מיום שבת ה־7 באוקטובר. גם הפרחים שקנה לי ביום שישי שלפני המלחמה עוד שם, למרות שהם נבולים ומסריחים". רינה: "אני לקחתי אליי קצת את הבגדים מארון הכביסה שלו, להרגיש אותו".
שיחה אחרונה
ב־7 באוקטובר היו רינה ובעלה מיקי בביתם עם שלושה מהנכדים, שנשארו לישון אצלם. ליקי והדר, עמרי ורון שגרים בשכנות ב"כוכב הצפון" בתל־אביב, התעוררו גם הם לשמע האזעקות. "לא הבנו מה קורה", אומרת רון. "עמרי רץ למרפסת, אני רצתי לממ"ד. היה פיצוץ מטורף בשמיים. אלה לא היו יירוטים רגילים. רעדתי כולי. צעקתי לו 'בוא לממ״ד', והוא הציץ אליי מהמרפסת וצעק, 'מאמי, אל תשגעי אותי'. הוא ישר נכנס למוד של לוחם. החלטתי לקחת צעד אחורה, אמרתי, זה לא הזמן ללחץ שלי. עמרי קלט שהיה קשוח איתי קצת ואמר, 'יאללה, מה את עושה סצנה? לכי להתקלח'. עוד הספקנו לשתות קפה, הוא עשה כמה טלפונים, ארז תיק כדי לנסוע ליחידה שלו, ואני הולכת אחריו: 'מה, אני אשאר לבד?'. הוא התעצבן על השאלה וישר התחרטתי, 'מה את חושבת על עצמך? תראי מה קורה בחוץ'. על מפתן הדלת אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא חזר לרגע לקחת טבק לנרגילה. גם הוא לא הבין את סדרי הגודל של האירוע. התחבקנו והתנשקנו אבל לא עבר לי בראש שהוא לא יחזור. בדרך ליחידה שלחתי לו הודעה שאני אוהבת אותו והוא התקשר ואמר לי, 'אני על 170 קמ"ש כל הדרך, מקווה שלא יעצור אותי שוטר' וביקש ממני שלא אהיה לבד בבית כי 'אני לא יכול לתפקד כשאני יודע שאת פוחדת'. הלכתי להדר וליקי".
רינה: "יש שני דברים שאת לא יכולה להרגיש עד שאת לא חווה אותם: לידה ואובדן. כשתינוק נולד הלב מתרחב, וכשילד נהרג חתיכה מהלב נושרת"
מה הרגשתן כשהוא ירד דרומה עם היחידה שלו?
רינה: "להגיד לך שהייתי בחרדה? ממש לא. סמכתי עליו. בבוקר כשהוא יצא, הסתמסתי איתו והוא כתב 'אמא, הכול בסדר'. בערך ברבע לארבע אחר הצהריים התקשורת בינינו פסקה. לא דאגתי כי אני מכירה אותו, הוא לא תמיד עונה ולא תמיד יש לו זמן".
עלתה בך המחשבה, הבן שלי כבר נפצע בצבא יותר מפעם אחת ואני צריכה לעצור אותו?
"אחרי הפציעה ה'מפורסמת' עם הדגל הוא נפצע שוב בג׳נין. הוא התקשר ואמר, 'אמא, זה שטויות' ושלח תמונה של שריטה, שבכלל לא הייתה הפציעה האמיתית, ואז נכנס שוב להילחם. הפעם חשבתי לעצמי שכשהוא יחזור אגיד לו, 'עמרי, מספיק, כבר נפצעת'. אבל זה היה מאוחר מדי".
במהלך אותה שבת ארורה הוא עדכן אתכן?
רון: "הייתי איתו בקשר לאורך כל היום. כשכתבתי לו שבתקשורת אומרים שאין כוחות, הוא ענה שכל היחידה למטה, ויש מלא צבא. כנראה שכולם היו שם ולא קיבלו אישור להיכנס. במהלך היום הוא כתב לי בקלילות, 'אנחנו פה בטוב, בלחימה, הורדנו בערך 30'. בהמשך עדכן אותי שעבר בניר־עם והוא בדרך ליד־מרדכי. הוא לרגע לא סיפר שקורה משהו קשה. בארבע וחצי הייתה שיחת הטלפון האחרונה. בחמש וארבעים הוא שלח לי שני לבבות. זו הייתה ההודעה האחרונה. כשעניתי, היה רק וי אחד".
