פרידה בזמן ההיריון: הם יצאו יחד, נפרדו וחזרו זה לזו שוב ושוב. כשהיא הייתה בהיריון, הבינו שלא נועדו לחיות יחד והחליטו לסיים את מערכת היחסים העגומה והקשה. אבל הקשר ביניהם לא התנתק, הוא בא איתה לכל הבדיקות, סייע לה ונכח בלידה.
אחרי הלידה: מדי יום, אחרי העבודה, הוא הגיע אליה לטפל בבנו. לעתים נשאר איתו לבד בביתה כשהיא יצאה. היה לו ניסיון בכך: בילדותו סייע לאמו קשת היום לגדל את אחיו הקטנים.
שינוי עמדה במהלך הגישור: בניסיון להגיע להסכם בנוגע לילד הם פנו לגישור. במהלכו היא החליטה שהיא לא מעוניינת להגיע להסכם וחמור מכך: רצתה למנוע מהאב לראות את בנו. לדעתה, ילד בגיל כזה אמור לישון אצל אמו בלבד, והאב אמור להיות שולי בחייו. לפי החוק, מכיוון שמדובר ב"חזקת הגיל הרך", כדי שגם האב יגדל את התינוק נדרשת הסכמת שני ההורים או מלחמה בבית המשפט. האב נאלץ לפנות לבית המשפט לענייני משפחה.
פקידות הסעד שטיפלו בתיק: האישה שכנעה אותן שהאב הוא אדם קשה. כדי להצדיק את המלצות התסקיר של הרווחה הסתמכו על מחקר ישן שכבר נשלל אפילו על ידי מי שכתבה אותו, וניסו לשכנע את בית המשפט בכך שהורות משותפת מזיקה לילדים. עם זאת, היה ברור שמדובר באבא נפלא והומלץ להרחיב את זמני השהות שלו עם התינוק.
בבית המשפט: חקרתי את פקידת הסעד חקירת שתי וערב. היא יצאה משם רותחת וסירבה להשיב לי שלום. אבל אחרי משפט שנמשך שנה וחצי השופט השתכנע שמדובר באב מסור. בשל התנגדותן הנחרצת של האם ושל פקידת הסעד, לא נפסקו זמני שהות שווים לאב עם בנו התינוק אלא כמעט שווים (6-8, כלומר האב מקבל את הילד בשבוע אחד לשני ימים ובשבוע השני לארבעה ימים), מה שצפוי להשתנות כשהילד יהיה בן שש – אז זמני השהות יהיו שווים לחלוטין.
מה למדנו:
גם אם אתם לא נשואים, כשמביאים ילד לעולם חשוב להגיע להסכמות בנוגע לזמני השהות איתו ולאשר אותן בבית המשפט מיד לאחר הלידה, אחרת תוקפן שנוי במחלוקת.
ילד זקוק לשני הוריו. אם ההורה לא מסכן את שלומו, עדיף להגיע להסכמות בדרכי שלום במקום להתקוטט בבתי המשפט.
ילד הוא לא רכוש, הוא אדם קטן עם נשמה. בבקשה אל תריבו עליו.
