עפר פביאן אומר שהתאהב בענת (אז ניצן, היום פביאן) ברגע שראה אותה במכוניתה ברמזור ברמת־השרון, ושמהר מאוד ידע שהיא תצליח להגשים את כל שאיפותיה. הוא גם זה שעודד אותה להתמודד, בשביל החוויה, בתחרות מלכת היופי של הסבתות, "סבתוש ישראל 2021", שנערכה לאחרונה ושבה זכתה ענת במקום הראשון. "כבר בשנה שעברה לקוחה מהחנות שבה אני עובדת הציעה לי לשלוח צילום שלי עם הנכד, ואחרי כמה ימים קיבלתי זימון למיונים, אבל לא התייחסתי", מספרת המלכה הטרייה. "השנה עוד פעם קיבלתי זימון, ועפר אמר שאני חייבת ללכת. עפר בא איתי לכל המיונים, החזרות, הצילומים – אנחנו לא הולכים לשום מקום אחד בלי השני!".
ענת: "כשהייתי חיילת, אחותי הייתה בין 20 המועמדות לתחרות מלכת היופי של ישראל ובהמשך הייתה דוגמנית. באותה תחרות עברתי מיון ראשון אבל אבא אמר שזה לא מתאים לי וּויתרתי. התחרות הזו הייתה תיקון"
התחרות, היא מספרת, "הייתה חוויה מרגשת מאוד שהחזירה אותי לנעורים. כשהייתי חיילת, אחותי, ליאורה ניצן (כיום לורי דינור), הייתה בין 20 המועמדות לתחרות מלכת היופי של ישראל ובהמשך הייתה דוגמנית. באותה תחרות עברתי מיון ראשון וקיבלתי מכתב שזימן אותי להמשך המיונים. אבל אבא אמר שזה לא מתאים לי וּויתרתי. התחרות הזו הייתה לגביי תיקון".
ומה הרגשת כשהכריזו עלייך כזוכה בתואר?
"התרגשתי, כמובן. אבל מבחינתי זכיתי עוד קודם לכן. יש לי ילדים, נכדים, בעל אוהב. זו אמנם משפחה קטנה, אבל זה ניצחון מבחינתי, כבת להורים ניצולי שואה. אבא שלי ז"ל היה אומר עכשיו: 'אם זה מה שיצא ממך, אז אני מרוצה!'. מבחינתי זו סגירת מעגל".
אהבה ממבט ראשון ברמזור אדום
ענת לא שיערה שחייה ישתנו ברגע שבו נעצרה עם מכוניתה ברמזור האדום ההוא. במסלול שלידה עצרה מכונית אחרת, ונהגה סימן לה לפתוח את החלון. הוא שאל איך מגיעים ליעד מסוים, ולאחר שהשיבה מיהר וביקש את מספר הטלפון שלה.
"לא נתתי לו את מספר הטלפון. אני לא נוהגת לעשות זאת ולא היו לי מחשבות על רומן מזדמן או זוגיות חדשה. בעצם, הוא הגבר הראשון שהכרתי אחרי הגירושים", מדגישה ענת. "אבל אמרתי לו שאני עובדת בחנות 'מורנה' בעיר. יומיים־שלושה אחר כך הוא נחת אצלי בחנות. רק אז ראיתי איזה חתיך הוא", היא צוחקת.
"לגביי זו הייתה אהבה משנייה ראשונה", אומר עפר פביאן, בעלה כדת וכדין זה חמש שנים ומחצה, כשאנחנו נפגשים על המרפסת בדירתם המעוצבת והמרווחת בהרצליה.
ענת (60) הייתה אז גרושה ואם לבן ולבת, ועפר (59) היה גרוש ואב לשלושה בנים. כיום הם סבים משותפים לשבעה נכדים (שלו ושלה) ועוד אחד בדרך, מאוהבים ודבוקים כזוג צעיר בשיא לבלובו.
