במשך כ־25 שנה, בני הזוג אסתי ומשה יצחקי לא דיברו על המצוקה שחוו כשהיו זוג צעיר הסובל מבעיות פריון. מהסביבה הקרובה הסתירו את הקושי, ובבית השתררה שתיקה בנושא. רק לפני כשנתיים, כשהם כבר הורים לשלושה ילדים בוגרים, הם מצאו את הזמן ואת משאבי הנפש להתבונן יחד אחורה, על השנים הקשות. התוצאה המפתיעה: המופע הזוגי "יוצאים לאור", שבו הם מקווים לייצר שיח אחר ופתוח יותר על הנושא בקרב הציבור הדתי. "אתגרי פוריות הם נושא מושתק בקהילה שלנו", הם אומרים. היום לא רק שהם לא שותקים יותר, הם לא מפסיקים לדבר.
משה: "במופע אני מספר על הכאב שהיה לי על כך שהכאבתי לה. בעיות הפוריות היו שלי, אבל את הטיפולים הקשים היא עברה. לא אמרתי לה את זה בזמן אמת. את יודעת, גברים בוכים בלילה".
אסתי: "לא היה לי מושג מה הוא עבר בתקופה הזו. רק כשהתחלנו לדבר והוא סיפר לי, פתאום הבנתי את הצד שלו. האהבה שלי אליו גדלה".
בשנים של ההתמודדות עם בעיות הפריון, בכלל לא דיברתם על התחושות הקשות שכל אחד חווה?
משה: "התמקדנו בלהצליח. היינו טכניים: צריך לעשות את הבדיקה הזו, צריך לנסוע ביום ההוא לבית חולים. היום אני יודע להגיד שנחנקנו מהסוד".
אסתי: "הרגש לא קיבל מענה. הדחקתי, החלקתי. במופע אני עוברת ריפוי".
ימים שלמים של שתיקה
שניהם נולדו למשפחות מהמגזר הדתי־לאומי. אסתי (49), מורה לריתמיקה בגנים, גדלה בפתח־תקווה, הבכורה במשפחה בת חמישה ילדים. משה (51) גדל בירושלים במשפחה בת ארבעה ילדים. לפני שנתיים השתחרר מצה"ל בדרגת אל"מ, אחרי שבתפקידו האחרון היה רמ"ח תקיפה בחטיבה הטכנולוגית של זרוע היבשה. כיום הוא מנהל פרויקט בתעשייה הביטחונית.
הם הכירו כשהוא היה עתודאי שלומד הנדסת אלקטרוניקה, והיא סטודנטית למוזיקולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. השדכנית הייתה חברה משותפת של ההורים. "משה קיבל את הטלפון שלי וגם של עוד בחורה, היו לו שתי אופציות", מספרת אסתי. "למזלי, אצל השנייה היה תפוס ואני עניתי. אחרי הפגישה השנייה ידעתי שזה זה. הרגשתי בבית. למשה לקח קצת יותר זמן". הוא הציע לה נישואים בפארק הלאומי ברמת גן. כשנישאו הוא היה בן 22 והיא בת 20.
מתי הבנתם שיש בעיה?
משה: "כשנה אחרי החתונה, כשחברים שהתחתנו בתקופה שלנו ואפילו קצת אחרינו כבר היו עם בטן או עם ילד, ואצלנו כלום".
אסתי: "לפני 30 שנה לא ידענו מה בעצם עושים עם זה. אפילו לא ידענו שיכולה להיות בעיה".
משה: "אמרתי לאסתי שהיריון הוא לא מכונת שתייה, שמכניסים מטבע ויוצאת פחית. לפעמים זה מורכב יותר. לא בכזו קלות אתה חושף את הדבר הכי פרטי, אבל כבר לא הייתה ברירה - אזרנו אומץ והלכנו להתייעץ עם רופא המשפחה".
אסתי: "הרופא שלח אותי לבדיקות. כשחזרנו אליו הוא אמר שהתוצאות נראות די בסדר, ואז פנה למשה ואמר לו 'אתה יודע שיכולה להיות בעיה גם אצל גברים?".
משה: "הגילוי הזה היה בשבילי הלם טוטאלי. בשום שלב בחיים, ובטח בעולם הדתי, לא הכינו אותי לכך שיכול להיות שתהיה בעיה אצל הגבר. כשהרופא אמר לי 'בוא נבדוק גם אותך', הייתה לי התנגדות פנימית, המון בושה. סיימתי את בה"ד 1 בהצטיינות, אני מועמד להיות קצין מצטיין ולקבל את אות הנשיא. אני גבר גבר. איך יכול להיות שיש לי בעיית פוריות?".
