נמרוד ארונוב (43), צלם מרמת־גן, נשוי + 2, כבר רצה מזמן לאמץ כלב שיצטרף לשתי החתולות שאסף מהרחוב. "כל חיי גידלתי בעלי חיים, עד לאחרונה אפילו גידלנו ארנב גדול שחי עם החתולות שלנו בהרמוניה, אבל הילדות תמיד ביקשו כלב. הסברתי להן שכלב הופך לחלק מהמשפחה, שצריך להתעורר לגור בלילה, כמו לתינוק. הן הבינו שזה לא צעצוע לימי הקורונה, והלכנו יחד לשלושה ימי אימוץ".
חזרתם בידיים ריקות. מה קרה?
"בפעם הראשונה הגענו בשעת הפתיחה ועמדנו 45 דקות בתור. עד שהגענו נשארו רק כלבים מבוגרים. אם אתה אומר למתנדבים בעמותות שאתה רוצה גור, מתחילים לחבוט בך על כמה שאתה בן אדם רע שלא רוצה להציל כלב זקן. אם ביקשת גזע מסוים או חס וחלילה כלב קטן, אוי ואבוי לך, הם אומרים שזאת לא תוכנית כבקשתך. אבל הכלב בסוף יחיה איתי! למה שהוא לא יהיה כבקשתי? יום האימוץ האחרון היה הכי מייאש. החלטנו להגיע חצי שעה לפני הזמן, נסענו לחולון, שם חיכו שמונה גורים לאימוץ מול 60 אנשים שהידפקו על השער. מיד עשינו אחורה פנה".
ניסית לחפש ברשת פרסומים על כלבים ספציפיים שמחפשים בית?
"כן. אם הואילו בטובם לחזור אליך, מתחילה חקירה צולבת, מאבחנים אותך עם שאלון פסיכודידקטי - יש מישהו בבית כל הזמן? מי יוציא את הכלב? מי יהיה אחראי עליו? איזה ניסיון יש לך עם בעלי חיים? ואז, ברגע שמגלים שיש לנו חצר, הם אומרים ביי. כי כלבים לא צריכים לחיות בחצר. מה הם חושבים, שאני אקשור את הכלב כל היום בחצר כמו בסרט ישן ועצוב? אני לתומי חשבתי שחצר זה יתרון כשמגדלים כלב, שיוכל להתאוורר בין טיולים.
גם כשחיפשתי כלב לאמא שלי, שהיא אלמנה, שאלו אותי שאלות חודרניות כמו מה לוח הזמנים שלה, מה המעמד הסוציו־אקונומי שלה, ומה רמת ההכנסות שלה. לא הצלחנו לאמץ לה כלב, אז היא אימצה חתול".
נמרוד ארונוב: "ברגע שמגלים שיש לנו חצר, הם אומרים ביי. כי כלבים לא צריכים לחיות בחצר. מה הם חושבים, שאני אקשור את הכלב כל היום בחצר כמו בסרט ישן ועצוב? אני לתומי חשבתי שחצר זה יתרון כשמגדלים כלב, שיוכל להתאוורר בין טיולים.
ואתה?
"התייאשתי מלאמץ. אני עומד לקנות כלב, אבל המחירים מטורפים. הכלב הכי פשוט, גור בלי תעודות, עולה 3,000 שקל צפונה. ושלא תדעי מה הולך בטלגרם, איזה סחר בבעלי חיים - שם הכי נורא".
