משי, שמעון והבת שירה. אהבה מלמעלה

תוך שנה: הכירו במלון למפונים, התחתנו וילדו בת

 היא מקריית־שמונה, הוא משדרות. המפגש היה בלובי המלון באילת, ובדייט הראשון שלהם הייתה אזעקה. מפה לשם, משי בן שימול ושמעון פרץ התאהבו, נישאו, הפכו להורים וחזרו יחד לשדרות: "היה חיבור חזק בינינו. האהבה גרמה לנו לשכוח מכל המצב"

גלית הראלי
פורסם:
הנה מה ששמעון פרץ ומשי בן שימול הספיקו לעשות בשנה האחרונה: להיות מפונים מהבתים שלהם בשדרות ובקריית־שמונה למלון באילת. להכיר, להתאהב, לעבור לגור בשדרות, להתחתן ולהביא לעולם את שירה. "האהבה ניצחה את הכול, השמחה שלנו גירשה את העצב", אומר שמעון. "הרמנו דגל לבן בין ים של דגלים שחורים. כשאנשים שומעים את הסיפור שלנו הם בוכים מהתרגשות. אנחנו נותנים אור לכולם במקום הכי חשוך".
שמעון פרץ (30) הוא בן חמישי בן שישה ילדים למשפחה ידועה משדרות שבבעלותה חברת הבנייה "פרץ בוני הנגב". הוא עצמו בעל חברה לבנייה ויזמות.
משי בן שימול (26), כיום פרץ, היא ילידת קריית־שמונה, בת זקונים בין שישה ילדים. משפחה ותיקה בעיר הצפונית. היא התגוררה עם הוריה, ניהלה מרפאה, אפתה עוגות ומכרה אותן פה ושם.
אלמלא 7 באוקטובר הם היו ממשיכים את חייהם במקום שבו נולדו ובו גדלו. "לא חשבתי לעזוב את קריית־שמונה", היא אומרת. "אהבתי את העובדה שזה מקום קטן, משפחתי וחם, כולם מכירים את כולם, ביחד, עטופים. זה מתאים לי מאוד כי באופי שלי אני משפחתית, ביתית".
שמעון: "אני אוהב את שדרות, את האנשים, את האזור. נכון, חשבתי מה יהיה כשיהיו לי ילדים, אם גם הם יהיו ילדי קסאמים כמו שקראו לנו, אבל האמנתי שנצליח לנטרל את חמאס".
נותרו לכם משקעים מהילדות בצל האיומים?
משי: "אני לא ממש הרגשתי את המלחמות, חוץ ממלחמת לבנון השנייה ב־2006, אז פינו אותנו מהבית לאילת. אני זוכרת את הפחד שהרגשתי אז".
שמעון: "30 שנה של קסאמים עשו לנו חושים כמו של חיה. כל רעש, כל תזוזה, כל אדם חשוד - אני דרוך תמיד. כשאני בחו"ל אני רואה אנשים בני גילי שחיים בלי סטרס, יש בהם נינוחות ושלווה. הם לא מתכווצים בכל פעם שמטוס עובר להם מעל הראש".
3 צפייה בגלריה
משי בן שימול ושמעון פרץ
משי בן שימול ושמעון פרץ
משי בן שימול ושמעון פרץ "זה היה רק אני והיא".
(צילום: הרצל יוסף)

