סיפורה של ד"ר מרים דרוקס (61), תושבת תל־אביב, נשואה ואם לשניים, מטפלת במוזיקה, מנהלת שלוחת פתח־תקווה של ארגון "עמך" המעניק טיפול נפשי וחברתי לניצולי שואה:
"מדי שנה, כשאני ומשפחתי מדליקים נרות בחנוכיית הכסף שבביתנו והלהבות מרצדות, אנחנו נזכרים בסיפור התלאות וההצלה שעברה משפחתי בשואה, ובעיקר - הנס המיוחד במינו של החנוכייה הזו.
אבי, אדם דרוקס ז"ל, נולד ב־1930 בעיירה אושוויינצ'ים בפולין - שם הוקם לימים מחנה ההשמדה אושוויץ. הוא גדל במשפחה יהודית חמה, אמידה ומבוססת, שנהגה להדליק נרות חנוכה בבית הסבים, הורי אמו. פעם, כשהיה חולה ונבצר ממנו ומהוריו להגיע להדלקת הנרות בבית הסבים, הגיעו הסבא והסבתא לביתם עם חנוכיית כסף חדשה, שרכשו בשביל הנכד.
בקיץ 1939, כשרוחות המלחמה התקרבו לפולין, החליטה המשפחה המורחבת להימלט מזרחה, כדי להתרחק מהגרמנים ככל האפשר. לפני היציאה המתוכננת נארזו כלי הכסף המשפחתיים בשתי מזוודות, וסבא של אבי נסע לבנק בקרקוב כדי להפקידן בכספת, עד יעבור זעם. הוא לקח, כמובן, גם את החנוכייה שקיבל נכדו מהוריו. כשהגיע לבנק אמר לו אחד הפקידים: 'כל היהודים כבר מילאו את הכספות ולא נשארה כספת בשבילך'. עם זאת, הציע לו: 'בוא, תשאיר את המזוודות מאחורי הדלת בפרוזדור ואני אדאג למצוא להן מקום'. בלית ברירה הסבא נענה להצעה ויצא מהבנק כשהוא מותיר שם את המזוודות.
"כשסבא של אבי הגיע לבנק בקרקוב, אמר לו הפקיד: 'היהודים כבר מילאו את הכספות ולא נשארה כספת בשבילך. תשאיר את המזוודות מאחורי הדלת בפרוזדור"
הסבים, ההורים, אבי ואחותו הצעירה ממנו יצאו לדרך מזרחה, לכיוון העיר לבוב. זמן קצר אחר כך הרוסים כבשו את האזור והגלו אותם, יחד עם רבים אחרים, למחנות עבודה בהרי אורל. בהמשך התגלגלו בני המשפחה ושרדו תנאים קשים מנשוא, רעב נורא ומחלות והצליחו להגיע לסמרקנד שבאוזבקיסטן. בשלב מסוים, אבי צורף לקבוצה המוכרת בכינוי 'ילדי טהרן' והגיע איתם לטהרן. שבועות ספורים אחר כך חברו אליו גם הוריו ואחותו ומשם הגיעו ארבעתם, ביום האחרון של 1942, לארץ ישראל. הסבים נשארו בסמרקנד עד סיום המלחמה, וב־1945 חזרו לפולין.
זמן קצר לאחר ששבו לאושוויינצ'ים החליט הסבא לנסוע לבנק בקרקוב כדי לברר את גורל הרכוש שהושאר שם. 'אין לך מה לחפש פה', אמר לו מנהל הבנק. 'הנאצים שדדו את כל הכספות של היהודים'. ואז, נזכר הסבא באפיזודה שהתרחשה שש שנים קודם לכן: 'אבל את הדברים שלנו לא שמו בכספת. השארנו שתי מזוודות בפרוזדור כדי שימצאו להן מקום מאוחר יותר', אמר. אחד העובדים, ששמע את דבריו, התערב בשיחה: 'כן, באמת יש כאן - מאחורי הדלת בפרוזדור - שתי מזוודות שנמצאות כאן שנים ואנחנו לא יודעים מה זה...'. ואכן, למרבה הפלא, נמצאו שם שתי המזוודות על כל תכולתן, כולל חנוכיית הכסף של אבי.
הסבים של אבי הגיעו ארצה זמן קצר אחר כך, עם הרכוש שניצל, והמשיכו להדליק נרות חנוכה בחנוכייה הזאת, כשכל המשפחה סביבם. בהמשך, החנוכייה עברה לבית בנם, הוריו של אבי.
באחד מימי החנוכה, כשאני הייתי ילדה וחליתי, באו סבא וסבתא שלי עם החנוכייה לביתנו ואמרו לאבי: 'עכשיו החנוכייה תמשיך את דרכה אצלך', וכך היה. שנים רבות הדלקנו נרות בבית הוריי בחנוכייה הזו.
כשנולד בני הבכור, לפני 30 שנה, באו הוריי עם החנוכייה לביתנו ואמרו, 'מעכשיו היא תהיה אצלכם'. מאז אנחנו ממשיכים את המסורת וחוגגים מדי שנה את חנוכה בהדלקת נרות בחנוכייה הזו.
"אחד העוברים אמר: 'מאחורי הדלת בפרוזדור - שתי מזוודות שנמצאות כאן שנים ואנחנו לא יודעים מה זה...'. ואכן, למרבה הפלא, נמצאו שם שתי המזוודות על כל תכולתן, כולל חנוכיית הכסף של אבי"
החיבור לשימור הזיכרון מתקיים אצלי לא רק בחנוכה אלא גם בעבודתי היומיומית. נושא הדוקטורט שעשיתי במסגרת המחלקה לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת בר־אילן היה 'טיפול קבוצתי במוזיקה עם ניצולות שואה'. במשך השנים עבדתי כמטפלת במוזיקה עם ילדים ונוער, הייתי מרצה וראש תוכנית תואר שני להכשרת מטפלים במוזיקה במכללת לוינסקי, ולפני 16 שנים הגעתי לארגון 'עמך', המעניק טיפול נפשי, חברתי וקהילתי לניצולי השואה. התחלתי שם כמטפלת במוזיקה, המשכתי כפסיכותרפיסטית, וכבר יותר מארבע שנים שאני מנהלת את שלוחת פתח־תקווה. כבת הדור השני לשואה אני מרגישה זכות ומחויבות גדולה להיות במקום שנושא את העדות לעולם שהיה ואיננו ושמאפשר הכרה וחיים של משמעות לניצולי השואה בזקנתם".
שורה תחתונה: "באור של החנוכייה הזו שזור געגוע לאבי המנוח ולסבים, לצד סיפור של נס, תושייה משפחתית, מסורת ורצף מרגש בין הדורות".