מתי נודע לכם שקרה לו משהו?
"בשמונה בערב אייל, השותף שלו, שהיה בשטח עם כוח של צנחנים, התקשר ואמר שיש שמועה שעמרי פצוע ונמצא בבית החולים ברזילי. הדר נסע לחפש אותו עם אייל. לרגע לא עלה לי בראש שעמרי נהרג. המילה הרוג לא קשורה לעמרי בשום צורה. תם הצטרף אליהם, הם חיפשו את עמרי שלוש שעות בברזילי, לא מצאו אותו והחליטו להתפצל. הדר נסע לתל השומר ותם נסע לסורוקה, אבל גם בשני בתי החולים האלה הם לא מצאו אותו".
רינה: "לא סמכתי על אף אחד. לפני שהוא נקבר ראיתי אותו. הוא נשאר יפה ושלם. לא נשרף ולא חטפו אותו. אלה דברים שמנחמים אותי"
מה אתן יודעות על נסיבות מותו?
"הוא נהרג בהיתקלות עם מחבלים בדירות הצעירים בקיבוץ כפר־עזה. הם לא ידעו אם יש בבתים אזרחים או מחבלים. עמרי נכנס ראשון והתקדם עם הצוות שלו לבית השני".
ליקי: "הוא שאל אם יש שם מישהו. בדיעבד התברר שהבחור שהיה שם, בנו של הרבש"צ, נרצח בדירה (גם הרבש״צ נהרג בזירה אחרת). המחבלים שהיו בדירה לא ענו כצפוי. עמרי נכנס, חטף צרור, נפל ודיווח 'קיבלתי בבטן'. כשהוציאו אותו משם, לאחר שהשליכו פנימה רימונים וחיסלו מחבלים, אחד מהצוות אמר לו, 'מיכאלי, אתה מלכלך לי את המדים', הוא סיפר שעמרי הסתכל עליו בעיניים מעורפלות וחייך. פינו אותו במסוק של יחידת החילוץ 669, אבל אנחנו לא יודעים מה קרה מרגע הפינוי".
אף אחד לא עדכן אתכם?
רינה: "יש קטע אפור שבו אנחנו לא יודעים מה קרה לו, רק שהוא איבד את ההכרה והרבה דם. אני רוצה לדעת פרטים אבל לא דשה בזה יותר מדי. זה לא יחזיר אותו".
זיהוי בעזרת הקעקוע
כשעמרי יצא מהבית בחיפזון הוא לא הספיק לקחת את הדסקית שלו. לבסוף הוא זוהה בבית החולים "סורוקה" בזכות הצלקת ברגל מהפציעה הקודמת והקעקוע שהיה לו. ההודעה על מותו הכתה את משפחתו בהלם. מבחינתם "עמרי היה בלתי מנוצח".
ליקי: "בארבע לפנות בוקר יד מעירה אותי, ואני רואה את הדר בוכה. אמרתי לו 'לא נכון!'. לא האמנתי. עמרי ומוות? זו לא אופציה".
רינה: "בארבע וחצי לפנות בוקר הדר נכנס הביתה ואמר שעמרי איננו. לרגע לא עלה לי בראש שהוא התכוון שהבן שלי נהרג. אמרתי לו, 'מה?'. הדר אמר 'עמרי איננו'. אמרתי, 'לא, זו טעות, תחפשו טוב'. בגלל כל הבלגן שהיה, אמרתי, 'עד שאני לא רואה אותו, אני לא מאמינה. אני חייבת לראות אותו'. לקח לי זמן להבין שהילד שלי נהרג".