משה: "בשום שלב בחיים, ובטח בעולם הדתי, לא הכינו אותי לזה שיכול להיות שתהיה בעיה אצל הגבר. סיימתי את בה"ד 1 בהצטיינות. איך יכול להיות שיש לי בעיית פוריות?"
מה קרה משם?
אסתי: "חזרנו הביתה ולא דיברנו. שתיקה. משה היה מכונס בעצמו, סגור".
משה: "הרופא צייד אותי בהפניה לבדיקות, ואחרי שבועיים־שלושה הגיעו התשובות. חזרנו אליו והוא אמר לי 'משה, יש לך בעיה שנקראת 'וריקוצלה'. זה ליקוי בשסתומי ורידי האשכים שגורם פגיעה בייצור הזרע. יש לזה דרגות חומרה שונות. אצלי זה פגע גם בתנועתיות, גם בכמות וגם באיכות".
אסתי: "שוב היינו בהלם. לא ידענו איך לעכל את זה".
משה: "גם לא ידענו איך מתקדמים מפה. כמו להיות תקועים בחדר בריחה בלי לדעת איך יוצאים".
החודשים עברו ובני הזוג הסתגרו בבית. "היינו כבר שנה וחצי אחרי החתונה", מספרת אסתי. "אף אחד לא העז לשאול מה קורה. במקום זה, אנשים דיברו איתי שיחת חולין והסתכלו לי על הבטן. הפסקנו לצאת עם חברים למסעדות או לאכול איתם ארוחות ערב שבת, כי כל מה שמדברים עליו זה הילדים. כאילו אין נושא אחר בעולם".
משה: "התחושה הייתה שכל העולם מתקדם ואנחנו תקועים. ההורים שלי לא הבינו למה אנחנו לא מגיעים אליהם. אבא שלי ז"ל, שהיה ראש המחלקה האורתופדית בשערי צדק, הגיע אלינו יום אחד לפתח־תקווה, בהפתעה. הוא שאל אותנו 'הסתבכתם? אתם חייבים כסף? הכאבנו לכם?'. הסכר אצלי נפתח, התפרץ. סיפרתי לו שיש לנו התמודדות עם עניין הפוריות והבעיה היא אצלי. אבא שלי דיבר עם חבר שלו, ראש מחלקת IVF בשערי צדק, ואחרי שלושה ימים כבר היינו אצלו".
אסתי: "אף אחד לא העז לשאול מה קורה. אנשים דיברו איתי שיחת חולין והסתכלו לי על הבטן. הפסקנו לצאת עם חברים, כי כל מה שמדברים עליו זה הילדים"
מה היה פסק הדין שלו?
"שאני צריך לעבור ניתוח. הלכתי לניתוח, עם כל הקושי והבושה סביב זה. חוץ מאבא שלי אף אחד לא ידע מזה. לקחתי מהצבא ימי חופשה ולא מחלה, כדי שאף אחד לא ישאל שאלות".
אסתי: "אני זוכרת שעברנו בפרוזדור מלא תמונות של תינוקות בדרך לחדר של הפרופסור. הוא הבטיח לנו שגם לנו יהיו ילדים ושגם אנחנו נתלה את התמונה במסדרון, ואני חשבתי, מי מבטיח לנו שזה יקרה?".
משה: "אחרי הניתוח הנתונים היו קצת יותר טובים, אבל לא מספיק. התחלנו טיפולי פוריות".
איך עבר עליכם התהליך?
משה: "הייתה לי תחושה של כישלון בתור גבר ובתור בעל. יש גם ייאוש, אבל מעבר לזה, יש התמודדות עם רגש מאוד קשה של אשמה ותסכול. חודש אחרי חודש אתה מכאיב לאשתך. היא עוברת את זה בגללך. זה כאילו שאני אשם במשהו, אבל השופט נתן את העונש לאשתי".
אסתי: "משה לא אמר לי שום דבר מזה אז. לא היה שיח. כל אחד התמודד לבד. היום יש טיפולים רגשיים לזוגות שמתמודדים עם בעיות פוריות. אז לא היה דבר כזה. אני, מצידי, לא האשמתי אותו ולא כעסתי עליו. בחרתי בזוגיות עם משה ולא משנה מה, אני איתו. כל חודש שזה נכשל כאבה לי הנפש. תוסיפי לזה את העובדה שאבא שלי הוא ניצול שואה, שאני הבת והנכדה הבכורה ושהרגשתי שאני נושאת על הכתפיים את המשכיות העם היהודי".
משה: "היו ימים שלמים של שתיקה. הבית היה הרבה יותר שקט מבתים אחרים, גם הרבה יותר מסודר. אתה מת לזה שהבית יהיה כבר יותר מבולגן ופחות נקי, כי יש ילדים. הזמן עובר וזה לא מצליח".
