הבגדים של ליבי נהפכו לדובון
מיכל כספית בוברוב, בעלת "דובי זיכרון", הבינה שוב עד כמה הדובים שהיא תופרת מספקים נחמה כשפגשה את משפחת קליך פילוסוף. בני המשפחה ביקשו דובי לזכר הבת ליבי ז"ל, רק בת ארבע וחצי, שנשרפה למוות באפריל האחרון בזמן ששהו בנופש. "הם הגיעו אליי לפני כחודשיים, שמעו עליי מחברה משותפת", מספרת כספית בוברוב, שמתגוררת בחריש. "אחרי השיחה הראשונה בינינו עברו עוד כמה חודשים עד שהם הגיעו. זה קורה הרבה. לוקח זמן להתבשל ולהגיע לרגע שבו אפשר לשחרר את הבגדים".
איזה בגד הם הביאו?
"הם הביאו איתם ארגז ענק, מלא בכל הבגדים של ליבי. היו שם מעילים, סוודרים, שמלות ופיג'מות. הכול קטן קטן, חמוד ומתוק. אמא של ליבי (ליטל, ת"ב) סיפרה לי על מה שקרה ועל ליבי. היא עצמה נפגעה בשריפה. היא בכתה ואני בקושי הצלחתי להישאר מאופקת. כשישבתי עם הבגדים הקטנים האלה והתחלתי לגזור זה היה קשה. שם נשברתי".
כשהם הגיעו אלייך הם כבר ידעו אילו פריטים הם רוצים שתכיני?
"הם התלבטו. החלטנו בסוף שאתפור הרבה דובים. גם מהבגד של הכלב שנשרף תפרתי דובי. חלק מהדובים חולקו לבני המשפחה למזכרת. לבסוף, גם הכנתי שמיכת טלאים זוגית. זה טלאים מבגדים של ילדה קטנה, הכל חדי קרן וקשת בענן ולבגדים היה ריח כל כך טוב של מרכך כביסה. זה היה כואב במיוחד. הניגוד בין זה שאני תופרת בדים עליזים וחמודים לשמיכה כשהסיפור כל כך טראגי, זה נורא".
5 צפייה בגלריה
המעצבת מיכל כספית בוברוב. "לבגדים של ליבי היה ריח טוב של מרכך כביסה, זה היה כואב במיוחד"
(צילום: אלעד גרשגורן)
זה שלוש שנים שכספית בוברוב תופרת בסטודיו שלה דובונים למזכרת. "הדרכתי חוגי אמנות, וכשהתחילה הקורונה סגרו את הכול. זה רעיון שנולד בארצות־הברית, אבל נחשפתי אליו רק כשהגיעה הלקוחה הראשונה. היא ביקשה שאתפור 11 דובים מבגדים של אמא שלה, לחלק לכל הנכדים. העליתי אז פוסט בפייסבוק וסיפרתי כמה ההכנה הייתה מרגשת וצירפתי תמונות. מאז ההזמנות לא הפסיקו להגיע. כבר הכנתי מאות דובים".
יש עוד סיפורים שהולכים איתך?
"הגיע אליי אבא שסיפר לי שבתו בת השמונה ראתה את אמה נופלת מול עיניה ומתה. זה היה במטבח בזמן שהאם הגישה מרק לילדה. הוא יצר איתי קשר חצי שנה אחרי המוות שלה וביקש שהילדה תכין איתי את הדובי. שהיא תהיה חלק מהחוויה. הגיעה אליי קסם של ילדה, מלאת אור. עבדנו ביחד כמה שעות טובות. היא בחרה מאיזה בד נתפור את הראש ואיך ייראו האוזניים. הראיתי לה איך מפעילים את מכונת התפירה ואיך מכינים גזרה. היא תפרה לדובי גם כרית ושמיכה. הייתה חדוות יצירה גדולה, האובדן היה בצד בשעות האלה.
"סיפור אחר שהולך איתי זו אלמנה עם שני ילדים קטנים, בני שש ועשר. היא ביקשה שאתפור דובי לזכר בעלה שנפטר ממחלה, ושנוסיף לדובי כיס בגב. הכנסנו לשם תיבת קול ובתוכה הודעה אחרונה שהבעל השאיר לאשתו לפני שנפטר. כשלוחצים על הגב של הדובי הוא אומר 'אני אוהב אותך'. זה מצמרר. היה אלמן שהזמין המון דברים לבנות שלו. אחרי התלבטות, הוא הזמין לעצמו נעלי בית מהסוודרים של אשתו. משהו שיעטוף ויחמם אותו".