האמונה שהם נועדו מלכתחילה זה לזו התעצמה כשגילו, לאחר שכבר התגוררו יחד, תגלית מסעירה: ארנסט רוזין, הדוד של אבא שלה, ורודולף ורבה, הדוד של אבא שלו, שניהם ילידי סלובקיה, היו חברים עוד מלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם פעלו יחד במחתרת היהודית באושוויץ, שהציבה לה מטרה לאסוף את מספרי הקורבנות שנספו באושוויץ, לפרט את אמצעי ההטעיה שבהם השתמשו הנאצים כדי להוביל מיליוני יהודים אל תאי הגזים, להזהיר את היהודים שעלולים להישלח לאושוויץ ולהביא את הנתונים לידיעת העולם החופשי. שניהם – כל אחד עם שותף אחר - אף הצליחו לברוח מהמחנה הארור, לשרוד ולהגשים את תוכניתם. בצמוד לדוח הנושא את השם ורבה־וצלר (שחובר על ידי רודולף ורבה ואלפרד וצלר, שותפו לבריחה מאושוויץ), הובאו גם העדויות של ארנסט רוזין ושותפו לבריחה, צ'סלב מורדוביץ. השניים, אגב, נשארו חברים גם אחרי המלחמה למרות המרחק הגיאוגרפי ביניהם. רוזין התגורר בדיסלדורף עם אשתו גרטה, וּורבה, שהפך לפרופסור, התגורר בקנדה.
5 צפייה בגלריה
מימין: רודולף ורבה, הדוד של אבא של עפר. משמאל: ארנסט רוזין, הדוד של אבא של ענת
(צילום: אלבום פרטי)
ענת: "הדוד ארנסט הציל את אבא במחנה"
ענת פביאן היפהפייה, שגדלה בחיפה, נושאת את השואה בנשמתה. הוריה – ארנה (אירית), ילידת קרקוב שבפולין, ואוטו וויטצן, יליד סלובקיה - נפגשו באולפן לעברית כשעלו ארצה בשנת 1958, והרומן ביניהם התפתח כשבתום לימודיה באולפן היא נשלחה לעבוד כשרטטת בתה"ל (תכנון המים לישראל), שם הוא עבד כמהנדס מים. ענת היא בתם הבכורה, ושלוש שנים אחריה נולדה אחותה היחידה. בהמשך שינו הוריה את שם משפחתם לניצן.
"הייתי ילדה מופנמת שקראה המון, ובספרייה לקחתי בעיקר ספרים שעסקו בשואה, עד שאמא שמה לזה סוף. בניגוד לבתים שבהם ההורים שתקו, אצלנו בבית דיברו הרבה על השואה.
"אבא, הצעיר בין שלושה אחים, גדל במשפחה מבוססת וידועה בקושיצה, עיר גדולה במזרח סלובקיה. למשפחה היה בית חרושת לתבואה, וכשפרצה המלחמה המשפחה נלקחה למחנות עבודה. שני האחים הגדולים נשארו עם אמם, ואבי, שהיה כבן עשר, נלקח עם אביו. בהמשך הועברו כולם לאושוויץ, ושם, מיד כשהגיעו, ד"ר מנגלה שלח את האב להשמדה ואת אוטו הנער דן לחיים", מספרת ענת.
"אבא, שהיה כחוש וחלש, חלה במחנה, ומי שהציל אותו היה ארנסט רוזין, בן אחות של סבא, שעבד בקומנדו 'קנדה' ועסק במיון המזוודות של המובלים לתאי הגזים. לימים אבי סיפר שארנסט השגיח עליו כל הזמן, דאג לו למזון וגם הציל אותו מהשמדה בכל פעם שהיה איום על חייו במחנה".
עפר: "אני אומר שאנחנו נשמות תאומות, שאין ספק שנועדנו זה לזו ושנפגשנו בעצם ב־1942, כשארנסט רוזין ורודולף ורבה (או בשמו המקורי וולטר רוזנברג) הפכו לחברים. אבל את זה גילינו רק בהמשך"
בתום המלחמה חברו שלושת האחים לבית וויטצן עם אמם בעיר הולדתם. זמן לא רב לאחר מכן עלו שניים מהם לישראל ובנו כאן את ביתם. אוטו הצעיר הועבר על ידי אמו לסנטוריום כדי להתחזק טרם העלייה ארצה. אבל אז נסגר מסך הברזל, והאיחוד המשפחתי התבצע רק ב־1958.
"אמא, ילידת 1939, הייתה ילדת מלחמה. כשפלשו הנאצים לפולין, אביה נלקח למחנה, והיא נמסרה למשפחה של גויים.