ויש את החגים, שהם דבר משפחתי בבסיסו.
משה: "בשמחת תורה רקדו בבית הכנסת עם ספרי התורה כשהילדים על הכתפיים, ואני עמדתי בצד. לפעמים אבות היו אומרים לי 'בוא תעזור, הכתפיים שלי גמורות', ואז הייתי נכנס למעגל עם ילד לא שלי על הכתפיים".
אסתי: "יש את חג 1 בספטמבר. שנה אחרי שנה, כולם לוקחים חופש מהעבודה כדי לקחת את הילדים ביום הראשון לגן ולבתי הספר. בשבילנו זה לא היה יום חופש ובטח שלא חג. בשנים האחרונות, בכל 1 בספטמבר אני כותבת פוסט בפייסבוק ומבקשת מהורים להיות רגישים עם מי שסביבם, שאין לו את מי לקחת לבית הספר".
משה: "כל 1 בספטמבר התנדבתי להיות הקצין התורן".
משה: "בשמחת תורה רקדו בבית הכנסת כשהילדים על הכתפיים, ואני עמדתי בצד. לפעמים אבות היו אומרים לי 'בוא תעזור', והייתי נכנס למעגל עם ילד לא שלי"
סיפרתם לחברים על מה שעובר עליכם?
משה: "לא שיתפנו. מה שקורה בבית נשאר בבית. מעגלי חברים גם מתפתחים סביב הילדים. הורים לילדים באותו הגן או באותה הכיתה הופכים לחברים, ואנחנו נשארנו מאחור. אנחנו החברים המוזרים האלה שאין להם ילדים".
אסתי: "לא מדברים על הנושא. זה טאבו".
משה: "זוג חברים טובים הגיע לראות את ההופעה, והם התקשרו אלינו בוכים. הם הרגישו איום ונורא, התנצלו שלא היה להם מושג מה עברנו".
סוף־סוף אני נורמלי
עברו ארבע שנים וחצי מרגע שניסו להביא ילדים עד שנולדו התאומים סימה וחננאל, היום בני 24.
משה: "אסתי התקשרה למשרד שלי בצבא, אמרו לה שאני בהכנות לתרגיל ולא יכול לדבר והיא התעקשה".
אסתי: "הוא היה קצר רוח ואני לא הצלחתי להוציא את המילים. הוא חשב ששוב אני מודיעה לו שזה נכשל ואמר לי 'לא נורא, נצא בערב למסעדה שאת אוהבת'. בסוף אמרתי לו 'אנחנו... אני... בהיריון'".
משה: "החבר'ה שהיו איתי טוענים שהייתה צעקה של התרגשות".
אסתי: "די מההתחלה נכנסתי לשמירת היריון. זה היה היריון יקר וזה היה מלחיץ. רק להורים סיפרנו, וגם אז, לא סיפרנו להם שזה תאומים. התפתחה לי רעלת היריון קשה, וילדתי בקיסרי חירום בסוף שבוע 35. אחרי שבועיים בפגייה, התאומים שוחררו הביתה".
משה: "איזה אושר זה היה. הלכנו בגאווה עם עגלה מיוחדת של תאומים. סוף־סוף יש תמונות של ילדים במשרד שלי. גם לנו יש על מה לדבר עם החברים. אני כבר לא קצין תורן ב־1 בספטמבר. אני נורמלי".
אחרי שנתיים, החליטו בני הזוג שהם חוזרים לטיפולים. אסתי: "הילדים כבר היו בגנים וביקשו אח כמו שיש לחברים שלהם. אני זוכרת שחשבתי אז, באיזה ניסיון קשה אלוהים מעמיד אותנו. אמרו לנו שהרבה פעמים אחרי היריון שנוצר בטיפולים זוגות מצליחים פתאום להיכנס להריון טבעי. הייתה לי גם ציפייה כזו וזה לא קרה. כשהתחתנו חשבנו על שישה ילדים. הבנתי שזה כבר לא יקרה".
כמה קשה לחזור לסיבוב שני של טיפולים?
משה: "תחושות הכישלון והאשמה חוזרות והן אפילו מוגברות, אבל קרה לנו נס. אחרי חצי שנה של טיפולים אסתי נכנסה להיריון ונולד לנו אלקנה".
אסתי: "שוב, לקראת סוף ההיריון הייתה לי רעלת ושוב זה היה קיסרי חירום. הרופא אמר שהייתי ממש בסכנת חיים. אבל חזרנו הביתה ושמחה וששון. שלושה ילדים זה כבר משפחה".
