איפה היית כששרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא־ביטון, התקשרה לבשר לך?
"הייתי ב'בית השנטי' במדבר, הטלפון לא הפסיק לצלצל, ולא עניתי כי הייתי בישיבת הדרכה. כשראיתי שזה לא מפסיק החזרתי טלפון, ומי שענה אמר לי, 'תהיי זמינה, תכף חוזרים אלייך'. פתאום שרת החינוך התקשרה. בדיוק אכלתי וכמעט נחנקתי. בהתחלה לא קלטתי את הקטע, אמרתי לה, 'נו, אין לי כוח לבדיחות', והיא אמרה לי, 'שום בדיחות, עוד עשר דקות זה בתקשורת', וזה מה שקרה".
כמה הופתעת?
"זה היה כל כך לא צפוי. כשהתחלנו את כל המפעל הזה לפני 38 שנה, מי חשב שנגיע לפרס ישראל? אני עוברת תקופה לא פשוטה, וההכרה הזו באה בזמן, בדיוק כשביקשתי מאלוהים שייתן לי כוח להמשיך. מבחינתי הפרס הוא לא רק שלי אלא של כל הצוות המסור ובעיקר של כל הילדים שגדלו אצלנו".
מי הראשונים שהתקשרת לבשר להם?
"לבנות שלי, שנטי, שרה ורות, לבן המאומץ שלי, שי־לי, דורון ומריאן לבנת ורעיה שטראוס בן דרור, שהקימו איתי את בית השנטי בתל־אביב. הכל קרה בשניות, אחר כך זה כבר פורסם וכולם שמעו".
מהם נימוקי הפרס?
"חברי ועדת הפרס כתבו: 'בעשורים האחרונים היא יזמה, הקימה ומפעילה את בית השנטי בפריסה ארצית רחבה, המיועד לאוכלוסיות בשוליים החברתיים של מדינת ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין' ושהדיבר 'ואהבת לרעך כמוך' מהווה נר לרגליי. את לא מבינה איך אני מתרגשת, אני מקפידה לא לאבד את הצניעות אלא להישאר רק בהודיה".
מה הביא אותך להקים את בית השנטי לפני 38 שנה?
"לא תכננתי להקים את בית השנטי, זה התפתח תוך כדי תנועה, את לא חושבת על דברים כאלה בגיל 20. הכל התחיל בעצם מסיפור חיים קשה שאני עברתי. נולדתי בניו־יורק לאם ישראלית ואב יהודי אמריקאי, ובגיל שנתיים עליתי עם הוריי לארץ ואחרי כמה חודשים אבא שלי נטש וחזר לבוסטון. לא הייתי בקשר עם אבי, ובגיל 13 נסעתי לפגוש אותו, אבל הוא לא רצה קשר איתי.
"היו זמנים שהעדפתי לחיות ברחוב, ישנתי על ספסלים ואכלתי מפחי זבל. בגיל 16 חזרתי לארץ, עברתי אונס מאוד ברוטלי ברחוב, ובגיל 18 התגייסתי לצבא והייתי חיילת בודדה. בגיל 20 נכנסתי להיריון לא צפוי ולא היה לי כלום. בימי שישי הייתי אוספת אוכל מהרצפה בשוק הכרמל. יום אחד החלטתי לעשות ארוחה. בכלל לא חשבתי שיבואו, אבל משישי לשישי הגיעו יותר ויותר ילדים, וככה נולד בית השנטי. ב־2009 הגשמתי חלום והקמתי את 'שנטי במדבר' ליד שדה־בוקר, ובתחילת 2023 נפתח בית גם בירושלים. אני חיה גם בתל־אביב, גם בדרום ובקרוב גם בירושלים, אני סוג של צוענייה בסיפור הזה".
"יש אצלנו בני נוער מכל הארץ, ללא הבדל. אני אומרת להם: 'אתם לא אחראים על מה שקרה לכם, אבל אתם יכולים להפוך את מה שקרה לכם למנוע צמיחה'"
מאיפה השם "בית השנטי"?
