לפני 37 שנה נסעו בני הזוג גליה ומוקי זמיר עם ילדיהם אסף, שהיה אז בן ארבע, ודניאלה, שהייתה בת שנה, לחופשה משפחתית בפלורידה. הם חזרו ממנה כעבור חמש שנים.
"בשנות ה־80 הייתה פה אינפלציה מטורפת והיה קשה", נזכרת זמיר. "ההורים שלי בדיוק היו בפלורידה בחופשה, הייתה להם דירת נופש שם. ביקרנו אותם והחלטנו שננסה את מזלנו. מוקי פתח שם חנות עתיקות וזה עשה טוב לכולנו".
הם חזרו ארצה כי מוקי, שנהג לשבת ב"כסית", התגעגע לארץ ולחבריו הטובים, ביניהם חיים טופול, הצייר אורי ליפשיץ, ישראל פוליאקוב (פולי), הפרסומאי ראובן אדלר ואחרים. בהמשך כלל הפרלמנט הקבוע שלהם גם את בנו, אסף, שישב עם הגוורדיה הוותיקה וספג עצות לחיים.
"אסף היה פוליטיקאי מגיל אפס כמעט", מספרת גליה על בנה, כיום קונסול ישראל בניו־יורק. "החברים של ההורים שלי, אלה שנותרו בחיים – אמי בעצמה בת כמעט 93 - מספרים שהם זוכרים אותו כילד קטן שמגיע לסבא וסבתא ומהפנט אותם ואת חבריהם בשיחות".
ובסוף הוא הפך לפוליטיקאי. את מרגישה שיש לזה מחיר?
(מחייכת) "המחיר היחידי מבחינתי הוא שעכשיו הוא נסע לשליחות בניו־יורק. אבל האמת היא שהשליחות מרגישה לי מצב רגיל, אולי בגלל שגם אני טסתי עם ההורים שלי לחיות בכל מיני מקומות. היום זה אחרת לטוס. הכל קרוב וקל. לא ביג דיל. כשאני טסתי עם הוריי, המשמעות הייתה נתק מוחלט וכל חזרה שלי לארץ התחלתי מאפס. בגלל זה אין לי חברי ילדות, אבל לא כואב לי על כך. זה מה שזה. היום הישראלים שנוסעים לשליחות כבר לא מתנתקים".
"השליחות של אסף מרגישה לי מצב רגיל, היום זה לא ביג דיל לטוס. כשאני טסתי עם הוריי, המשמעות הייתה נתק מוחלט וכל חזרה שלי לארץ התחלתי מאפס. בגלל זה אין לי חברי ילדות"
את מתכננת להיות על הקו?
"לא, כי יש לי עוד נכדים בארץ. ניסע, אבל לא הרבה. מה שבטוח זה שאסף יחזור לארץ בתום השליחות. הוא ציוני".
את רואה אותו בעתיד מתמודד על ראשות הממשלה?
"אני רוצה שהוא יהיה מה שהוא רוצה ושיהיה לו טוב", מנדבת גליה תשובה פוליטית. בן זוגה, מוקי, מגיח לחדר ומוסיף: "מגיל קטן אמרתי לו, מצדי תהיה נגר, אני רוצה לראות אותך מחייך. אני גדלתי עם אח שהיה היועץ המשפטי לממשלה (פרופ' יצחק זמיר, אמ"ר), ואני מכיר את העולם הזה מבפנים".
מי שהיה בקיא בשמות אנשי הבוהמה של ישראל בשנות ה־60 וה־70, אולי זוכר אותה בשמה מלפני הנישואים, גליה גופר. שחקנית ודוגמנית שהייתה אחת הרווקות המבוקשות בתל־אביב, שם היא מתגוררת כיום.
מסביון עד אפריקה
זמיר (67) נולדה בשיקגו, בתם של עמליה ועקיבא. סבה, ברוך גופר, אביו של אביה, היה ממקימי משטרת חיפה וממפקדי משטרת תל־אביב, מנהל גן החיות בתל־אביב ואספן אמנות. אביה, שנפטר לפני 25 שנה, היה איש עסקים חובקי עולם, בעלים של חברת ספנות וחבר קרוב של נשיאי מדינות באפריקה.
