כטייסת בחברת התעופה ארקיע מתמודדת אדר מדוצקי עם לא מעט תגובות שוביניסטיות, אבל אין ספק שהסיפור הבא מיזוגני במיוחד: "במקרים שבהם אנחנו שלושה טייסים בטיסה", היא מספרת, "כיסא אחד בשורה הראשונה של המטוס שמור עבורנו, כדי שנוכל לנוח. באחת הטיסות הכיסא הזה נמכר בטעות, ומנהל השירות בטיסה ביקש מהנוסע שישב שם לעבור למקום אחר. כשהוא ראה אותי הוא אמר: 'אני לא מוכן לזוז בשביל שהפילגש של הטייס תשב פה'. לא הגבתי. כנותנת שירות אני צריכה לשמור על מקצועיות. ענו לו שאני טייסת והוא עבר מקום".
אדר (31) היא בתו של טל מדוצקי (63), לשעבר טייס חיל האוויר, שעובד גם הוא כטייס בחברת ארקיע. אם נשים טייסות הן עניין מאוד לא שכיח - פחות מ־10% בעולם - אז אב ובתו שחלקו קוקפיט זה בהחלט עניין נדיר. היה אפשר לצפות שהבחירה שלה להפוך לטייסת נבעה מהרצון ללכת בעקבות אבא, אבל האמת היא שההחלטה נפלה בגלל עוד הערה שוביניסטית.
אדר: "מאז שבת אני יוצאת מדי יום בשעה ארבע לפנות בוקר וחוזרת בערב. כל המטוסים היו מלאים באנשים עם צווי 8"
"בתחילת שירותי הצבאי כמדריכת כושר קרבי בבסיס עובדה ליד אילת, ארקיע עשתה טיסות הובלה של אנשי קבע וקצינים. כבת של עובד ארקיע יכולתי לטוס חינם לבסיס והביתה בימי ראשון וחמישי על בסיס מקום פנוי. שמחתי על המזל שנפל בחלקי. אחרי כמה טיסות במטוס קטן יחסית, רק 72 מקומות, התברר לי שכל הקצינים והרס"רים לא אהבו את זה שאני יושבת איתם בקבינה - אזור הישיבה של הנוסעים. הם לא אמרו לי שום דבר, אבל מישהו מארקיע ביקש שלהבא אשב בקוקפיט, על כיסא מתקפל. לא נעלבתי ולא ייחסתי לזה חשיבות, כל מה שרציתי היה להגיע הביתה ב־45 דקות. אבל בזכות הישיבה שלי בקוקפיט גיליתי את המשיכה לטיסה. בהתחלה התרגשתי מהשמיים, מהצורות של העננים, אחר כך ראיתי את החוויה האדירה שבהרמת מטוס ששוקל כל כך הרבה לאוויר ואת ההתמודדויות עם אתגרים כמו ציפורים ומזג אוויר קשה, זה פשוט משך אותי".
מחיל האוויר למרילנד
בימים מוטרפים אלה אדר ואביה טל טסים בלי הפסקה לצורך חילוץ ישראלים בחו"ל. "ביום שבו פרצה המלחמה חזרתי מסיישל וביקשתי מארקיע שישבצו אותי לכל טיסת חילוץ שהיא", אומרת אדר. "מאז אני יוצאת מדי יום בשעה ארבע לפנות בוקר וחוזרת בערב. כל המטוסים היו מלאים באנשים עם צווי 8, דאגנו להעלות את כל הלוחמים שרצו לחזור לארץ וגם את האנשים שרוצים להיות קרובים למשפחות שלהם. אני יודעת שזה לא הרבה, אבל החלטתי לתרום במה שאני יודעת לעשות הכי טוב - לטוס ללא הפסקה".
טל: "גם אני עובד כמעט מסביב לשעון בימים אלה כדי להחזיר ישראלים הביתה. מרגש לראות את החבר'ה הצעירים שעוצרים טיול אחרי צבא או ירח דבש ומתקבצים מכל העולם ליעדים קרובים באירופה, כמו אתונה או לרנקה, וטסים לרוב על חשבונם כדי להצטרף ליחידות המילואים שלהם".
אדר, שעובדת כטייסת ארקיע כבר שבע שנים, היא בעלת תואר שני בנוירו־ביולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב, בזוגיות, ומתגוררת בתל־אביב, שבה גדלה. יש לה שני אחים, עורך דין וסטודנט להנדסת מכונות, ואמא שהשקיעה את מיטב מרצה בחינוך הילדים. בילדותה, בנוסף לפעילות בצופים עסקה אדר באתלטיקה קלה במכבי תל־אביב והייתה סגנית אלופת ישראל בקפיצה משולשת. אביה, שעד לאחרונה עסק במיון לטיס בשירות מילואים ויודע לזהות אופי של טייסים, תמיד אמר בבית שאם מישהו מהילדים יהיה טייס זו תהיה אדר. "היא רב־משימתית, מרוכזת מאוד ויודעת לקבוע סדר עדיפויות נכון", הוא מסביר כיום. "כילדה היא הייתה בהמון חוגים, רצה לתחרויות אתלטיקה, למדה למבחנים ותמיד ידעה להשתלט על הכול".
