לפני ארבע שנים עמדה אורלי כרמון מול קהל של יוצאים בשאלה שבאו לשמוע אותה מרצה על סיפור חייה. בשלב מסוים שאלה אם מישהו בקהל הוא יוצא שכונת מאה שערים, ומזהה את סיפורה. כמה ידיים הורמו באוויר. "היו אנשים שהסתכלו עליי בתדהמה", היא מחייכת, "הם שאלו אותי, זו את? את האחות הרשעית, זו שכל מאה שערים הייתה מלאה בפשקווילים עליה? את גזלת ילדה מידי אביה?"
מה ענית?
"'כן. זו אני'. הכל נכון. בזמנו החוויה הזו הייתה קשה. היום זה מצחיק אותי. כמו שאת רואה, אני לא באמת רשעית (צוחקת). עשיתי את מה שחשבתי שהוא הדבר הראוי לעשות".
אורלי כרמון (52) היא מקימת קהילת הנשים הווירטואלית "אורקה - עוצמה נשית חובקת עולם". היא גדלה בבית חרדי ויצאה בשאלה לפני כ־30 שנה. הסיפור שלה הוא גם הסיפור של אודליה חדד, אחותה הצעירה (37) מנישואיה השניים של אמן. אורלי מתגוררת בטורונטו משנת 2009 עם בעלה, איש עסקים וילדיהם (איתן, 12 ואביגיל, עשר). חדד, יועצת למיניות מודעת, מתגוררת ביישוב שוקדה שבדרום עם בעלה וששת ילדיהם. אמנם כרגע הן רחוקות זו מזו גיאוגרפית, אבל עדיין מרגישות קרובות מאוד. אורלי היא לא סתם אחות גדולה תומכת - היו שנים שהיא נלחמה כדי להיות האפוטרופסית הרשמית של אחותה. תכף נגיע לזה.
גירושים והתייתמות
ההורים של אורלי, הרב אליהו בן חיים וגילה (בתו של הרב מישאל דהאן, שהיה הרב הראשי של באר־שבע), הכירו בשידוך. הם התחתנו, גרו בירושלים, ונולדו להם ארבעה ילדים, אורלי הבכורה מביניהם. כשאורלי הייתה בת ארבע הם התגרשו ואביה עבר לארצות־הברית ונישא בשנית. היום הוא רב של "ישיבה יוניברסיטי", ומכבד את דרכה החילונית. אורלי ושלושת אחיה גדלו בבית של אמא חזקה שעבדה כמנהלת מוסדות של עליית הנוער. בגיל 15 נסעה אורלי ללמוד בשווייץ במוסד חינוכי יוקרתי לבנות חרדיות. בשנה הראשונה ללימודיה נישאה אמה בשנית לבלגי נוצרי שהתגייר והפך לחרדי אדוק. מהנישואים האלה נולדה אודליה, וכשהיא הייתה בת חודש, הנישואים התפרקו. "אמא שלי סיפרה לי שאחרי הגירושים, אבא של אודליה לקח אותה פעמיים לביקור ולא החזיר אותה. אמא הפעילה קשרים בתוך העולם החרדי, לא פנתה למשטרה והצליחה להחזיר אותה. היא הייתה אומרת לי בטלפון, 'תעזבי, המשטרה לא נכנסת למאה שערים'".
בגיל 17 חזרה אורלי ארצה מהלימודים בשווייץ והחלה להשלים את הבגרויות ("התעודה משווייץ, שנחשבת מאוד בעולם החרדי, שווה כלום כשאת רוצה להתקבל לאוניברסיטה בארץ"). באותה תקופה חלתה אמה בסרטן, ושלושת אחיה הבוגרים של אורלי כבר לא התגוררו בישראל אלא בארצות־הברית. "למדתי לבד לבגרויות כי לא היה לי כסף ללמוד בבית ספר אקסטרני וגם טיפלתי באמי שחלתה", היא נזכרת.
במרץ 1992, כשאורלי הייתה באמצע שנה ב' של לימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, נפטרה אמה בגיל 42. אורלי בת ה־22 נותרה עם אחותה אודליה, שהייתה אז בת שבע, ומצאה את עצמה מנהלת מאבק על הזכות לגדל אותה. "לא הייתה שום אופציה אחרת. זה היה הדבר הנכון בשבילה", היא אומרת.
מתי הבנתם שגם אבא שלה רוצה לגדל אותה?