כשהייתה בת ארבע טסה עם הוריה ללונדון לשנה, ובגיל שש עזבו שוב, עד שהייתה בת 14. הם התגוררו במיאמי, שם הקים אביה סניף של חברת "צים". "היינו הישראלים היחידים כמעט במיאמי־ביץ'", היא מספרת, "זה היה מוזר כל כך. האמריקאים לא ידעו איך להגות את השם שלי. הרגשתי נורא שונה, גם שם וגם כשחזרתי לארץ. הייתי רגילה לא להיות חלק מכולם או אחת מהחבר'ה. התעניינתי באמנות ובפילוסופיה. בזכות השנים באמריקה למדתי שלהיות שונה זה לא רע.
"הוריי היו אנשים שאהבו את הארץ, וזה נתן לי את ההרגשה שלמרות שלא גדלתי פה, אני מחוברת מאוד. הגענו ארצה לבקר בכל קיץ, דיברנו עברית בבית ולא היה לי מבטא אמריקאי בכלל, ולכן לא הייתה לי בעיה להצטלם לסרטים ישראליים. היה לי קצת קושי בכתיבה וקריאה בעברית, אבל זה גם לא היה יותר מדי קשה כיוון שבסביון, שבה התגוררנו, היו עוד משפחות שחזרו מארצות־הברית".
"הרגשתי נורא שונה, גם בארה"ב וגם כשחזרתי לארץ. הייתי רגילה לא להיות חלק מכולם או אחת מהחבר'ה. התעניינתי באמנות ובפילוסופיה. בזכות השנים באמריקה למדתי שלהיות שונה זה לא רע"
את דרכה כדוגמנית ושחקנית התחילה שנתיים לאחר שובה ארצה, כשהייתה תלמידת תיכון בת 16. "בן דוד שני שלי, שמבוגר ממני בעשור, היה נער שליחויות של האמרגן והמפיק פשנל, הוא סיפר להם עליי והם הציעו לי להצטלם, אז עשיתי כמה פרסומות. אחר כך פנתה אליי הסוכנת לביאה הון והציעה לי תפקידים. אהבתי לשחק, אבל אני לא חושבת שהייתי כל כך טובה בזה".
בשנת 1970 הצטלמה לסרט "התרוממות" של אורי זוהר ("הוא היה מרוכז מאוד בעבודה והחזיק את כולם קצר על הסט"). בהמשך ליהק אותה זוהר לסרטו "התרנגול" לצד חיים טופול שנותר ידיד קרוב ("טופול היה כוכב, אבל לא עשיתי עניין מדברים כאלה").
כשהייתה בתיכון הצטלמה לסרט שיצא לאקרנים ב־1971 - "חסמב"ה ונערי ההפקר". זמיר גילמה את תמר, הנערה הכל־ישראלית, סגניתו של ירון זהבי (שלמה ארצי), הנאבק באלימלך זורקין הרשע (זאב רווח) ובכנופייתו המסוכנת. בסרט שיחקו גם מני פאר ודובי גל (בשנת 1985 יצא סרט המשך, "חסמב"ה ושודדי הסוסים", שבו השתתפו שחקנים אחרים).
לאחרונה, במלאת 50 שנה לסרט שהפך לנקודת ציון בתולדות הקולנוע הישראלי, שודר בערוץ "yes ישראלי" סרט תיעודי בהשתתפות השחקנים מהסרט המקורי. אף על פי שלזמיר אין נטייה להתרפק על זיכרונות, והיא אף לא קראה את ספריו של יגאל מוסינזון – וגם לא ילדיה - היא שמחה להשתתף בו. "זה היה בעיקר נחמד", היא מחייכת, "מותר לי להגיד שזה לא ריגש אותי? אני לא מתרגשת בקלות, כי אף פעם לא רציתי להיות באור הזרקורים. אבל היה נחמד לעשות סגירת מעגל ולדבר על ההיסטוריה. הייתי בת 16 כשזה צולם, נורא צעירה, וזה החזיר אותי לנעורים. שנתיים קודם חזרתי ארצה מארצות־הברית, לא ידעתי על 'חסמב"ה' ולא הייתי מודעת לפופולריות של הספרים".
איזה הכנות עשית לקראת התפקיד?
"כלום. גם לא התבקשנו. באתי טבעית. קראנו את התסריט. אני זוכרת את ההרגשה להיות ב'מערה' כולנו ביחד. זה היה צחוקים. כשהסרט יצא, כבר לא הייתי בארץ. לא נהניתי מהפרסום. כשחזרתי לארץ, כן זיהו אותי פה ושם".
את חושבת שהיום אפשר היה לקרוא לדמות בסרט "מנשה התימני" או "אהוד השמן"?