"הוספתי לדובי כיס בגב והכנסנו לשם תיבת קול עם הודעה אחרונה שהבעל השאיר לאשתו לפני שנפטר. זה היה מצמרר"
זה מאוד מרגש, אבל בטח לא פשוט לך לשמוע את הסיפורים.
"אני לא רק תופרת. הם מכניסים אותי לסיפורים האישיים שלהם. לא כולם, אגב. יש כאלה שמביאים לי את הבגדים והולכים. ולא תמיד זה סיפור טראגי. הרבה פעמים מדובר במוות בשיבה טובה, אם כי פרידה זה עצוב. אני משתדלת לא לבכות מולם, כי הם באים לפרוק מהלב שלהם. הם לא צריכים לראות אותי בוכה, אני שם בשבילם, מקשיבה ומזדהה. יש לי ניסיון עם אובדן, אחי נפטר כשהיה בן 30, אבל אני לא מרגישה שאני מבינה יותר מאחרים. יש לי יכולת לספק אוזן קשבת ונחמה באמצעות הדברים שאני תופרת. אני נותנת להם משהו שהם יוכלו לחבק".
עוד כתבות בערוץ "לאשה"
ננה ורשבסקי מירושלים מכינה "בובות געגוע" כבר חמש שנים. "הגיעה אליי אישה בשנות ה־30 לחייה. היא איבדה את אמא שלה בתאונת דרכים בדרום אפריקה כשהייתה רק בת שנה וחצי. אביה התחתן בשנית, הם עלו לארץ והוא סיפר לה שיש בעליית הגג מזוודה עם תמונות ומזכרות מאמא שלה. הוא אמר לה שיום אחד הם ישבו ויפתחו את זה והוא יספר לה על אמא שלה. הם לא הגיעו לעשות את זה והאבא נפטר. יום אחד היא אזרה אומץ והורידה את המזוודה שעלתה על גדותיה. היא מצאה שם כרטיסי ברכה שסיפרו לה על תחנות בחיים של אמה, מכתבי ניחומים על מותה, תמונות ובגדים שזיהתה מהתמונות: חליפת שני חלקים שהאמא לבשה באירוסים, שמלה שלבשה כשהייתה בהיריון איתה וכתונת לילה, וביקשה שאכין מהם בובה".
את נחשפת לסיפורים עצובים מאוד.
"אני עושה את העבודה הזו עם לב פתוח ועם הודיה עמוקה על כל אחד שמגיע לספר את הסיפור שלו. אני מרגישה אסירת תודה על אנשים שפותחים בפניי את תיבת הסיפורים שלהם. בהתחלה, חשבתי שאני עושה בובות ואנשים יספרו לי מה שהם רוצים לספר, ואם לא סיפרו, כיבדתי את זה ולא חיטטתי. עם השנים הבנתי שאנשים רוצים לספר והם צריכים שאני אתעניין ואסתקרן. עדיין, יש אנשים שלא רוצים לשתף. אני מזהה את זה ומניחה להם.
"אני עושה גם דברים שלא קשורים למוות. הכנתי לילדה בובה מבגדי התינוקות שלה כמתנת בת מצווה"
"אגב, אני עושה גם דברים שלא קשורים למוות. הכנתי בובת מתנה לבת מצווה של ילדה עם בגדי התינוקות שלה ובובה מחמישה דורות של בגדי תינוקות. זה נותן פרספקטיבה מטורפת על החיים".
איך הגעת לעיסוק הזה?
"בצבא לימדתי את עצמי לתפור ותיקנתי את המדים שיתאימו למידות שלי. אחר כך למדתי עיצוב תעשייתי בבצלאל. לקראת סוף הלימודים התחלתי להכין בובות ולמכור קצת. שנתיים אחרי, פנתה אליי מישהי וביקשה שאכין בובה מהבגדים של אמה שנפטרה. התרגשתי מזה שמשהו שאני אוהבת לעשות, תפירה, הפך למשהו יותר גדול. נהייתה לזה נשמה. מאז כבר תפרתי 1,525 בובות געגוע. אם הייתי צריכה הסבר טוב איך מארבע שנות לימודים גבוהים הפכתי לתופרת, מקצוע של עולם ישן, פתאום נהיה למה שאני עושה משמעות".