לפני הגיוס לצה"ל קיבלה אדר זימון למיונים לקורס טיס, אך לא ניגשה. לאחר שמונה חודשים כמדריכת כושר קרבי בבסיס עובדה היא עברה לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. ואז, במהלך אחת הריצות שעשתה עם אביה, הוא שאל אותה מה תרצה לעשות בחיים. היא השיבה שהייתה רוצה ללמוד טיסה בארצות־הברית. "ואז שאל: 'אז למה לא בקורס טיס בצבא?', ניגשתי למיונים וכשהודיעו לי שהתקבלתי, לא האמנתי. זה היה אושר גדול".
אבל בטיסה ה־15 שלה בקורס טיס היא נכשלה ונפרדה מהקורס. "לא נעלבתי. השתחררתי והתחלתי לעבוד במלצרות. עשיתי משמרות כפולות וסופי שבוע, קרעתי את התחת, וכשהיה לי מספיק כסף ללימוד טיסה, עברתי למרילנד, ארצות־הברית. שם אפשר להוציא רישיון טיס תוך חודש אם עובדים קשה".
תוך שמונה חודשים הוציאה רישיון להטסת מטוס קל, רישיון לטיסת מכשירים (שמסייעים בהנחתת מטוס כשהראות אינה טובה), רישיון מסחרי ורישיון הדרכה. "הכול יחד עלה 40 אלף דולר, כמו עלות של תואר באוניברסיטה בחו"ל. לאורך התהליך אבא מאוד עזר לי, והרבה פעמים התייעצתי איתו איך לגשת לטיסה כזו או אחרת. כשהוא הגיע לארצות־הברית שכרנו מטוס וטסנו יחד במשך כמה ימים".
"היא הטיסה אותי, כי לי אין רישיון אמריקאי", נזכר טל. "זה היה כיף אמיתי, חוויה מדהימה. הייתי רגוע לגמרי, אני סומך עליה מאוד, והאמת שגם היא הייתה רגועה. היא לא נלחצת ממני, אין בינינו יחסים כאלה".
טל: "לטוס יחד איתה זו הייתה חוויה מדהימה. הרגשתי גאווה ענקית והשווצתי לכולם. אני שמח שהיא ממשיכה את המקצוע שלי"
אדר נשארה בארצות־הברית כדי לצבור שעות טיסה והגיעה מדי פעם ארצה כדי לקדם את רישיון הטיסה הישראלי. "אני לא מכיר מישהו אחר שהשלים את הרף של אלף שעות טיסה, שהוא תנאי לקבלה לחברת תעופה, מהר כמוה", מתגאה טל, "זה לא שהיא ניסתה להוכיח לי משהו, היא כזאת, מאוד הישגית".
כששבה ארצה, פנתה אדר לכל חברות התעופה, ובגיל 24 התקבלה כטייסת לארקיע".
בטח היו לחשושים שהתקבלת לארקיע בזכות אבא שלך.
"כן, ואני עדיין שומעת תגובות כאלה. ראשית, לא הייתי נחשפת לעולם הטיסה בלי אבא שלי, שתמך בי לאורך ההכשרה שלי. שנית, בעולם הטיסה מתקבלים לחברת תעופה רק עם המלצה מאדם שמכיר אותך טוב, כי בסופו של יום אנחנו יושבים שעות על גבי שעות בקוקפיט ורצוי לשבת עם אדם שאפשר לסמוך עליו. בגלל זה רוב הטייסים הם גברים שבאו מחיל האוויר, אחד מביא את השני, ומסיבה זו לטייסים אזרחיים יותר קשה להתקבל, כי אין טייסים שיעידו על האופי שלהם. אז כן, אבא שלי אמר עליי מילים טובות, אבל הוא לא הפעיל שום לחץ כדי שיקבלו אותי, זה לא האופי שלו".