"ברור שלא. בזמנו זה לא נחשב כינוי נגטיבי עד כדי כך כמו שזה היום".
בין גיל 17 ל־18 התגוררה עם הוריה במקסיקו, אבל הייתה על הקו לארץ והשתתפה בסרטים נוספים: ב־1972 שיחקה לצד דודו טופז ("היה נחמד וכיפי") בסרט "ז'אקו והיצאניות", והיו גם כמה גיחות לטלוויזיה החינוכית וצילומי פרסומת למוצרי קוסמטיקה.
תמיד היית "היפה". איך זה הרגיש?
"לא אהבתי את הזרקור על היופי אף פעם. הרגשתי תמיד שזה מקטין את הדברים שהם חשובים בעיניי, כמו להיות בן אדם טוב, להיות אדם חכם. זה לא שלא היה נחמד להיראות טוב, אבל לא אהבתי שבוחנים אותי על זה".
לאחר שירות צבאי בבקו"ם, התחתנה עם מי שהיה אז החבר שלה ויחד טסו לקליפורניה. היא עשתה תואר בפסיכולוגיה ואמנות באוניברסיטת סן־דייגו, התגרשה (ללא ילדים) וחזרה ארצה.
בגיל 24 הצטרפה לחברים שלמדו גמולוגיה בבורסת היהלומים והקימה חברה ליבוא אבני חן עם מי שהיה ממקימי המכון הגמולוגי, מנחם סבדרמיש. יחד נסעו לאפריקה ולמזרח הרחוק להביא אבנים טובות ועבדו עם תכשיטנים ישראלים. הוא הביא את הידע והיא את הקשרים המשפחתיים. "אבא שלי עשה אז עסקי בנייה באפריקה, וידעתי שאם הוא שם אני יכולה להגיע לאנשים. התחלנו לייבא אבני חן, ללטש ולמכור לחברות. היינו מקור לאמרלדים טובים ולאבנים מעניינות. לא המשכתי לתואר שני בפסיכולוגיה כמו שרציתי לפני כן, כי נסחפתי לעיסוק החדש. היינו נוסעים למכרות באפריקה, רק שנינו בתוך המים והבורות, מסתובבים, ורק שחורים סביבנו. אנשים חשבו שאנחנו משוגעים. זה היה מאוד לא מקובל שאישה תסתובב במקומות האלה. זה היה מרתק".
כשהכירה את מוקי זמיר, הוא היה סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב ועבד כדייל באל־על. ב־1976 הוא ראה את גליה בטיסה. היא לא התייחסה אליו, אבל הוא זיהה אותה. באותה תקופה נהג להעביר את זמנו הפנוי ב"הגר", משרד ההפקות של אריק איינשטיין וצבי שיסל, שהיה דירת מרתף באבן גבירול. הוא היה חלק מקבוצה שכללה גם את אורי זוהר ודורי בן זאב. בלילות הם היו יושבים ומקרינים סרטי 16 מ"מ. המשרד לא הכיל הרבה: שולחן כתיבה ושני כיסאות, אבל על הקיר היה פורטרט שצילמה אלונה איינשטיין, של גליה גופר הנערה. כך נתקל לראשונה בפניה של גליה. כששאל מי זו, אמרו לו שהיא שחקנית".
הגיעה לדייט במרצדס
שנה אחרי הטיסה ההיא, ב־1977, נפגשו שוב. זמיר היה שותף עם טדי ורפי שאולי במסעדת "תל־אביב הקטנה", ויום שישי אחד אחר הצהריים הגיע למסעדה במכונית הטריומף ספיטפייר הפתוחה של טדי. גליה ישבה שם עם חברה. טדי אמר לזמיר, 'תראה כמה היא יפה, לך אליה'. זמיר ניגש וביקש את הטלפון שלה במשך 45 דקות. "היא הייתה הכי יפה והכי מיוחדת", אומר זמיר, "אבל אני ראיתי יותר עמוק מזה, או שהיה לי מזל. אני בכלל אומר שהכל זה מזל. עברו 45 שנה והכל טוב".
גליה (צוחקת): "אני לא הייתי פתוחה מאוד".
גליה: "משחק לא היה התשוקה שלי. עשיתי את זה כי זה הגיע בקלות והיה נחמד וזרמתי. כשזה הפסיק, אמרתי, אוקיי. זה אף פעם לא היה הדבר המרכזי בחיי".