רון: "הוא התקשר ואמר, 'אני על 170 קמ״ש כל הדרך, מקווה שלא יעצור אותי שוטר', וביקש ממני שלא אהיה לבד בבית כי 'אני לא יכול לתפקד כשאני יודע שאת פוחדת'. הלכתי להדר וליקי"
רון: "בהתחלה היה בי כעס על עמרי. למה הוא היה חייב להיכנס ראשון? למה לא לחשוב על העתיד ועל הילדים והמשפחה שיכולנו להקים? ערב אחד לפני שהלכתי לישון, ממש דיברתי איתו. אמרתי, 'אני לא רוצה לכעוס עליך, אני לא רוצה שהכעס ילווה אותי הלאה'. באותו לילה הוא הופיע לי בחלום. אני מתחננת אליו שלא ילך, שיישאר איתי, שנתחתן. הוא התחיל לבכות, 'אני לא יכול, את יודעת שאין לי דרך אחרת'. הבנתי שלא הייתה לו דרך אחרת. הרגשתי שקיבלתי את התשובה שלי".
גם רינה התעקשה לקבל תשובות ודרשה לראות את גופתו של בנה במו עיניה. "לא סמכתי על אף אחד", היא דומעת. "לפני שהוא נקבר ראיתי אותו. הוא נשאר יפה ושלם. לא נשרף ולא חטפו אותו. אלה דברים שמנחמים אותי".
לא היית מעדיפה שיהיה חטוף?
"הייתי מעדיפה שיהיה חטוף או נעדר בתנאי שאדע שבסוף הוא יבוא. לא היה אכפת לי איך הוא יחזור, כל עוד אני יודעת שהוא איתי ואוכל לטפל בו. הילדים שלי אמרו, 'אמא, עמרי לא היה רוצה בשום אופן להיות חטוף בעזה, הוא היה יורה בעצמו'. בצוק איתן כשהוא נפצע יחד עם חבר שלו, הם החליטו ביניהם שאם לא יצליחו לצאת משם, הם יירו אחד בשני. אני מתנחמת בדברים הקטנים, שהוא נלחם לצד החברים שלו, שהוא חזר מת אבל שלם, שהספיק לעשות המון בחייו הקצרים".
יומיים לאחר שקמו מהשבעה, נסעו חבריו של עמרי לכפר־עזה ועשו פייס־טיים עם המשפחה כדי להראות להם מה בדיוק קרה שם. "הם רצו להראות לנו איפה הוא נהרג", אומרת רינה בהתרגשות, "הם אפילו מצאו את הכובע ואת משקפי השמש של עמרי".
לא רציתם פוליטיקאים בלוויה או בשבעה.
"נכון. ח"כ חילי טרופר הגיע כי הוא בעצמו מהיחידה, ואשתו היא נכדה של חבר קיבוץ כפר־רופין. לזה הסכמנו. יאיר לפיד בקשר עם הבן הגדול שלי. הוא הגיע ללוויה ודיבר, אבל הקפדנו וביקשנו שזה לא יהיה פוליטי. וכן, אחרי המלחמה יבדקו ויחקרו, ואני מצפה מהאחראים שיהיו מספיק אמיצים להתפטר ולפנות את מקומם. בינתיים אני מנסה להיאחז בחיובי".
לפני כשבועיים הצטרפו המיכאלים לסיור של הצבא בזירת הקרב בכפר־עזה וחזרו הביתה עם לב שבור. "המראות היו קשים אבל עשינו סגירת מעגל", סימסה לי רינה בערב. "יש שני דברים שאת לא יכולה להרגיש עד שאת לא חווה אותם: לידה ואובדן. את לא יודעת מה זו אהבה לילד עד שיש לך אותו ואת לא יודעת מה זה אובדן של ילד עד שאת לא מאבדת אותו. כשתינוק נולד הלב מתרחב, וכשילד נהרג חתיכה מהלב נושרת. זה תמיד יהיה בור, אבל קיבלנו החלטה לזכור אותו ולחייך, ושהבית לא יהיה מקדש של עמרי".
מה נותן לך כוח?
"הילדים שלי, שבעת הנכדים שלי, הבעל שלי. אני רוצה שתמשיך להיות לי משפחה מאושרת ושמחה. עמרי לא נהרג כדי שאני אפול והמשפחה שלו תתפרק. אנחנו משפחה מלוכדת ונמשיך להיות כאלה כי אני בטוחה שזה מה שעמרי היה רוצה".