"ישבנו שבעה על אמא שלי בבאר־שבע אצל סבא שלי, ואז נסענו, אני והאחים שלי, שהגיעו מארצות־הברית, בחזרה לירושלים. היינו אמורות לפנות את הדירה השכורה שבה גרתי עם אמא ואודליה עד 1 באפריל, כי נגמר החוזה והדירה נמכרה. היו לנו שבועיים לפנות את כל החפצים. נכנסנו הביתה, והיה בכל הבית הריח של אמא, התרופות שלה, בלון החמצן. תחושה קשה. אודליה כבר נכנסה למיטה, ואנחנו, האחים שלי ואני, ארזנו את הבית. השעה הייתה אחת בלילה כשיואל, אחי, יצא החוצה וחזר רועד מפחד: 'אבא של אודליה נמצא בקצה הרחוב ומחפש את הבית'. עד היום כשאני מספרת את זה הלב שלי דופק. היה קל לזהות אותו כי הוא היה לבוש אחרת, חליפה שחורה עם פסים ושטריימל. הוא ידע שאנחנו גרים בשכונה הזו, אבל לא ידע את הכתובת. לאורך השנים אמי נתנה רק לבן אדם אחד למסור את הילדה לביקורים אצל אביה, והוא גם היה אמון על להחזיר אותה אליה".
מה עשית?
"העברנו אותה באוטו לבית של חברה שלי בשכונת רחביה. למחרת הגעתי לבית המשפט המחוזי בשייח' ג'ראח. ידעתי שאני חייבת עזרה. השופט שאל: 'האם תהיי מסוגלת לקחת על עצמך את האחריות לגדל אותה? את מבינה מה המשמעויות?'. אמרתי, 'ברור, אודליה היא חלק מבשרי'".
אורלי: "באחת בלילה אחי יצא החוצה וחזר רועד מפחד: 'אבא של אודליה בקצה הרחוב, מחפש את הבית'. עד היום כשאני מספרת את זה הלב שלי דופק"
גם אנשי מקצוע התבקשו להכריע בסוגיה היכן יהיה נכון לאודליה הקטנה לגדול. "אודליה הלכה אז לכל מיני פסיכולוגים", נזכרת כרמון, "את זוכרת?"
אודליה: "ברור (מחייכת). כל הזמן שאלו אותי מה אני מרגישה ורוצה, ורציתי להיות עם אורלי".
איזה זיכרון נחרט לכן במיוחד מאותה תקופה?
אודליה: "פעם אורלי יצאה מהבית לבית המשפט, ואני התעקשתי להישאר לבד בבית כי רציתי לראות טלוויזיה. פתאום מישהו דפק בדלת. הייתי בטוחה שאבא שלי ניצל את ההזדמנות שכולם בבית המשפט ושלח מישהו להביא אותי. כל כך נבהלתי שרצתי להתחבא בחדר של השותפה שלנו לדירה. עד היום אני לא יודעת מי זה היה".
אילו כוחות נדרשים מצעירה בת 22 שיוצאת למאבק על אחותה הקטנה?
אורלי: "המאבק שלנו לא היה הוגן, כי אבא של אודליה נתמך על ידי ראשי העדה החרדית. תלו נגדי כרזות ברחובות. פחדנו שהוא יחטוף אותה. ידעתי שאני צריכה לשמור עליה כפי שאמא שלי הייתה רוצה".
המאבק הזה תבע ממך ויתורים.
"לקחתי הפסקה מהלימודים, וכולם מסביב אמרו לי משפט מטומטם, 'מי שעוזב את הלימודים, כבר לא חוזר'. ידעתי שאחזור, שאני רק צריכה שנה כדי להילחם על אחותי וכדי לבנות את עצמי כלכלית, וזה בדיוק מה שהיה. עזבתי לשנה, וכשחזרתי סיימתי את התואר והמשכתי מיד לתואר שני ביחסים בינלאומיים, וכל הזמן עבדתי ופרנסתי, אבל לא הייתי מצליחה בלי המשפחה המורחבת, סבא והאחים והאחיות של אמא, שהם עד היום עוגן משמעותי בחיים שלי. היו לי גם הרבה חברות שאמרו, צאי תבלי, אנחנו נשמור על אודליה".
ובסופו של דבר קיבלת את האפוטרופסות. איך נראים חיים של סטודנטית שהופכת לאחראית על אחותה הקטנה?