באותה שיחה גם הודיע לה שיתחתן איתה. חודשיים התקשר אליה עד שקבעו לבסוף להיפגש. בסוף 1978 הם נישאו, וגליה המשיכה לעסוק בסחר אבני חן, וגם עיצבה תכשיטים בעצמה. במרוצת השנים עבר זמיר לניהול חנות עתיקות בהילטון ואחריה פתח גלריה לאמנות ועתיקות ברחוב פרישמן.
יכולתם להיות הפאוור קאפל של הקולנוע הישראלי, מה קרה בדרך?
גליה: "משחק לא היה התשוקה שלי. עשיתי את זה כי זה הגיע בקלות והיה נחמד וזרמתי. כשזה הפסיק, אמרתי, אוקיי. זה אף פעם לא היה הדבר המרכזי בחיי".
מוקי: "דוד פרלוב, שהיה המורה שלי בחוג לקולנוע וגם ידיד, אמר לי, 'אתה צריך להיות במאי ולא מפיק'. ובכל אופן, כשאני הכרתי את גליה היא כבר לא הייתה שחקנית, אלא בעלת חברה לאבני חן. היא הייתה נוסעת לאפריקה להביא אבנים, וטסה לגרמניה ללטש אותן. אני הייתי מהבוהמה, ובבוהמה כולם היו תפרנים. היא הגיעה לפגישה איתי במרצדס".
אסף (41), בנם הבכור, נולד שנתיים לאחר נישואיהם. לפני שמונה לקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק היה סגן ראש עיריית תל־אביב, ממלא מקומו של רון חולדאי ומחזיק תיק החינוך בעירייה, וגם שר התיירות מטעם "כחול לבן" בקדנציה קצרצרה (על ההתפטרות ההיא שלו מהממשלה היא אומרת: "בדברים האלה אני סומכת עליו במאה אחוז. הוא אדם עם חוט שדרה שעושה את מה שנכון. מעולם לא נתתי לו עצות מלבד להאמין במה שהוא עושה"). אסף נשוי לשחקנית מאיה ורטהיימר, נצר למשפחת התעשיינים, ויחד הם ההורים של אסיה, שבינואר תהיה בת שנתיים.
בתה האמצעית של גליה, דניאלה (בת 38, נשואה ואם לתינוקת), היא מתרגמת מעברית לאנגלית, ובין היתר תרגמה ספרים של הילה בלום ואילנה ברנשטיין. בתה הצעירה אנה (32) היא דוקטור לפיזיקה, נשואה ואמא לתינוק.
"קשר נהדר. מאיה היא אדם כיפי, מצחיקה, תמיד מבדרת. לפני שהוא הציע לה נישואים, בהייד פארק בלונדון, ידעתי על כך כמובן. עיצבתי לה טבעת אירוסים של יהלום במרכז ואבני אמרלדים בצדדים, שזו האבן המתאימה לג'ינג'ים".
הסבתאות ממלאת אותה באושר. "אי־אפשר להבין סבתאות עד שאת לא סבתא, כמו שאי־אפשר להבין מה זה להיות אמא עד שאת לא הופכת לאמא. סבתא זו אהבה שיוצאת וגולשת והלב מתרחב ואין לך את כל המסביב. זה רק כיף. לצערי, הילדים לא נותנים לי הרבה לעזור להם, אבל הם פה אצלנו הרבה".
זמיר, שבעבר למדה אמנות ב"המדרשה", ציירה לאורך השנים, אבל רק לפני 15 שנה שכרה סטודיו שבו היא יוצרת. התערוכה הראשונה שלה הייתה ב־2008, "פריחת הכלניות", והוצגה בגלריית פרקש ביפו. אחר כך הציגה בתערוכות נוספות, ואת קירות ביתה מעטרות עבודותיה היפות.
את מרגישה שמימשת את עצמך כאמנית?
"יכולתי יותר, אבל אין לי מרפקים. לפעמים חבל לי שלא עשיתי את זה, אבל הדברים הם תמיד על חשבון משהו אחר. השנה אשתתף ביריד 'צבע טרי'. אולי יש פה קצת התקדמות".
מוקי: "אענה לך תשובה כנה: רק הילדים עניינו אותה. את העולם ראינו שנינו, לאורך ולרוחב שנים רבות, וכשנולדו הילדים היא רק רצתה להיות אמא. אנחנו רואים היום את התוצאות".
פורסם לראשונה: 23:36, 14.10.21