"מחפשת כבר שישה חודשים"
הקורונה אמנם הקפיאה את כל תחומי החיים, אבל נראה שבתחום אימוץ הכלבים הביקוש עלה. ב־2020 נרשמו במאגר משרד החקלאות 67 אלף כלבים חדשים - עלייה של 22.6% לעומת השנה הקודמת. תקנות הריחוק החברתי והסגר, בשילוב אבטלה, חל"ת ובאופן כללי מעט סיבות לצאת מהבית, הובילו ישראלים רבים להקשיב ללבם או להפצרות של ילדיהם ולהחליט לצרף הולך על ארבע למשפחה - עבור חלקם זו הפעם הראשונה. הם חרשו את האינטרנט, נכנסו לקבוצות פייסבוק ייעודיות, נרשמו לימי אימוץ וירטואליים, ופנו למכלאות העירוניות ולאגודות שונות במטרה אחת: למצוא כלב, רצוי חמוד. אבל אז התברר שמדובר בעניין לא פשוט ולעתים בלתי אפשרי. במצב התחרותי הנוכחי, המשימה הזו מפרכת ועלולה להיות מדכאת יותר ממציאת דירה נורמלית במרכז תל־אביב. בעוד היצע הכלבים הנטושים נותר כבימים רגילים, הביקוש עלה על גדותיו, ומנגנון הסינון נעשה קפדני ומתיש במיוחד.
אריאלה ניומן־שוורץ (29), נשואה + 2 ממושב רתמים הדרומי לבאר־שבע, כבר שוקלת להרים ידיים. "זה פשוט בלתי אפשרי!", היא אומרת. "אני מחפשת כלב לאימוץ כבר שישה חודשים. משקיעה בזה שעות, מתכתבת עם כל מי שמפרסם כלב, ולא מוצאת. אחרי שבכיתי בגלל זה, אמרתי לעצמי: זהו, די. זה עושה לי רע. אני צריכה לקחת אוויר ולחשוב על זה מחדש. זאת לא הדרך שבה אאמץ כלב".
מה חשבת שיקרה כשיצאת לדרך לפני חצי שנה?
"בעלי ואני גדלנו עם כלבים, ותמיד אמרנו לעצמנו שברגע שנעבור למושב נאמץ כלב. זה היה החלום שלנו. בקיץ האחרון, אחרי שעזבנו את אשקלון ועברנו למושב, התחלנו לחפש. אנחנו מעדיפים לאמץ כלב בוגר שהתרגל לחיות בבית עם ילדים קטנים או גור שנגדל יחד עם הילדות ונאלף כמו שצריך".
אריאלה ניומן־שוורץ: "עמותות מהצפון ומהמרכז פסלו אותי כי אני מהדרום, והן רוצות לעשות ביקורי בית. עמותה מאילת אמרה שהיא מוסרת רק לאילתים"
זה לא פשוט כמו שזה נשמע.
"לא הבנו איזה ביקוש יש כיום לכלבים. בכל פעם, עד שהחלטתי להתקשר, כבר הייתי הפונה העשירית. הבנתי שאני לא יכולה לקחת את הזמן ולהתלבט, אני חייבת להגיד על המקום שאני בעניין. אבל זה לא הקל את התהליך: עמותות מהצפון והמרכז פסלו אותי כי אני מהדרום, והן רוצות לעשות ביקורי בית. עמותה מאילת אמרה שהיא מוסרת רק לאילתים והפנתה אותי למתנדב בבאר־שבע, אבל הוא אמר שהכלבים שהוא מציל נמסרים רק בעמותות במרכז. אז אני לא יכולה לאמץ מהצפון, ולא מהמרכז, לא מאילת ולא מבאר־שבע - מה נשאר? פשוט אין. אין. אין", היא אומרת בייאוש. "בכל פעם עברתי סיפור שלם של מציאת כלב שאני אוהבת ולהגיע אליו רגע אחרי שהוא נמסר. אני יודעת שזה לא אישי נגדי, אבל לפעמים הרגשתי שזה אישי. פשוט נשברתי".