"גרנו עם שותפה, דנה, סטודנטית כמוני, בדירה מרווחת ששכרתי בגבעה הצרפתית. זה היה בית שתמיד היו בו מסיבות וחברים".
נשמר איזשהו קשר עם אבא של אודליה?
אודליה: "התנהלנו בעולם משלנו, ואבא שלי לא היה צד בסיפור. המון שנים הוא לא היה איתי בקשר".
חצאית מקומטת באוטו
בגיל 12 עברה אודליה לגור אצל הדודים שלה בבאר־שבע. "אחרי חמש שנים ביחד הבנתי שאני רוצה שאודליה תגדל עם אבא ואמא, כלומר אצל דודים שהם דמויות הוריות", מסבירה אורלי. "בגלל שהייתי רווקה וממוקדת בקריירה שלי זה גם היה נכון עבורי. התקבלתי לעבודה בסלקום במחלקת לקוחות אסטרטגיים והתקדמתי מהר. המעבר לדודים היה טבעי. תמיד נסענו איתם לחופשות, ובאחת הפעמים אמרנו, אודליה תישאר איתם בקיץ ונראה מה יהיה. וזה עבד".
ההתרחקות של אורלי מהדת הייתה הדרגתית ולא השפיעה על אודליה. "עזבתי את הדת לא בגלל שיש לי סכסוך עם אלוהים, פשוט לא הסכמתי עם הדרך", היא אומרת, "בגיל 12 הייתי מתווכחת עם המורות בשיעורי תורה, ובגיל 19 הפסקתי ללבוש חצאיות, ובפעם הראשונה שחיללתי שבת, הייתי בטוחה שאני הולכת למות. אחרי שאמא שלי נפטרה השתחררתי לגמרי מהדת. היום אני מבינה שאלוהים נמצא בתוכי ולא מזיז לו אם אני מדליקה אור בשבת. הוא רוצה שאני אהיה אדם טוב".
מה אביך חושב על החיים החילוניים שלך?
"אבא מאוד גאה בי. הוא רב מכובד, והיה שמח שאהיה דתייה, אבל הוא יודע מה אני עושה ב'אורקה' ויודע שלא השתניתי ושאני לא מוציאה את דיבתה של הדת. אחותי חגית, שיצאה כמוני בשאלה, התראיינה איתי למחקר באוניברסיטה על הנושא הזה, ובסוף אמרו לנו, 'אתן כל כך אוהבות את הדת, קשה להרגיש שיצאתן בשאלה'. נכון, להדליק או לא להדליק אור בשבת לא מעניין את אלוהים. הוא גדול מזה".
אודליה, את נשארת דתייה.
"כן, וכשאורלי הייתה באה לבקר אותי באולפנה, היא הייתה שולפת מהבגאז' איזו חצאית מקומטת שנועדה רק לביקורים האלה (צוחקת). היא חשבה שלא יודעים שהיא לובשת אותה רק לאולפנה. כשהייתי באולפנה ובשירות לאומי היא הייתה כמו אמא שלי - תמיד בדקה איך היה לי המבחן, אם הגשתי את העבודה, אם אכלתי, שתיתי. היא הייתה שולחת לי ולחברות שלי גלידות ופיצות וענתה על השאלות של גיל ההתבגרות. כשאנשים שואלים איך יצאתי נורמלית עם סיפור חיים כזה, זה בזכות אורלי שהאמינה בי".
מפגש מרגש
לפני 13 שנה החליטה אודליה לפתוח את הפצע ולפגוש את אביה, שהתגורר כל השנים במאה שערים. המחשבות הראשונות על פיוס עלו עוד קודם, כשעמדה להינשא והתלבטה אם להזמין אותו לחתונתה. "הרגשתי לא בנוח לא להזמין אותו, חשבתי שאולי זה לא כיבוד הורים ושצריך להגיד לו בכל זאת", היא נזכרת, "הרב שהתייעצתי איתו אמר, 'עכשיו את לא צריכה לעשות את זה, חכי עם יצירת הקשר איתו רק לאחר שתהיי נשואה ויהיה לך עוגן וגב'. וכך היה. אבא שלי לא ידע שהתחתנתי ובהמשך גם לא ידע שנולדה לי ילדה. לא היה בינינו שום קשר. גם לא ידעתי איפה הוא גר".
