אושרת אוחנה בת 38 מקריית־שמונה, נשואה ואם לשלושה (14, 12, 9), סטודנטית לתעודת הוראה, עוזרת מחקר במכללת תל־חי ומורה פרטית לסטטיסטיקה. בימים אלה מתגוררת במלון "דן פנורמה" בתל־אביב:
"ב־7 באוקטובר התעוררתי לקול צרחות של השכנה, שהתפלאה שאני לא רואה חדשות. באותו יום פתחו אצלנו את המקלטים. אין לנו ממ"ד, רק חלל קטן מתחת לחדר המדרגות. קשה לרדת לשם ולעלות עם שלושה ילדים, ששניים מהם אוטיסטים, אז פשוט ישבנו במקלט במשך כמה ימים. כשהתחילו לדבר על פינוי, אמרו שרק בעלי מוגבלויות זכאים להתפנות עם מלווה, אז שאלתי, 'ומה עם הגדול? ומה עם הכלב, שהוא הטיפול הרגשי של הקטנים?'. אמרו שאי־אפשר, אז ויתרתי. נשארנו בבית ולילדים היה קשה, הכול השתנה להם.
"ב־20 באוקטובר התחילו לדבר על פינוי כולל של העיר. ארגנתי תיקים וחיכינו להודעה. קיבלנו שיבוץ למלון בתל־אביב, הגענו לשם בחצות. לילדים על הרצף, הרבה שינויים במכה אחת זה קשה".
איך זה לגור במלון זמן רב כל כך?
"קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, הפכנו ל־BFF של פקידי הקבלה, שמגניבים לילדים צ'ופרים שמחממים את הלב.
"המצב לא פשוט לילדים, אין להם פרטיות, אין מקום לבגדים, לנעליים, למזוודות. הכול עומד באמצע החדר. מצד שני, נחמד שלא צריך לבשל.
"כתבתי בקבוצת הפייסבוק 'אספני פוקימון ישראל', שהקטן שלי ישמח לקבל קלפי פוקימון שיעסיקו אותו. למזלי יש בתל־אביב אנשים עם לב עד השנה הבאה, שהביאו לו המון קלפים. בקבוצת הפייסבוק 'השוות של תל־אביב' כתבתי שהאמצעי שלי חולה על טסלה, אז מישהי באה עם טסלה והזמינה אותו לסיבוב. הגדול שלי, שבשגרה שר במקהלה, אומץ על ידי המקהלה במרכז אריק איינשטיין וזה הציל אותו.
"ביומיום, כשאני צריכה בריחה, אני שוקעת בלימודים. יום בשבוע אני יוצאת מהפיג'מה והולכת להתנסוּת המעשית שלי, בבית ספר ביפו. אני לא מרשה לעצמי להישבר.
"אמרו לנו להתכונן להיות כאן לפחות עד אוגוסט. בקיץ שעבר הייתי עסוקה בלימודים, והילדים התלוננו ש'כולם נוסעים לנופש ואנחנו לא'. עכשיו אמרתי להם, 'אני לא רוצה לשמוע שאתם רוצים בית מלון לפחות בעשר השנים הבאות'".
עברתם מקריית־שמונה לתל־אביב, איך ההרגשה?
"הלם תרבות. לא ידעתי שאנשים מסוגלים לחכות בפקקים כל כך הרבה זמן. אצלנו בקריית־שמונה פקק זה דקה וחצי ברמזור. היינו גם בשוק לראות אנשים שוחים בים בגשם, בקור אימים ומהעובדה שצריך להזמין מקומות במסעדות. אנחנו רגילים להיכנס, לתפוס שולחן ועלא באב אללה, מזמינים מה שרוצים. הופתענו גם מכך שב־12 בלילה אפשר להזמין פה קפה ושאפשר להזמין אוכל לכלב או חלב בוולט. ועוד משהו: כשמזמינים פיצה בקריית־שמונה, מקבלים קטשופ. פה הילד ביקש קטשופ ואמרו לו, 'לך לבורגר ליד'.
"והסלבס! הולכים לשוק הכרמל וממול עובר צחי נוי, שעושה קניות בשוק, בדיוק כמוך. מי ידע שהוא אדם אמיתי בכלל? וחני נחמיאס, שגדלתי עליה, באה אלינו למלון לשמח את הילדים, גם היא אדם אמיתי".
את אחרי שינוי משמעותי בחייך.
"במשך שנים עבדתי בניקיון. אחרי שאבחנו את הקטן על הספקטרום והגיעה הקורונה, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה.
"נרשמתי לתואר ראשון בחינוך מיוחד, סיימתי לא מזמן, ובינתיים עשיתי ניתוח לקיצור קיבה, ירדתי 50 ק"ג ואני שומרת על זה. זה האני החדש שלי - יותר מאושרת, יותר אני".
"הצלחנו להגיע לאותו מלון כמו אושרת"
קארן־טל אור בת 34 מקריית־שמונה, פרודה, בזוגיות, אם לשניים (12, 8), אמא במשרה מלאה. מתגוררת כעת במלון בתל־אביב:
"בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר הילדים היו אצל אבא שלהם והרשיתי לעצמי לישון עד מאוחר, עד שאמא שלי הודיעה שפרצה מלחמה. ראיתי סרטונים קשים בטיקטוק, זה השפיע עליי נפשית. התחלתי לבדוק חלונות ודלתות מיליון פעם, דמיינתי מחבלים מטפסים, ונכנסתי לחרדות. לא הצלחתי לישון, ואני גדלתי פה תחת הקטיושות, כן?
"ב־22 באוקטובר נסענו לתל־אביב, חמש נפשות עם שמונה מזוודות. לשמחתנו הצלחנו להגיע לאותו מלון כמו אושרת. אני מאובחנת עם פיברומיאלגיה והמחלה החמירה מאז תחילת המלחמה. כואב לי פי שניים, יש ימים שאני לא מצליחה לקום".
איך בתל־אביב?
"אני מרגישה בטוחה והחרדה נרגעה. אני קצת מתפנקת, לא צריכה לבשל או לנקות, שכחתי מה זה להחזיק מגב. מצד שני, אין פרטיות, אני לא יכולה לאכול מה שבא לי ומתי שבא לי. אני מתגעגעת לשקט של קריית־שמונה. פה רועש ואני הולכת לאיבוד. לילדים כיף, הילדה כבר הודיעה שהיא רוצה לגור כאן כשתגדל".
גם את עברת ניתוח בריאטרי.
"כן, לפני שבע שנים. ירדתי ממשקל 106 ק"ג ל־55 ק"ג. כשמדדנו בגדים שאלנו אותנו 'איזו מידה אתן, סמול? אקסטרה סמול?', ואושרת ואני צחקנו, כי שתינו היינו בעבר אקסטרה־אקסטרה־אקסטרה לארג'".