בטיסותיה הראשונות על מטוס ATR-72 (74-68 נוסעים) הטיסה אדר קצינים מבסיס עובדה לשדה דב וסגרה מעגל עם הטיסות ההן כשישבה כחיילת על כיסא מתקפל בקוקפיט. כשחשה צורך בסביבה צעירה ("וגם קצת קינאתי בחיים הסטודנטיאליים של חברות שלי"), נרשמה לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. "זה לא היה בשביל לרכוש מקצוע, אלא נטו בשביל הנפש", היא אומרת. בתקופת הקורונה, כשנותרה ללא עבודה, נרשמה לתואר שני וחקרה במעבדה תחום שקשור למקצועה: "שעונים ביולוגיים. חקרתי אם אפשר לקצר את זמני הג'ט־לג אצל אנשים".
כשסיימה, קיבלה הצעה להמשיך לדוקטורט וסירבה בנימוס: "כרגע אני מרגישה שזה קצת גדול עליי מבחינת העומס. דוקטורט יצריך ממני להיות כל היום במעבדה, לבצע ניסויים ולחקור. מכיוון שאני לא רוצה להפסיק לטוס, כי זו התשוקה האמיתית שלי, אני לא רואה איך אני יכולה כרגע לשלב את שניהם. אולי זה יקרה בעתיד".
"למה היא קוראת לקברניט אבא?"
בתום שנה של טיסה על מטוס 72-ATR עברה אדר למטוס מסוג Embaraer 195 (122 נוסעים) שעליו טס אביה עד היום. "טסנו יחד כמה פעמים, כשאבא היה המדריך שלי, והייתה טיסה אחת לאילת שאמא שלי הצטרפה וישבה איתנו בקוקפיט, זה היה מאוד מרגש". "לטוס יחד איתה זו הייתה חוויה מדהימה", אומר טל, "הרגשתי גאווה ענקית והשווצתי לכולם. אני שמח שהיא ממשיכה את המקצוע שלי".
כולם בארקיע יודעים שאתם אבא ובת?
אדר: "כן, אבל פעם אחת הטסנו יחד, ואחד מאנשי הצוות שלא הכרנו, שאל אותי שאלה. פניתי לאבא ב'אבוש'. איש הצוות ההמום ניגש למנהלת הטיסה ושאל: 'למה היא קוראת לקברניט אבא?', והיא הקניטה אותו: 'מה זאת אומרת, הוא השוגר דדי שלה'".
האם יש היררכיה בתא הטייס? האם הוא היה לכאורה המפקד שלך?
"אין הנחתת פקודות, שני הטייסים שווים, רק במקרה חירום הקברניט הוא זה שמקבל את ההחלטות".
כיום מטיסה אדר מטוס Airbus-321neo (עד 244 נוסעים) שהוא גדול יותר וטס ליעדים רחוקים יותר. האבא ובתו כבר לא מטיסים יחד, אבל נפגשים לפעמים בשדה התעופה ולעתים נדירות יותר בחו"ל. "כשאני מזהה את הקול שלה בקשר, עולה חיוך גדול על הפרצוף שלי", אומר טל, שעובד בארקיע כבר 20 שנה. בחיל האוויר היה טייס קרב במשך שש שנים והשתחרר בדרגת סא"ל. שם גם הכיר את רעייתו אסנת שהייתה מחמשת מטוסים בטייסת. אחרי השחרור למד כלכלה, עבד כ־15 שנה בתפקידי ניהול בבנק הפועלים ובמקביל המשיך לטוס בשירות מילואים. אחרי שנה בהדרכת טיס באתיופיה החליט להצטרף לארקיע".
בארוחות שישי משפחתיות מדברים על מטוסים?
טל: "המשפחה לא אוהבת שמדברים על נושא שיתר יושבי השולחן לא מבינים, אז אנחנו משתדלים להימנע מזה".
אדר פעילה מאוד באינסטגרם שלה ומעלה המון תמונות. "אני רוצה להנגיש את המקצוע שלי לנשים נוספות ומנסה לנרמל מצבים שבהם נשים הן טייסות. פונות אליי הרבה נשים צעירות, ואין דבר שמרגש אותי יותר מצעירה שכותבת לי שהיא רוצה להיות טייסת ומבקשת עזרה".
ובכל זאת שינוי התודעה נראה רחוק.
"כן, אנחנו רק שתי טייסות בארקיע, ויש הרבה תגובות שוביניסטיות. פעם אחת הנוסעות ראתה שיש טייסת והודיעה שהיא פוחדת לטוס איתי. בסיום טיסה לפעמים אני עומדת ליד הקוקפיט כשכולם יוצאים, חלקם אומרים לדייל שעומד לצידי תודה על הטיסה. לפני חודשיים טסתי עם אחי בן ה־22 לפריז, ובסיום הטיסה עמדנו בטרמינל לצד הקברניט. ניגש נוסע ישראלי ופונה לקברניט ולאחי הצעיר ושואל: 'אתם הייתם הטייסים שלנו?'. אחי ענה: 'לא, היא הייתה הטייסת' והצביע עליי".