5 צפייה בגלריה
ווינה 1946. רודולף ורבה מימין וארנסט רוזין משמאל. זהות המצולם האמצעי אינה ידועה למשפחות של עפר וענת
(צילום: אלבום פרטי)
"אמה, סבתא שלי, השיגה מסמכים מזויפים ונעזרה בפולני שלא ידע את זהותה היהודית והתאהב בה. במקביל היא העבירה את התינוקת שלה, אמי, ממחבוא למחבוא, ולקראת סוף המלחמה, כשהייתה בטוחה שבעלה נספה, החלה לחיות עם האיש שסייע לה ולקחה אותה אליה.
"ואז, באחד הימים, הגיע לשם בעלה שחזר מהתופת. כולם היו בהלם. בתו הפעוטה, אמא שלי, לא רצתה להתקרב אליו וגם סבתי לא בדיוק שמחה לשובו. אבל סבא התחנן על חייו והיא עזבה את אהובה למענו, ולאורך כל חייה לא השלימה עם זה. כשאמי הייתה בת 14 נולד לה אח, ובהמשך עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בקריית־ים."
ילדותה של ענת עברה עליה בחיפה. "הייתי תלמידה טובה, פעילה בתנועת 'השומר הצעיר', אבל תמיד הרגשתי זרות. הייתי בת של עולים שלא דיברו עברית", היא מספרת. אחרי התיכון למדה שרטוט אדריכלי ועיצוב פנים בוויצו חיפה, בצבא שירתה כשרטטת בחיל הים בקריה, ובהמשך עבדה במשרד אדריכלים. בגיל 24 נישאה ועברה למרכז הארץ. מנישואיה נולדו הבת (34), אם לשניים והשלישי בדרך, והבן (29), קצין בקבע, ראש מדור ביחידה טכנולוגית מובחרת ובוגר אוניברסיטת MIT. אחרי 28 שנות נישואים התגרשו ענת ובן זוגה ודרכיהם נפרדו.
ב־2012 הקימה חברה של ענת עסק ליבוא תיקים ואקססוריז מאיטליה ברמת־השרון והציעה לה לעבוד איתה. "נשאבתי פנימה, ואני מאוד אוהבת את זה", היא אומרת. ואז, הגיע אליה עפר פביאן. "אני אומר שאנחנו נשמות תאומות, שאין ספק שנועדנו זה לזו ושנפגשנו בעצם ב־1942, כשארנסט רוזין ורודולף ורבה (או בשמו המקורי וולטר רוזנברג) הפכו לחברים. אבל את זה גילינו רק בהמשך", אומר עפר.
5 צפייה בגלריה
ענת ב"סבתוש ישראל 2021". "זו הייתה חוויה מרגשת שהחזירה אותי לנעורים"
(צילום: אביחי בן גוזי)
עפר: "על מה שעבר אבי למדנו בזכות ספילברג"
עפר הוא בן לאיוון פביאן, יליד סלובקיה, וג'יין גלברג־פביאן, ילידת לונדון. הוריו נפגשו בקיבוץ עין־השופט, עברו לסביון והולידו ארבעה ילדים, שעפר הוא השני שבהם.
"אבא שלי נולד למשפחה אמידה והיה בן חמש כשפרצה מלחמת העולם השנייה. לפני שגורש עם משפחתו למחנה עבודה, העביר סבא את כל כספו למנהל בנק לא יהודי בשם מרטין נוסקו שהתגורר בבניין, וביקש שישתמש בכספים כדי להציל את משפחתו. נוסקו עמד בהבטחתו לכל אורך הדרך. כשהחלו לגרש את יהודי המחנה לאושוויץ, הוא שיחד את השומרים והבריח את משפחת פביאן. הבת הבכורה הועברה לבית ספר לנזירות, איוון הילד הוכנס לבית יתומים – מנהלי שני המוסדות ידעו על יהדותם ושמרו עליהם. ההורים הוסתרו על ידו בעיר אחרת, ונוסקו דאג לצורכיהם עד לסוף המלחמה. כשחזרו בני המשפחה לעירם, החזיר להם את כל הכספים שהפקידו אצלו".
חייו של איוון הפעוט לא שפרו עליו בבית היתומים. הוא לא ידע שהוריו ואחותו נשארו בחיים, ובשנת 1944, בגיל עשר, חזר לעירו כדי לחפש אחר מישהו מבני המשפחה. הוא הלך מבית לבית ודפק על דלתות, ואת אחת מהן פתחה לו אמו. "הוא היה בהלם וכעס מאוד. יום למחרת עזב את הבית", מספר עפר. "את ההתרחשות הזו לא הכרנו עד שצפינו בפרויקט סרטי העדויות של סטיבן ספילברג, שאבא השתתף בו. אז התברר לנו גם שמגיל 11 עד 15 הוא חי ברחובות, עד שהתחבר לתנועת נוער יהודית ועלה לישראל.