אודליה: "אורלי הייתה כמו אמא שלי, בדקה איך היה לי המבחן, אם אכלתי ושתיתי. כששואלים איך יצאתי נורמלית עם סיפור חיים כזה, זה בזכותה"
אורלי: "בחתונה של אודליה הייתי במתח, פקעת עצבים. פחדתי שהוא ישמע על החתונה, יפתיע ויבוא ותהיה סיטואציה קשה. רק ברגע שאוהד, בעלה, שבר את הכוס, שחררתי את הפחד".
אודליה הבינה שאולי הגיע הזמן לסגור מעגל בבוקר אחד שבו ישבה ברכב עם אחותה ושמעה אותה מקבלת שיחת טלפון קשה. "התקשרו לומר לה שהפריה מספר 12 נכשלה, וראיתי אותה בוכה ונשברת", נזכרת אודליה. "אני כבר הייתי בהיריון שני, וראיתי את אורלי במצב הכי כואב שהייתה בו אי פעם. היא התפרקה. יש לי צמרמורת מהרגע ההוא".
אורלי: "הייתי אחרי שמונה הזרעות ו־12 הפריות, ולמעשה קיבלתי 20 פעם את ההודעה שאני לא בהיריון. זה היה כאב גדול. בעלי ואני התחלנו לשקול אימוץ או פונדקאות. וכל הזמן הסתובבתי עם משא כבד על הכתפיים, מחשבה שאבא של אודליה כועס עליי כי לקחתי את הבת שלו. ואז אודליה קיבלה החלטה שהיא עושה הכל כדי שיהיה לי ילד, ואפילו הציעה לי ולבעלי להיות פונדקאית שלנו, אבל הרגשתי שזה לא מתאים".
אורלי: "הייתי אחרי 12שמונה הזרעות ו־ 20 הפריות, קיבלתי פעם את ההודעה שאני לא בהיריון. הסתובבתי עם מחשבה שאבא של אודליה כועס עליי כי לקחתי את הבת שלו"
שתיהן, למרות שאינן מאמינות במיסטיקה, חשבו שאולי יש קשר בין בעיות הפוריות ובין המאבק הישן. "ביהדות יש מושג שנקרא 'קפֵּדָה', כשבן אדם מחזיק משהו בלב על מישהו אחר. יש מי שסבורים שיש לרגש הזה כוח לחסום שפע לאנשים. אמרתי לבעלי, יכול להיות שאבא שלי 'מקפיד' עליה ומחזיק עליה איזה כעס, כי בכל זאת היא לקחה לו את הילדה, ואולי לכן גם לה עכשיו לא יהיו ילדים. אוהד, בעלי, חשב שאורלי עשתה את הדבר הנכון ושאין סיכוי שיוצא מהמעשה שלה משהו רע. אבל באותה סיטואציה, כשאורלי נשברה, אמרתי, זהו, אני חייבת לשבור את המעגל הזה. אי־אפשר שהיא תהיה בלי ילדים".
איך חודש הקשר עם אביך?
"במסגרת העבודה שלו, אוהד הגיע למאה שערים עם בחור שעבד איתו והתמצא שם בסמטאות. אוהד שאל אותו, 'מאיפה אתה מכיר?' הוא ענה, 'אני חוזר בשאלה, גדלתי פה'. אוהד בלי להתבלבל אמר: 'חמי גר פה', ונקב בשמו. הבחור היה בהלם, אמר שהוא ממש מוכר בקהילה ושכולם יודעים שחטפו לו את הילדה. הוא השיג את הטלפון של אבא שלי, ונקבעה פגישה".
אביך הסכים להיפגש אחרי נתק של שנים?
"כן. הוא התרגש ובכה ואמר שחיכה לזה. עוד לפני שנפגשנו, הוא שאל את הבחור שפנה אליו, 'תגיד, לאורלי, אחות של אודליה, יש ילדים?'. הבחור לא רצה לבייש את אורלי וענה שאין לו מושג".
אורלי: "זו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה".
המפגש הראשון עם אביה התקיים בבית של זוג ממאה שערים שפינה עבורם את הבית לצורך העניין. "חיפשנו מקום ניטרלי והוחלט על בית של ילדים של חבר של אבא".
מה את זוכרת מהמפגש?