אלינה בודובסקי, רווקה בת 30 מפתח־תקווה, דווקא הצליחה לאמץ כלבה נהדרת, נאלה בת השלוש, שאותה מצאה דרך עמותה בתחילת נובמבר אחרי חודשים של חיפוש. הבעיה: היא לא יודעת ללקק. כדי שלכלבה תהיה חברה שתלמד אותה כישורים כלביים, היא החליטה לאמץ כלב שני, אך המשימה הזאת קשה במיוחד. "אני רוצה, יש לי זמן, יש לי משאבים, אבל מכיוון שמדובר באימוץ שני צריך להתאים את הכלב לכלבה, וזה כבר מאתגר". היא מספרת על טפסים שהגישה, פניות בווטסאפ ובקבוצות שונות. "אם עונים לי - התשובה שלילית. בימי אימוץ פסלו אותי כי אני עובדת מחוץ לבית, טרטרו אותי, סירבו לי. הם מאוד לא אוהבים את זה שיש לי דרישות ספציפיות. אני מבינה שזה נובע מלחץ, אבל אני רוצה לאמץ ויכולה לאמץ, אז תנו לי!", היא אומרת.
ואילו הלל דומבק, רווקה בת 22, מירושלים, טוענת שגילה הצעיר הוא המכשול. "אמרו לי בעמותות שיש להם מגבלת גיל, שהם מוסרים כלבים רק לבני 30 פלוס. הסברתי להם שאנשים נוטשים בכל גיל והעיקר הוא הבן אדם. היו שפסלו אותי כי אין לי בן זוג או כי אני גרה לבד, כי צריך שיהיו כל הזמן אנשים בבית עם הכלב. היו לי כלבים כל החיים, מאז שאני בת שנתיים. הכלבה הראשונה נפטרה מזִקנה, השנייה מסרטן. בתור אדם שמאוד אוהב כלבים נורא קשה לי בלי כלב בבית. חודשיים אחרי שהיא מתה התחלתי לחפש כלב חדש. חיפשתי ב'יד 4', בכל קבוצות האימוץ בפייסבוק, פניתי לאנשים פרטיים שלא ענו לי, והיו גם מי שטענו נגדי שאם מתו לי שני כלבים זה אומר שאני לא מצליחה לשמור עליהם בחיים, שאני רוצחת אותם! זה מתסכל מאוד, אני מרגישה שמזלזלים באנשים שרוצים באמת לאמץ".
הלל דומבק: "חודשיים אחרי שהכלבה שלי מתה התחלתי לחפש כלב חדש. חיפשתי ב'יד 4', בפייסבוק, פניתי לאנשים פרטיים שלא ענו לי, והיו גם כאלה שטענו נגדי שאם מתו לי שני כלבים זה אומר שאני לא מצליחה לשמור עליהם בחיים"
נילי ניומן רוזנטל מסכימה איתה. "לפני 15 שנה אימצתי כלבה בלי שום בעיה. קיבלתי גם את התחושה, המוצדקת, שאני מצילה חיים של כלב. היום, כדי להיכנס לקבוצת פייסבוק של עמותה כלשהי צריך לקרוא תקנון, לאשר, ולעתים גם לכתוב לאילו סעיפים בתקנון התחברתי במיוחד, ובכל זאת לא תמיד יאשרו אותי. כשאני ממלאת טופסי אימוץ, אם אני מבקשת לאמץ כלב קטן, אני מקבלת סוג של נזיפה, איך אני בכלל מעיזה לבקש. מהפחד, התחלתי לרשום קטן־בינוני. אחרת אין סיכוי. החלטתי לתת לעצמי עוד חודש אחד. אם לא אמצא במהלך החודש הקרוב, אעשה את מה שנשבעתי שלעולם לא אעשה: אקנה במיטב כספי כלב גזעי. קטן. כן. לא מתביישת לומר, קטן!".
"ביקשו לראות תמונה משפחתית"
ויש גם כאלה שלא התייאשו, ובסופו של דבר מצאו את מבוקשם. אילנה מירושלים, בזוגיות + 3, אימצה את הכלבה לונה לפני כשבוע, בתום חודשים ארוכים של חיפושים. "לא האמנו שזה יהיה תהליך כזה מקיף", היא מודה, "ושכל כך הרבה גורמים יחשדו בכוונותינו ויפסלו אותנו, כי אנחנו יודעים שאנחנו אנשים אחראים ושאנחנו מוכנים לקחת את זה על עצמנו".