קסאם נפל ליד הבית, התכוננו לגרוע מכול

ב־7 באוקטובר כל אחד מהם היה ספון בביתו, נושא תפילה שהאיום יפסח מעליו. "פחדנו", אומרת משי. "חששנו שתהיה חדירת מחבלים אצלנו כמו בשדרות. היינו בממ"ד בפאניקה. כל הלילה הייתי ערה, לא הצלחתי להירדם מהלחץ".
גם שמעון היה בבית ההורים באותו בוקר. "כששמענו את האזעקות חשבנו בהתחלה שזה יהיה כמו תמיד", הוא אומר. "אמא שלי אמרה לנו, 'משהו מוזר קורה פה, זה הרבה יותר מדי'. היא רצתה להדליק טלוויזיה, אמרנו לה, 'לא. מה פתאום?'. היא שומרת שבת, בחיים היא לא הדליקה טלוויזיה בשבת, אבל היא התעקשה. הדבר הראשון שראינו בטלוויזיה היה את המחבלים בשדרות על הטנדר הלבן. אמרתי להורים שלי, 'אתם תראו, תוך חמש דקות יהיו פה מטוסים ולוחמים יֵרדו בחבלים'. עברו חמש דקות ולא מסוקים, לא לוחמים ולא חבלים. הגענו למצב שכבר חשבנו שעוד רגע נהיה תחת השלטון של עזה.
"בינתיים שומעים בחוץ צרורות של ירי כל הזמן. בווטסאפ כותבים לנו להיכנס לממ"ד, לכבות את האורות בבית ושעוד מעט הכוחות יגיעו. קסאם נפל ליד הכניסה לבית ואמרנו, 'זהו. השתלטו עלינו'. ואז היו הודעות בווטסאפ - 'הם בשכונה שלנו', 'אמא'לה' ו'הצילו'. כבר היינו מוכנים לגרוע מכול.
"עשינו את הלילה ברעדה ובחשכה, עד שבבוקר כתבו לנו בווטסאפ שעדיין יש מעט מחבלים, אבל יש הרבה כוחות של הצבא. אמרתי להורים שלי, 'בואו, עולים לאוטו ונוסעים'. לקחנו כמה דברים ועלינו לאוטו. בדרך בת הדודה שלי התקשרה. 'שמעון, יש לי פיק ברכיים', היא אמרה לי. בעלה סוהר, הוא לא היה בבית, והיא הייתה עם הילדים הקטנים. באנו לחלץ אותה והחלטנו לנסוע לאילת, למלון מלכת שבא. חשבנו ששם יהיה לנו הכי בטוח.
"כמה שאני אדם חרוץ ונמרץ, שקעתי שם בעצבות", מודה שמעון. "חבר טוב שלי משדרות, קובי פריינטה, נרצח ועוד שוטר שאני מכיר. היינו עצובים על מה שקרה למדינה, על החטופים, על המשפחות השכולות".

בדייט הראשון הסתתרנו מטיל של החות'ים

בינתיים בקריית־שמונה: משפחת בן שימול נשארת בעיר, מתפנה כעבור שבועיים לתל־אביב ומשם לאילת, למלון רויאל גארדן, שנמצא מול מלון מלכת שבא ושבו היו מפונים משדרות ומקריית־שמונה. משי קיבלה חדר אחד עם אחותה, ההורים קיבלו חדר אחר, והם נכנסו לשגרה.
"למשפחה שלי היה טוב במלון", אומרת משי. "אמא שלי הכירה חברות משדרות, היה להן חיבור מדהים. אבל אני רק חשבתי מתי זה ייגמר ונוכל לחזור כבר הביתה. כל הזמן מחשבות בראש".
כעבור כמה שבועות שמעון קיבל טלפון מחברו תמיר פרץ - אין קשר משפחתי - שפונה למלון רויאל גארדן. "הוא אומר לי, 'שמעון, אני פה בלובי ויש איזו משפחה מקריית־שמונה שיש להם ילדה רווקה, יפה. אני רואה את האופי שלה ואני אומר לך שיש לי הרגשה שאני מביא לך משהו בומבה'. אני חושב לעצמי – מה הקשר של קריית־שמונה אליי? אבל הוא מתעקש, ואני אומר לו 'יאללה'".
משי: "כשהחבר שלו רצה להכיר בינינו, אמרתי בסדר. נתתי לו את המספר שלי, הוא כתב לי, הציע שניפגש, וקבענו להיפגש בתשע בלובי".
בתשע הוא הגיע, וכשהיא באה לקראתו, היה לשניהם ברור שמשהו קורה. "הרגשתי פרפרים", היא אומרת. "אחר כך שמעון אמר לי, 'מהשנייה הראשונה התאהבתי'. גם אני".
לאן הלכתם?
"לטיילת. בדייט הראשון בדרך כלל מתביישים, לא נעים, את חושבת כמה פעמים על כל מה שאת אומרת כדי להשאיר רושם טוב. אבל אני ידעתי שלא משנה מה אגיד, הכול בסדר. הרגשתי חופשייה לדבר איתו על הכול. הדברים זרמו בצורה טבעית".
ובאמצע הפגישה - אזעקה, טיל ששיגרו החות'ים לעבר אילת בפעם הראשונה. הם מצאו את עצמם בטיילת, רחוקים ממרחב מוגן.
שמעון: "אמרנו, 'באשר אבדנו אבדנו', והסתתרנו".
משי: "פחדתי מאוד, ושמעון הרגיע אותי, אמר לי, 'הכול יהיה בסדר, אל תדאגי', וסמכתי עליו".
3 צפייה בגלריה
משי בן שימול ושמעון פרץ
משי בן שימול ושמעון פרץ
משי בן שימול ושמעון פרץ. "אמרתי לו: 'אבוא לאן שתלך'".
(צילום: הרצל יוסף)