"על האונייה, במקרה, הוא פגש את הוריו, אבל לא הצטרף אליהם. הם נשלחו לתל־אביב והוא לקיבוץ עין־השופט. שם התערה בחיי הקיבוץ ומאוד אהב אותם, אבל כשהכיר את אמא שלי הם עזבו יחד את הקיבוץ. לא היו לנו חיים נוחים", משחזר עפר. "אבא שלי היה אדם מוכשר עם ידי זהב, אבל בגלל נסיבות חייו לא היה לו מקצוע מוגדר. חיינו בצמצום, לפעמים אפילו בדוחק. אבל אחרי שאבא נפטר, ב־2011, התברר לנו שבמשך כל השנים, מהיום שעלה ארצה, וגם כשלא היה אוכל בבית, הוא שלח מדי חודש כסף למשפחת נוסקו, שחיה מעבר למסך הברזל. ביוזמתו גם הוכרזו בני הזוג מרטין ומריה נוסקו ובתם לובה כחסידי אומות העולם על ידי 'יד ושם', בטקס שהתקיים בפראג ב־1991. לפני כמה שנים ענת ואני נסענו יחד לסלובקיה ופגשנו את לובה נוסקו".
עפר: "אחרי שאבא נפטר, ב־2011, התברר לנו שבמשך כל השנים, מהיום שעלה ארצה, וגם כשלא היה אוכל בבית, הוא שלח מדי חודש כסף למשפחת נוסקו, שחיה מעבר למסך הברזל"
"גם הוריי שלחו כל חודש כסף למשפחה האחרונה שהסתירה את אמא שלי בשואה", מעידה ענת. "לשנינו עצוב שאבא שלה ואבא שלי לא הכירו. הם היו מסתדרים מצוין", מוסיף עפר.
על עצמו הוא מעיד שהיה ילד "שעשה בעיות". "ביום הראשון של כיתה א' המורה ביקשה שאמא שלי תבוא לבית הספר, כי 'יש בעיות עם עפר'. הייתי מלא מרץ, תוסס, הפרעתי בכיתה. אילו רק היה ריטלין בתקופה ההיא!".
בגיל עשר ביקשה המורה מאמו לקנות לו כדור כדי שיבוא איתו לבית הספר ויוציא את המרץ בהפסקות ולא בכיתה. זה שינה את חייו. "בגיל שמונה לקח אותי חבר של אבא, שחקן במכבי פתח־תקווה, לקבוצת הילדים. התחלתי כבלם, אבל אחרי חצי שנה כבר עמדתי בשער. בין 1980 ל־1995 שיחקתי כדורגל כשחקן פעיל, תמיד כשוער. ב־1987 שיחקתי שלושה משחקים בנבחרת ישראל". מאוחר יותר הפך למאמן כדורגל, ועד הקורונה, "שאז נפסקה כל הפעילות הבינלאומית", עבד כמאמן נבחרת הנערים של ישראל. בשנה וחצי האחרונות הוא בחל"ת.
בגיל 23 נישא לראשונה והפך אב לשלושה בנים (35, 33, 31), שלושתם נשואים ואבות לילדים. "נכדיי הם מגיל חמש ומטה, מתאים לנכדים של ענת. הם נפגשים אצלנו ומשחקים יחד – תענוג!". ב־2013, אחרי 28 שנות נישואים, התגרש.
ענת: "עמדנו יחד ב'יד ושם' והצטמררנו"
מערכת היחסים בין ענת לעפר התקדמה לאטה. "לא הייתי פנויה רגשית, לא חשבתי שיצא מזה משהו, ולא היו לי ציפיות להינשא שוב", מסבירה ענת. "המשכנו להיפגש, דיברנו וסיפרנו אחד לשני המון דברים. זה התחיל כחברות טובה. לגביי הוא היה לגמרי חבר נפש. בדיעבד אני חושבת שזה גם הכי נכון ליצירת מערכת בריאה".