מה חיפשתם?
"היו לנו דרישות מינימליות. רצינו כלב מעורב, בוגר, בינוני בגודלו, ובכל זאת במשך ארבעה חודשים הייתי כל יום בקשר בטלפונים ובהתכתבויות עם מתנדבים ופעילים מעמותות מצפון ועד דרום, חרשתי אתרים וקבוצות פייסבוק. נדרשתי למלא טפסים ולהשיב על המון שאלות, על הרכב המשפחה שלנו, למה אנחנו רוצים כלב, איך נגדל אותו, וכמה זמן יש לנו בשביל לטייל איתו. ביקשו לראות תמונה משפחתית שלנו ואת עמוד הפייסבוק שלי".
אילנה: "טענו נגדי שאני רוצה כלב מסוים רק בגלל העיניים היפות שלו. הבנו שהעמותות רוצות למנוע נטישת כלבים, ובכל זאת, באנו עם כוונות אמיתיות והופתענו לגלות שמעמידים אותנו במבחן"
"אחרי שהתעניינתי בכלב מסוים טענו נגדי שאני רוצה אותו רק בגלל העיניים היפות שלו. הבנו שהייתה תופעה של נטישת כלבים ושהעמותות רוצות למנוע את זה, ובכל זאת, באנו עם כוונות תמימות ואמיתיות והופתענו לגלות שמעמידים אותנו במבחן".
איך מצאתם לבסוף את לונה?
"שבועיים לאחר הפנייה שלנו חזרו אלינו מעמותת S.O.S ואמרו שיש להם כלבה שיכולה להתאים לנו. נראה לי שהם באמת מנסים להתאים את הכלב לבית, כי העמותות מצילות הרבה כלבים חרדתיים, חששנים ופוסט־טראומתיים, והם מאוד מאתגרים למי שאין לו ניסיון. לונה כלבה טובה ונוחה, אז הם חשבו שהיא תתאים לנו, והם צדקו - היא באמת מאוד מתוקה. היא הסתגלה אלינו במהירות וגם אנחנו אליה. לילדים מאוד כיף, וזה יוצר אצלם עצמאות ואחריות, הם יוצאים איתה המון לטיולים, וזה כמעט משכיח את התהליך שעברנו עד שהצלחנו לאמץ אותה".
"אם לא נסנן, הכלבים יינטשו"
מנהלת השירות הווטרינרי ברמלה, ד"ר רויטל אורבך, מסבירה למה קשה כל כך לאמץ כלב
ד"ר רויטל אורבך, מנהלת השירות הווטרינרי העירוני ברמלה, מגדלת שתי ילדות, שלושה חתולים ונכון לעכשיו - אפס כלבים. "מגיעים לכאן כלבים נורא חמודים, ואני חושבת לא פעם לאמץ אותם, כי חשוב לי שהילדות יגדלו עם כלבים. אבל אז אני שואלת את עצמי מה יהיה עם כל השעות שאני בעבודה, ואי־אפשר לזרוק כלב בחצר בלי להתייחס אליו. כלב זה בן משפחה, צריך להשקיע בו, ומי שלא מבין את זה, לא יכול להחזיק כלב. להוציא כלב מהרחוב זה הצעד הראשון. לקבל את התמונות שלו בבית המאמצים, כשהוא אהוב, שמח ומאושר, זאת השאיפה שלנו".
אז למה קשה כל כך לאמץ?