"חודש שהיה כמו מסע של שנים"

אחרי הדייט הזה הגיעו דייטים נוספים, "והבנו שיש התאהבות", הוא אומר.
מה משך אתכם זה לזו?
משי: "אנחנו דומים מאוד בערכים ובמסורת ובאופן שבו אנחנו תופסים מה זו משפחה. בגלל זה התחברנו. בלב שלי הרגשתי איתו בית. הוא חם, הוא כמוני. היה לי קל להיות לידו".
שמעון: "בהתחלה זה היה קטע נחמד. מהר מאוד הבנו שיש פה שתי נשמות שהיו צריכות להכיר, שהקב"ה הכיר בינינו. אנחנו אוהבים אותם דברים, חושבים על אותם דברים. אנחנו אותו דבר, שנינו רגישים, עצבניים, רוחניים, עוצמתיים. היא יודעת מה זו אהבה וגם אני יודע. היה חיבור יותר מדי חזק בינינו. האהבה גרמה לנו לשכוח מכל המצב".
הדרך שעשו באילת הייתה אינטנסיבית, שונה מהמסע שעוברים זוגות שרק הכירו – התחלה מהוססת, בחינה הדדית, מפגשים שקורים בהתאם ללו"ז של ימי שגרה.
משי: "היינו כל היום ביחד, כל הזמן. הכרתי את ההורים שלו והתחברתי אליהם, והוא היה בא אליי למשפחה שלי. זה שונה מאוד ממערכות יחסים אחרות שהיו לי".
שמעון: "החודש הזה היה בשבילנו כמו מסע של שנים. כל יום דיברנו, ירדנו לפרטים הקטנים, לרבדים של הנפש שלנו. היינו יושבים ומדברים, הטלפון לא עניין אותנו, היו בו רק עצב ובכי. אז זה היה רק אני והיא. איך אומרים? נפש תאומה. לפני המפגש שלנו היא הייתה בדיכאון שלה ואני בבאסה, ולא הייתה נקודת אור שמאירה עלינו. המפגש שלנו הביא לנו את האור".
אם לא הסכנה הקיומית, עדיין היה חיבור כזה עוצמתי?
שמעון: "החיבור שלנו היה רוחני. אמנם לא חשבנו מיד על חתונה ומשפחה ולהביא ילד, אבל ידענו שזה זה. חיברנו בין העולמות שלנו ויצאנו למסע משותף".

"הבנו שלא נוכל להיפרד"