"החברים שלי אמרו לי, 'לא יֵצא לך ממנה שום דבר!', אבל אני לא הייתי מוכן לוותר", הוא מחייך. "עצם זה שהיא לקחה את היחסים שלנו לאט, לפני שנכנסנו למערכת אינטימית, העצים אותם".
ב־2015 הם נישאו ברבנות בנוכחות ילדיהם משני הצדדים, משפחה וחברים קרובים. "אמא שלי עשתה מחווה מרגשת מאוד ונתנה לו את טבעת הנישואים של אבא, שנפטר חמש שנים קודם", היא אומרת. ועפר מוסיף: "אמא שלה אמרה לי, 'זאת הטבעת של בעלי המנוח. אתה הגבר היחיד בעולם שאני מוכנה שיענוד אותה', ואני התרגשתי מאוד וראיתי בכך כבוד גדול!".
איך גיליתם על הקרבה בין הדודים של אבותיכם?
עפר: "כשכבר גרנו יחד, אמא של ענת שאלה אותי על הוריי, וסיפרתי לה את הסיפור של אבא שלי. כדרך אגב אמרתי לה שרודולף ורבה, שכתב את דוח ורבה־וצלר, היה דוד של אבא שלי. 'ורבה היה דוד של אבא שלך?', היא שאלה בהפתעה והוסיפה: 'ארנסט רוזין, הדוד של אבא של ענת, היה חבר של ורבה עוד לפני המלחמה ובמהלכה'. התחלתי לרעוד. היינו בהלם".
עפר: "אמא של ענת שאלה אותי על הוריי, ואמרתי לה שרודולף ורבה, שכתב את דוח ורבה־וצלר, היה דוד של אבא. היא הופתעה ואמרה: 'ארנסט רוזין, הדוד של אבא של ענת, היה חבר של ורבה עוד לפני המלחמה ובמהלכה'"
מה עשה לכם הגילוי?
עפר: "מבחינתנו אנחנו מכירים מאז 1942, והפגישה שלנו לא הייתה מקרית".
ענת: "ב'יד ושם' עשו עמוד שבו מסופר הסיפור של ארבעת הבורחים מאושוויץ. ביקרנו שם, עמדנו מול התמונות של הקרובים שלו ושלי והצטמררנו".
עפר: "אחת המשימות שאני לוקח עליי היא להכניס את סיפור הבריחה והמחתרת באושוויץ למערכת החינוך".
תגידו, איך עברתם את תקופת הקורונה?
ענת: "היינו יחד בחל"ת ונהנינו מהתקופה. לזוג שטוב לו הקורונה הייתה טובה. בסגר הלכנו ברגל כל יום, שמענו מוזיקה, בישלנו ואפינו, כשהיה אפשר אירחנו על המרפסת".
עפר: "אומרים שכדי שמערכת יחסים תצליח, בני הזוג צריכים להיות שונים, כי הפכים נמשכים. אנחנו מאוד דומים. החשיבה שלנו זהה, יש לנו אותן אהבות ושאיפות, אותם דברים משמחים אותנו ואותם דברים מרגיזים. המכנה המשותף שלנו מאוד דומה. אנחנו לא צריכים לדבר. די במבט, וזהו. אני חושב שבמערכת זוגית טובה, כל אחד גורם לשני להיות אדם יותר טוב. אני מרגיש שענת מוציאה את הטוב שבי".
ענת: "כנ"ל".
ענת: "ב'יד ושם' עשו עמוד שבו מסופר הסיפור של ארבעת הבורחים מאושוויץ. ביקרנו שם, עמדנו מול התמונות של הקרובים שלו ושלי והצטמררנו".
ומה אתם עושים כשיש חילוקי דעות?
"יצרנו כלל: כשמישהו מאיתנו מתעצבן, השני צריך להרגיע אותו".
לאורך כל המפגש שלנו אתם יושבים ומחזיקים ידיים. זה כך תמיד?
ענת: "כן. אנחנו דביקים!".
עפר: "אנחנו גם יושבים תמיד באותה צורה: אני משמאל והיא מימין. כשעברתי לגור עם ענת, הבן שלה הגיע מהצבא, ראה אותנו יושבים יחד על הספה ואמר, 'אתם ממש משעממים. כל פעם שאני בא אתם יושבים אותו דבר ומחזיקים ידיים!'. צחקנו, וכדי לגוון לו החלפנו מקום: אני התיישבתי מימין וענת משמאל, אבל המשכנו להחזיק ידיים".