"אנחנו מקבלים המון הודעות לדף הפייסבוק שלנו, 'רמלה אוהבת חיות'. בסגר הראשון לאנשים היה פנאי לאמץ כלבים, והוצאנו יותר מ־70 כלבים לאימוץ עד חודש יוני. אך לצערנו בעוד רוב האנשים מחפשים כלבים גזעיים קטנים לאימוץ, רוב הכלבים הנטושים הם מעורבים, כנענים, רועים, מגזעים גדולים. מדובר בכלבים חזקים, חלקם דורשים אילוף, מקצתם מחכים אצלנו עד שנה לבית. אנחנו לא מרדימים כלבים, אבל זה בא על חשבון כלבים אחרים שיכולנו להציל מהרחוב".
תקריאי לי בקשה לאימוץ שהגיעה אליכם.
"מישהו כתב שהוא מחפש כלב קטן שלא משיר שיער, לא נובח, מחונך לצרכים, מסתדר עם ילדים וחתולים! תגידי לי את, זה נשמע לך כמו רשימת דרישות הגיונית מכלבייה? עדיף שילך ל'טויס אר אס' ויקנה רובוט כלב. אותנו זה מאוד מתסכל. אנחנו טובעים בכלבים, אבל הם לא עונים על הקריטריונים של אנשים".
"מישהו כתב שהוא מחפש כלב קטן שלא משיר שיער, לא נובח, מחונך לצרכים, מסתדר עם ילדים וחתולים! זה נשמע לך כמו רשימת דרישות הגיונית מכלבייה? עדיף שילך ל'טויס אר אס' ויקנה רובוט כלב"
זאת כמובן בקשה מוגזמת, אבל אנשים מרגישים שפוסלים אותם על הרבה פחות מזה.
"לגבי הסינונים שאנשים נעלבים מהם - כל כלב שנכנס אלינו עובר שיקום, חיסונים, מקבל טיפולים רפואיים, לפעמים ניתוח. המטרה שלנו היא לתקן להם את המזל ולמצוא אימוץ שיצליח גם לכלב וגם לבעלים. אם לא עושים סינון כמו שצריך, הכלבים האלה יינטשו. יש לנו שיקולים שמובילים אותנו, אנחנו לא פוסלים אנשים רק על סמך גיל, כל אדם עומד בפני עצמו. בכל פעם שכלב יוצא מהכלבייה, נכנס לבית, ואז חוזר לכלבייה, הוא עובר משבר. זה פוגע בו ובסיכויים שלו למצוא בית טוב להבא".
למי אתם לא מוסרים כלב?
"מי שפונה אלינו כי הוא רוצה כלב שמירה שהוא מתכוון לקשור כל היום בחצר, לא יקבל אותו מאיתנו. כשמישהו אומר שהוא רוצה כלב בשביל הילדים, אנחנו מסבירים שהטיפול יהיה על ההורים. הם יצטרכו לדאוג לו ולהתמודד עם הנזקים שהוא עלול לעשות בבית אם לא מוציאים אותו מספיק לטיולים ולא נותנים לו אהבה. לפעמים השיחה הזאת גורמת להם לרדת מהרעיון".
"אנשים לא חושבים על היום שאחרי"
הווטרינרית ד"ר ליאת מורגן, שחקרה את העלייה בביקוש בתקופת הקורונה, מסבירה שהעמותות חושבות על טובת הכלב
ד"ר ליאת מורגן, וטרינרית שחוקרת את נושא רווחת בעלי חיים בישראל, הקימה בשנת 2012 את אתר יד 4, מנוע חיפוש לאימוץ חיות מחמד שמאגד את רוב הכלבים הנטושים בישראל. לאחרונה הוציאה לאור ספר ילדים בנושא, "המסע של יואב לאמץ כלבלב". במחקר שהובילה על יחסי כלבים־מאמצים בתקופת הקורונה שפורסם בכתב העת Humanities and Social Sciences Communications (ועליו חתומים גם ד"ר טל רז מבית הספר לרפואה וטרינרית באוניברסיטה העברית וד"ר בוריס יעקובסון מהשירותים הווטרינריים במשרד החקלאות), נראתה עלייה משמעותית בבקשות לאימוץ כלבים ככל שהוחמרו הסגר ותקנות הריחוק החברתי, לצד נטישת כלבים שנותרה ללא שינוי. מורגן מרגישה את זה באתר שלה, שמוצף באלפי פניות ביום (קרוב ל־250 אלף גולשים בחודש), ומדובר גם בתופעה בינלאומית.