השבועות חלפו, ותושבי שדרות החלו לחזור לבתיהם. גם שמעון הבין שהוא צריך לחזור כדי לשקם את העסק שלו. "פתאום האופוריה נעלמה", הוא אומר. "הבלון התפוצץ ונכנסתי למחשבות. אמרתי, אולי באילת היינו בבועה, אולי משי ואני הפכנו לאחד רק באילת, ומה עכשיו? אני אבקש ממנה לבוא איתי לשדרות? היא ילדה של בית, היא לא תעזוב את ההורים שלה. הייתי מבולבל, לא ידעתי מה לעשות. חשבתי שאולי אנחנו צריכים להיפרד. התקשרתי אליה. אמרתי לה 'בואי איתי'. היא אמרה: 'תן לי לחשוב על זה'. עליתי לחדר לארוז".
משי: "אחרי שהוא אמר שהוא רוצה לעזוב והציע לי לבוא איתו, אמרתי לו, 'תן לי לחשוב על זה כמה שעות'. הלכתי לחדר והתחלתי לבכות. לא ידעתי מה אני עושה. מצד אחד לא רציתי לעזוב את ההורים. חשבתי שאני עדיין לא מכירה אותו מספיק ואולי זה מהר מדי ומה ההורים שלי יגידו ואיך המשפחה שלי תגיב, הם שמרנים. ובכלל, מה שדרות עכשיו, אחרי כל מה שהם עברו שם? זה מפחיד. אבל בלב שלי ידעתי שאני אוהבת אותו, ושבחיים לא קרה לי דבר כזה, שאם הוא נוסע, כאילו לוקחים לי אותו. אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת עליו. אחרי כמה שעות התקשרתי אליו ואמרתי לו, 'אני באה אליך. אני צריכה לדבר איתך'".
שמעון: "בדיוק כשאני אורז, אני שומע דפיקה בדלת. משי נכנסה. הייתה אווירה קשה. אני בכיתי, היא בכתה, חיבקנו אחד את השני והבנו שלא נוכל להיפרד".
משי: "אמרתי לו, 'אני לא אעזוב אותך, אבוא לאן שתלך'".
שמעון: "וזהו. היא ארזה את הדברים שלה ובאה איתי לכיוון שדרות".
מה ההורים אמרו?
משי: "אמרתי לאמא שלי, 'אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני'. היא אמרה, 'קחי רגע לחשוב', אבל לא לחצה, וזה היה קל. היא לא ככה בדרך כלל, הוא פשוט נכנס להם ללב. הם אוהבים אותו מאוד וסומכים עליו שישמור עליי. אחרי שדיברנו היא קראה לשמעון ואמרה לו, 'תשמור על הילדה שלי'. הוא אמר לה, 'אל תדאגי, אני אשמור עליה, אני אוהב אותה ולא אעזוב אותה'. זהו, נפרדתי מהם. הם אמרו לי, 'תשמרי על עצמך', ונסענו".
ומה עם הפחד?
"ידעתי שיהיה קשה כי יש מלחמה, ובאמת איך שנכנסנו היו אזעקות ובומים. אבל מאז אנחנו פה. בלב שלי אני מרגישה שאני רוצה להיות איתו ולא אכפת לי איפה. ממש ככה".
שמעון: "ידענו את כל ההשלכות, אבל לא יכולנו לעזוב אחד את השני. הדבק לא ייעלם. הכרנו משהו שהוא חייב להיות".
די מהר הגיעה הצעת הנישואים, לפי כל כללי הטקס, במתחם דרים איילנד בשדה יואב. "כשהיינו באילת הוא הבטיח לקחת אותי לשם ליום כיף", אומרת משי. "אז כשנסענו לשם, לא חשבתי שהוא מתכוון להציע. הופתעתי".
שמעון: "כשסיפרתי לחברים ולמשפחה שאני מתכוון להציע, אף אחד לא הופתע. לנו זה לא הרגיש מהר וגם לא לאחרים. כשאמא שלי ראתה אותה, זה היה בפעם השנייה שנפגשנו, היא אמרה לי, 'לא יעזור לך, זו האישה שלך'. יש לי ניסיון ואני עשיר בידע על בנות, ואני אומר לך, אין בחורה כמו משי. בחורה של בית, בחורה טובה. למה לסחוב את הדברים האלה?".
לחתונה שלהם, שהתקיימה באפריל באופקים, הוזמנו אלף איש. "יומיים לפני כן האיראנים שלחו טילים, אז חלק מהאורחים פחדו להגיע. אנשים שלחו לי הודעות והתנצלו, אמרו שהם מפחדים. הייתה אווירה לחוצה, אבל שום דבר לא יעצור אותנו".
ב־27 בספטמבר נולדה שירה רבקה – רבקה על שם סבתו של שמעון.
אתם מתכננים להישאר בשדרות?
משי: "שדרות זה הבית. פה אני הולכת להשתקע, לחיות את החיים. לא משנה לי איפה אגור, כל עוד זה עם שמעון. נכון, לא פשוט שיש לי ילדה ויש צבע אדום. פה יש לי אחריות, אנחנו מפחדים יותר, אבל שמעון מחזק אותי מאוד".
מה אתם מאחלים לשירה רבקה?
שמעון: "שתגדל במציאות טובה יותר, ולמשי ולי אני מאחל שנמשיך למצוא את השמחה. הזיווג הזה הביא הרבה טוב והעלה חיוך לפנים של אנשים, והלוואי שכולם ישמחו".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button