אלקנה, הם מספרים בגאווה, הוא היום בן 20, לומד בישיבת הסדר ובקרוב מתגייס. סימה עוסקת בשיווק דיגיטלי וחננאל הוא שליח בקהילה היהודית באורוגוואי. "כשאלקנה קצת גדל, אסתי רצתה שנחזור לטיפולים ונביא לעולם ילד רביעי", מספר משה. "אני כבר הייתי עייף מכל מה שעברנו, הלידות גם היו קשות ומסוכנות לאסתי, והרגשתי שאני כבר לא יכול יותר. בכל פעם, אסתי באה וביקשה ממני לחשוב על זה שוב. לא הצלחתי להביא את עצמי לשם. עד היום ההחלטה הזאת יושבת לי על הכתפיים. לפעמים הילדים שואלים אותנו למה עצרנו בשלושה, ואני לא יודע אם זו הייתה החלטה טובה או לא".
אסתי: "אצלי היה צורך פנימי בעוד ילד. כל מי שסביבנו עם ארבעה ילדים ומעלה. במשפחה דתית שלושה ילדים זה מעט. בארבעה ילדים כבר מחליפים את הרכב. לקח לי עוד הרבה שנים עד ששחררתי את הרצון בעוד ילדים. אני זוכרת שבגיל 45, ביום האחרון של חנוכה שנחשב ליום ניסי, ישבתי מול החנוכייה ובכיתי. זה היה בכי שהיה בו גם בקשה לנס אבל גם פרידה מהחלום שיהיו לי עוד ילדים".
אסתי: "אצלי היה צורך פנימי בעוד ילד. במשפחה דתית שלושה ילדים זה מעט. בארבעה ילדים כבר מחליפים את הרכב. לקח לי עוד הרבה שנים עד ששחררתי את הרצון הזה"
נפלו לנו האסימונים
לפני כשנתיים החליטה אסתי להעלות מופע מוזיקלי לנשים בלבד, שבו היא גם תשיר וגם תספר על בעיות הפוריות שלה. "זו תקופה של הגשמת חלומות. הוצאתי דיסק בשם 'מאושרת' והתחלתי לעבוד על מופע. ביקשתי ממשה רשות לפתוח את הנושא מול הקהל. בכל זאת, זה לא רק חושף אותי, אלא גם אותו".
משה: "התחלנו בפעם הראשונה לדבר ממש על מה שעברנו. יש לנו כבר את הפרספקטיבה ואת ההסתכלות הבוגרת. כל אחד סיפר על מה שהוא עבר בתקופה הזו. הייתי אדם הרבה יותר עצור ומכונס. היום אני פתוח ומדבר. זה בא עם הגיל".
אסתי: "התחילו ליפול לנו אסימונים. אמרתי לו, 'נעלה על הבמה ונספר ביחד את הסיפור, שהוא לא רק שלנו'".
משה: "זה נושא שלא מדברים עליו בקהילה הדתית, ואנחנו מרגישים שליחות. אני לא מכיר עוד זוג דתי שהיה מוכן לבוא ולהיחשף על הבמה עם נושא כזה. אנחנו מדברים על ההתחלה כזוג צעיר עם לבבות ורומנטיקה, שרוצים להיות הורים לשישה ושבעה ילדים ומבינים שמשהו לא בסדר. אני כנראה הגבר הדתי הראשון שמספר לקהל על הכאב והאשמה סביב הטיפולים. אין הופעה שאנחנו לא מבינים את העוצמה בכך שדיברנו".
איך התגובות?
"התקשר אלינו זוג דתי מבוגר שביקש שנבוא אליו. הם סיפרו בדמעות שאחד הילדים שלהם התחיל להתרחק, הפסיק להגיע לשבתות. הם כבר חשבו לדבר עם הבן ולהגיד לו שיעזוב את אשתו הרעה שמרחיקה אותו מהמשפחה, ואז הם הגיעו להופעה והבינו פתאום שיכול להיות שמדובר במשהו אחר לגמרי. הם הלכו לבן ופתחו את זה איתו. התברר שאשתו והוא נמצאים בטיפולים".
איך הילדים הגיבו למופע?
"הם התנגדו בהתחלה, הייתה להם מבוכה שנעלה עם זה. ילדים רוצים להסתכל על ההורים שלהם ולהרגיש שהכל מושלם. עם הזמן, למרות המורכבות, הם קיבלו את העובדה שזו השליחות שבחרנו".
אסתי: "ההופעות הן ריפוי בשבילנו. אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שאנשים בקהילה שלנו ייקחו איתם, זה שצריך לדאוג גם לנשים שעוברות טיפולי פוריות. אצלנו דואגים ליולדת. במשך שבועות שולחים לה אוכל, מפנקים אותה. אבל הנשים שעוברות טיפולים נשארות לבד עם המצוקה והבדידות שלהן. הלוואי שידאגו גם להן".