העגילים של סבתא נהפכו לטבעת
"לפני שנה הגיעה אליי לקוחה עם עגילים של סבתא שלה שנפטרה", מספרת שני קוגמן מרמת־גן, צורפת, מעצבת ובעלת סטודיו לתכשיטי זהב ויהלומים. "אלה היו עגילי זהב עם אבן סינתטית זולה, משהו שהיה מאוד מקובל במדינות חבר העמים. סבתא שלה עלתה לארץ עם העגילים האלה וענדה אותם כל החיים. העגילים ישבו אצלי שנה. היא השאירה אותם אצלי שאתחיל לעבוד עליהם, אבל אז התקשרה להגיד לי שהיא עוד לא מסוגלת. אחרי שנה היא התקשרה ואמרה שזהו, היא בשלה לתהליך הזה. לפני חודש היא הגיעה אליי וישבנו לפצח את זה. החלטנו על אלמנט של שתיים, סבתא ונכדה. בניתי טבעת עם שני אבנים. ניקיתי את האבן הסינתטית והשארתי אותה כי יש לה ערך סנטימנטלי והוספנו יהלום. האבנים יושבות אחת ליד השנייה, כאילו הן מחובקות. האבן החדשה נשענת על האבן של סבתא".
מרגש.
"כן. חידושי תכשיטים זה הדבר הכי פחות רווחי, ובכל זאת זה הפך לחלק גדול מהיום שלי. זה דורש המון עבודה, תהליך פירוק, להחיות את האבנים שיש להן היסטוריה ולתת להן חיים. זה הרבה דיוק, מחשבה ויצירתיות. אני תמיד שואלת מה הסיפור מאחורי התכשיט. אני רוצה להתחבר לסיפור כדי שלמה שנבנה ביחד יהיה המשכיות של הסיפור. הגיעה אליי מישהי עם טבעת של דודה שלה. לדודה לא היו ילדים והיה לה קשר קרוב ומיוחד עם האחיינית. לפני מותה היא הספיקה לתת לאחיינית שלה את טבעת היהלומים. רצינו טבעת עם אלמנט של פריחה והתחדשות. בצד הפנימי של הטבעת חרטתי 'דודה טובה' ולב. שהדורות הבאים יזכרו שהטבעת הזו התחילה בעצם מדודה טובה".
איך הגעת לעיסוק הזה?
"עד לפני ארבע שנים עיצבתי רק תכשיטים חדשים. ואז הייתה נקודת מפנה: פנתה אליי בחורה שסיפרה לי על טבעת שעוברת כבר דורות במשפחה והיא קיבלה אותה בירושה מסבתא שלה. זו הייתה טבעת בומבסטית, כבדה ומיושנת, מלאה זהב ויהלומים, שבאמת אי־אפשר לענוד בשום צורה. פירקתי את היהלומים וגיליתי שכל יהלום בגודל אחר. הכרחתי את עצמי לשבת ולעצב, ובהמשך העיצוב החדש הפך לחלק מהקולקציה שלי. התהליך הזה אמנם לא רווחי, אבל זה מרגש וממלא את הנפש. זה מוציא ממני משהו שהעבודה השוטפת לא מוציאה ממני - אם זו טבעת שעברה שואה או תכשיט שהגיע ממדינות חבר העמים לשעבר בדרך לא דרך, כי היה אסור להוציא רכוש, והוכנס לכיס מיוחד שנתפר בתוך החזייה או התחתונים. אני עובדת בחרדת קודש עם ההיסטוריה של המשפחה של הלקוחה".
"זה מוציא ממני משהו שהעבודה השוטפת לא מוציאה ממני - אם זו טבעת שעברה שואה או תכשיט שהגיע ממדינות חבר העמים בדרך לא דרך כי אסור היה להוציא רכוש"
הן בעצם עוברות תהליך של אבל ופרידה גם דרך התכשיט.