חשוב לה להציג את הצד השני, שאותו היא מכירה מקרוב. "בעמותות חוששים שאנשים רוצים לאמץ כלב כי כרגע הם נמצאים הרבה בבית, אבל הם לא מספיק חושבים על היום שאחרי ועל כך שהם יידרשו לחזור לעבודה", היא מסבירה. "לכן הסינון יותר מוקפד בתקופה הזאת כדי לוודא שהמאמצים מוכנים להתחייב לאורך זמן ולא ינטשו את הכלב שלהם לאורך כל חייו".
דיברתי עם אנשים שמשוועים לאמץ כלב. לתחושתם הם עברו חקירות שחצו את גבול הטעם הטוב, נפסלו באקראיות ובקטנוניות, וטורטרו למרות כוונותיהם הטובות.
"יש אנשים שבתהליך האימוץ מרגישים שמשדרים להם שהם לא ראויים לקבל כלב, אבל לעתים העניין הפוך: הכלב שהם היו רוצים לעצמם לא מתאים להם כלל. למשל, הם רוצים לאמץ גור, והם לא יודעים שבהתחלה הוא נושך מתוך משחק, ולכן הוא לא יתאים למשפחה עם ילדים קטנים וגם לא לחסרי ניסיון. הם צריכים להיות פתוחים לרעיון שהמתנדבים בעמותות יתאימו להם כלב שונה מזה שהם חשבו עליו ולהרשות לעצמם להגיע למקום ולהתאהב בו במפגש ראשון. זה בדיוק כמו בתהליך של חיפוש זוגיות: תהליך האימוץ יהיה מאתגר יותר לאנשים עם רשימת מכולת ארוכה או לכאלה שמחפשים רק גור של פומרניאן".
למה המצב המשפחתי רלוונטי?
"כל עמותה וכלבייה מוּנעות מטובת הכלב, ולכל אחת יש מדיניות שונה ותהליך אימוץ אחר. הן אינן מתואמות זו עם זו, כך שמי שנפסל בעמותה אחת יכול לאמץ כלב באחרת. על פי הנתונים של יד 4, למצב המשפחתי אין שום השפעה על הסיכוי לאמץ כלב. מה שבאמת משפיע הוא ניסיון קודם, יש עדיפות לאלה שעמדו בגבורה במשימה הזאת לפחות פעם אחת. מה שחשוב בסוף זה שאנשים יזכרו לא להתייאש ולא לקנות כלב, כי כלב מאמצים".
"יש אנשים שהכלב שהם היו רוצים לעצמם לא מתאים להם כלל. למשל, הם רוצים לאמץ גור ולא יודעים שבהתחלה הוא נושך מתוך משחק, ולכן לא יתאים למשפחה עם ילדים קטנים"
אז גם בכלבים - הכל עניין של היצע וביקוש?
"תראי, הביקוש באמת עלה. אם פעם לקח שבוע ימים למצוא מאמץ דרך יד 4, היום יכול להיות שתוך כמה שעות אותו כלב ימצא בית. כלב מסוים עשוי להביא אלפי פניות, ואז מן הסתם ברור שתהיה יותר בררנות. אבל עדיין יש היצע גדול של כלבים שממשיכים להינטש יום־יום. מי שמבין שבמדינת ישראל יש חוק שלפיו כלב לא מסתובב חופשי ברשות הרבים, מי שמבין שכלב הוא חלק מהמשפחה ורוצה לגדל אותו כבן בית, יצליח לאמץ כלב גם אם זה ייקח קצת יותר זמן".