"זה היה מוזר ומרגש. סידרו לנו כיבוד, עוגות, עוגיות, פיצוחים, קפה ותה. אבא בירך שהחיינו בקול רועד ובכה המון. אני ישבתי בסוף השולחן, הוא בקצה אחר. בהתחלה הוא דיבר יותר עם בעלי, שישב יותר קרוב אליו, ואחר כך גם איתי. אני חושבת שהוא היה נבוך מדי לדבר איתי בהתחלה. הגעתי עם כל המטענים שהיו לי, ואני בטוחה שגם הוא. לקח לי קצת זמן להתרכך. לקראת הסוף יכולתי לקבל את מה שהיה".
במפגש סיפרה לו, בין היתר, שלאחותה אורלי אין ילדים, "והוא ענה, 'אני מתפלל עליה'", אומרת אודליה, "ובאמת שנה אחר כך איתן נולד ואחר כך אביגיל בתה".
בעצם המפגש עם אביך נועד לפתוח קארמה חסומה?
"קצת לא נעים להגיד את זה, אבל כן, המטרה הייתה להיפגש איתו בשביל אורלי. לי היה קשה מולו בהתחלה, אבל נתרמתי מהפגישה איתו. בשנה שעברה הוא נפטר, אבל הקשר המחודש הזה חיבר אותי לעצמי. יכולנו לעשות סוג של פיוס ולרפא את החוויה השלילית שהייתה בינינו. אבא שלי אהב אותי מאוד, אבל בדרך מוזרה. הוא לא ידע להיות אבא. הוא נישא בשנית, התגרש שוב וחי לבד. המפגש איתו סגר את המעגל גם בשבילי. הוא ראה את הנכדים שלו, היה בבריתות של הבנים וזכה לבוא אלינו לעשות שבת. ילד שראה אותו בבית הכנסת עם השטריימל והחליפה אמר לאמא שלו, 'ראיתי את אליהו הנביא'. הוא היה מאושפז און אנד אוף בבתי חולים כמעט שנתיים עד שנפטר, ובשלב הזה עזרנו לו מאוד. יכול להיות שאם לא היינו בקשר, הוא היה נפטר ואפילו לא הייתי יודעת".
אז יש דבר כזה "קפדה"?
"אני לא יודעת אם המושג הזה אמיתי או לא, אבל משהו אנרגטי לגמרי היה שם".
אורלי: "אבא של אודליה היה בטוח שאני הוצאתי את הבת שלו לשמד ותגיע לו בחורה עם גופייה ומיני קצר, ופתאום הופיעה אישה בהיריון עם כיסוי ראש ותינוקת, ובעלה עם כיפה. החיבור ביניהם יצר בתוכי חיים".
חיבורים חובקי עולם
בשנת 2009, כשאורלי עברה לטורונטו בעקבות עסקיו של בעלה, היא הבינה שהיא צריכה להמציא את עצמה מחדש. בארץ היא עזבה משרה נחשקת ב"בינת תקשורת", שם עבדה בשיווק ומכירות וניהלה תקציבי עתק תוך כדי לימודי משפטים. "הייתי עם משכורת מצוינת ואוטו, טסתי עם לקוחות להראות להם את המפעלים בחו"ל, וכשהגעתי לקנדה כל ההילה הזו נעלמה. הייתי צריכה לבנות לעצמי קהילה חדשה", היא אומרת.
בטורונטו למדה קואוצ'ינג ועסקה בייעוץ עסקי. "התשוקה לספר את סיפור חיי ולצאת עם הרצאה (שנקראת "ההבטחה") נולדה מאוחר יותר, כשהבנתי שאנשים צריכים סיפורים שיראו להם שאין שום משמעות למקום שממנו אנחנו יוצאים לדרך - בית חרדי, בלי בגרות - בסוף האחריות היא שלנו. בעקבות פעילויות שארגנה לילדי הקהילה הישראלית בטורונטו, הוזמנה לכנס ישראלים משפיעים בעולם של ÙJA (המגבית היהודית המאוחדת) שהתקיים בלונדון, יצרה קשרים והבינה שהיא רוצה לבנות קהילה לישראליות בנות כל הגילים והמגזרים, שחיות בחו"ל וצריכות להמציא את עצמן מחדש, ממש כמוה.