"כשלקוחה מגיעה עם תכשיט של אדם קרוב שנפטר, בדרך כלל של סבתות, אני מנסה להבין אם היא שלמה עם התהליך. לפעמים אני מרגישה שזה עוד נורא טרי. מישהי סיפרה שבכל פעם, כשהיא עוצמת את העיניים להיזכר בסבתא, היא רואה אותה עם העגילים האלה. הם היו חלק ממנה. זו מזכרת מאוד רגשית והתפקיד שלי הוא לשאול שאלות ולראות שעושים את זה ממניעים נכונים. עם השנים למדתי לזקק את השאלות ולראות שיש בשלות. המון פעמים קורה שאנחנו מדברות בטלפון או אפילו נפגשות, נפרדות בידידות ורק אחרי חצי שנה או שנה הלקוחה מגיעה לפגישה חוזרת, מודיעה לי שהיא עברה תהליך ועכשיו היא מוכנה. זה חשוב, כי אחרי ששילמת לא מעט כסף, שלא תתבאסי שהתכשיט הישן שהיה יקר ללבך כבר לא קיים. התפקיד שלי הוא לא לעשות את זה באימפולסיביות ולהחזיק רגשית את התהליך הזה".
מפת השולחן נהפכה לשמיכה
"הגיעה אליי נכדה והביאה לי סדינים ומפות שולחן של סבתה שנפטרה", מספרת צביה ישעיהו מחולון ("בו בי בד"), שמכינה שמיכות טלאים מבגדים, מפות ומצעים. "היא סיפרה לי שהם מסרו הרבה דברים של הסבתא אחרי מותה, אבל החליטו לשמור פריטים שיש להם ערך סנטימנטלי. אחרי שהכנתי מהמפה שמיכה, הנכדה אמרה שכשהיא מתעטפת בה ומסתכלת עליה היא נזכרת בארוחות ובסיפורים שסבתה סיפרה לה ליד השולחן. זה משמח להסתכל על שמיכה ולהיזכר בזמנים יפים".
5 צפייה בגלריה
המעצבת צביה ישעיהו. "אני מצטערת שלא תפרתי שמיכה גם מהבגדים של אחותי שנפטרה"
(צילום: קובי קואנקס)
אילו עוד לקוחות את זוכרת במיוחד?
"הייתה אלמנה שביקשה להכין שמיכה מחולצות של בעלה. היה להם קשר נהדר והיא רצתה להנציח אותו. כעבור כמה שנים גם היא נפטרה, וילדיה פנו אליי וביקשו שאכין שמיכה מהדברים שלה. מהבדים שנשארו תפרתי בובות שהתחלקו בין האחים. הייתה גם אישה שהגיעה עם בנה וביקשה שמיכת טלאים לבעלה מבגדים של אמו שנפטרה. הוא היה מאוד מופתע מהמחווה והתרגש מאוד".
ישעיהו מספרת על תחושת החמצה אישית שלה שלא חשבה בעצמה לפני שנים להכין שמיכה כזו למשפחתה. "כשאחותי נפטרה לא עלה על דעתי לקחת את הבגדים שלה ולהכין מזה שמיכה עבורי או עבור ילדיה. היום אני מבינה כמה זה דבר פשוט נפלא. השמיכה החדשה הופכת את הפריטים בעלי הערך הסנטימנטלי והכואב למשהו שמח. את יושבת עם השמיכה ויכולה להיזכר בקשר, בזמן שהיה לך עם הנפטר, להיזכר בחוויות או בשיחות מיוחדות שהיו לך איתו".
יש גם מקרים שמחים?
"כן. לפני ארבע שנים מישהי שאלה אותי אם אני יכולה לתפור שמיכת טלאים מחולצות של בעלה. הם נוסעים בכל העולם בעקבות הופעות ג'ז וקונים שם חולצות. היא סיפרה לי שהחולצות תופסות המון מקום בארון וצוברות אבק, ושהיא רוצה שזה יהפוך למזכרת משמחת ביחידה אחת. היא תיארה לי איך הם ישבו מול הטלוויזיה, יסתכלו על החולצות וייזכרו איפה הם היו ואיך היה. מאז, אני מספרת ששמיכות הטלאים האלה זו דרך להתעטף בזיכרונות או להתחבק עם הזיכרונות".