"אביגיל הייתה בת שנתיים כשהוזמנתי לכנס בלונדון, ואמרתי, אני נוסעת. ברק בעלי הוא בן זוג תומך שנותן לי את הרוח בכנפיים", היא מחייכת, "ופה אני רוצה לתת עצה. הרבה פעמים יש לנו בחיים הזדמנויות. השאלה היא אם אנחנו מספיק מפותחים כדי לנצל אותן. לפני שנסעתי ללונדון עשיתי מיפוי של כל 70 המשתתפים מכל העולם, קראתי כתבות עליהם. הייתי בשוק שאני היחידה שעשתה את זה. יצרתי שם קשרים חזקים, ואז התחלתי להעביר את ההרצאה שלי בכל העולם".
'אורקה' הפכה אותך לעשירה? "כן. היום אני לא מתביישת להגיד את זה. אני רוצה להגיד לנשים, תדרשו כסף. אני לוקחת 485 דולר כדי לפתוח את הפה"
באוקטובר 2016 הוקמה קהילת "אורקה" שמונה כיום יותר מ־32 אלף נשים מ־55 מדינות, כולן ישראליות, גם אם עזבו את הארץ בגיל שלוש. החברות בקבוצה בפייסבוק מקבלות תכנים בחינם. מי שרוצה יותר מכך, משלמת כמה מאות דולרים ומצטרפת למועדון "אורקה ביזנס", שבו מתקיימים מפגשים אמיתיים ואינטרנטיים. בנוסף מוציאה אורלי מסעות נשים למרוקו, לקוסטה־ריקה וליעדים אחרים. "אצלי לא באים רק לטייל אלא לעבור תהליך", היא אומרת. אחת הזרועות הנוספות שהקימה היא "אורקה אקדמי", קורסים וסדנאות בנושאי ניהול והעצמה, וגם ליווי עסקי לנשים שרוצות לפרוץ עם עסקיהן בחו"ל. בימים אלה היא עובדת על אתר שיהיה אינדקס עסקים לחברות "אורקה", עם חלוקה למקצועות ולמקום מגורים.
"היום 'אורקה' זו מעצמה כלכלית שבאה מהרצון ליצור השפעה דרך חיבורים בין נשים", היא אומרת, "התפיסה של אורקה היא הפצת ידע. כרגע חברות הקהילה נפגשות וירטואלית ובהמשך במרכזים שייתנו לנו ארגונים כמו JCC וחב"ד. אני לא נכנסת למקומות שבהם יש פעילות, כמו מיאמי. אני מייצרת פעילות במקומות שיש ואקום".
בשבוע שעבר, בהחלטה ספונטנית, נחתה בישראל, אחרי שנתיים שלא הגיעה, ומיד הפיקה מפגש על חוף הים של הרצליה לנשות המועדון העסקי "אורקה ביזנס", שכלל מינגלינג וארוחת צהריים.
"אורקה" הפכה אותך לאישה עשירה?
"כן. פעם הייתי מתכווצת כשהייתי עונה על זה. היום אני לא מתביישת. אני חיה בתשוקה שלי ועם שליחות וביטוי עצמי. אי־אפשר להרוויח כסף אם אנחנו לא באים לידי ביטוי עצמי. אני גם רוצה להגיד לנשים שעובדות כמטפלות ומאמנות, תדרשו כסף. אני לוקחת 485 דולר כדי לפתוח את הפה ושמישהי תתייעץ איתי. מה לעשות, יש לי המון שנות ניסיון, שלושה תארים אקדמיים, שילמתי על לימודיי מאות אלפי שקלים, ומגיע לי תשלום. באורקה כל מי שרוצה תמיכה יכולה לפנות אליי".
מה המסר שלכן?
"אם מישהי קוראת את הכתבה ואומרת, וואו, איפה נולדתי ומה עשו לי, קחי אחריות על החיים ואל תיתני לעבר לנהל אותך. תביני שיש לך כוחות. אלה לא סיסמאות שאני מדקלמת מתוך ספר. אני חיה את החיים האלה, ואני אומרת לך, כל מה שאת רוצה נמצא בהישג ידך. מה שעזר לי להילחם על אודליה בגיל 22 הוא מה שעזר לי להקים חברה ששווה הרבה כסף.
"עד היום אני מנהלת עם אמא שלי שיחות. כשניהלתי את המאבק על אודליה, כתבתי לה מכתבים על מה שעובר עליי. הגוף שלה לא נוכח, אבל הרוח שלה כן. כל ההוויה שלי, תודעת השפע, זו היא. לראות את העולם בגדול היה חלק מהמהות בבית. זה מאוד שונה מהעולם החרדי הרגיל. אמא נתנה לי לחלום, 'מה את רוצה להיות? תהיי'".