"יום אחד הגיעה לארוחה בחורה צעירה שבדיוק חזרה מהודו, ואמרה, 'אני מרגישה פה מה־זה שנטי'. שאלתי אותה, ׳מה זה שנטי?׳, והיא אמרה לי שזה סתלבט ושלווה בהודית, ואז אחד מהחבר'ה רשם על הקיר, 'ברוכים הבאים לבית השנטי'. הילדים אמרו אחד לשני ברחוב, 'אתה בא לשנטי?', ופתאום זה נהיה בית".
זו הסיבה שקראת לבת שלך שנטי?
"היא נולדה אחרי שהכל התחיל, והתחברתי מאוד למשמעות של השם".
איך ארוחות שישי מזדמנות הפכו לבית עבור בני נוער בסיכון?
"הגיעה אלינו בחורה שעברה אונס והייתה גמורה מזה, ופתאום מצאתי את עצמי מספרת לה על האונס הקשה שאני עברתי. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על האונס. אנשים כמוני עוברים הרבה פגיעות ברמות כאלה ואחרות, וכדי לשרוד הם מתנתקים מהטראומה וממשיכים הלאה. הם לא עוצרים לרגע לעבד את הכאב, ואני עוד בן אדם משימתי מאוד. באותו רגע שבו פרקתי את הכאב שלי היא עזרה לי יותר מאשר אני עזרתי לה, הבנתי שאני רוצה לעזור לאחרים כדי להציל את עצמי וזה הפך למפעל חיי, אפילו כתבתי ספר על שיטת הטיפול שלנו".
מהי השיטה?
"להבין שהכל עומד לבחירה ושהאחריות של כל אחד מאיתנו היא לבחור בטוב. השיטה מדברת על כך שכל הורה צריך לדעת כמה משמעות ומשקל יש למילים שהוא אומר לילדים שלו, וכל ילד צריך לדעת להשתחרר מתחושת הקורבן ולהתמקד בחלומות שלו, כי במילה 'מיקוד' יש 'קידום'".
איך הילדים מגיעים אליכם?
"עד היום עברו אצלנו יותר מ־60,000 בני נוער מגיל 21-14. כיום חלקם מופנים אלינו דרך עובדים סוציאליים ובתי משפט לנוער, וחלקם עדיין מגיעים אלינו מהרחוב. חלק מגיעים לכמה שעות, וחלק חיים אצלנו שנים, ואני גאה להגיד שאין פה הפרדות ויש אצלנו בני נוער מכל הארץ, ללא הבדל דת, גזע, לאום ומגדר".
"אנחנו כל הזמן צריכה לכתת רגליים בארץ ובחו"ל כדי לגייס כספים, וזה מאוד קשה. אולי הפרס הזה יעשה את הכל הרבה יותר קל"
איך היית מאפיינת אותם?
"ילדים שעברו טראומות. בהתחלה הגיעו הרבה פנקיסטים ופריקים, בשנות ה־90 הגיעו הרבה רוסים ואתיופים שעלו לארץ ולא נקלטו, והיום זה הכל מהכל - חרדים שחזרו בשאלה, להט"ב שסולקו מהבית, בני נוער שנפגעו מאלימות מינית ופיזית, צעירות שנכנסו להיריון, חיילים בודדים. אני אומרת להם: 'אתם לא אחראים על מה שקרה לכם, אבל אתם יכולים להפוך את מה שקרה לכם למנוע צמיחה. מה שמאפיין יותר מ-80 אחוז מהילדים זה שההורים שלהם נטשו אותם".
במה הם עוסקים ביומיום?
"חלק לומדים, חלק עובדים וחוסכים את הכסף לעתיד, ובין לבין יש להם תרפיות, טיפולים וחוגים, כמו גלישה, פסיכודרמה, תוכנית בשם '12 הצעדים נגד התמכרויות'. בדרום יש גם חוות סוסים טיפולית, חקלאות ומרכז יצירה. הם מחויבים לניקיונות ארבע פעמים ביום, כל אחד לפי התורנות שלו, ובשישי יש קידוש, זה קודש הקודשים שלי".
מאיפה מגיע הכסף למימון הבתים?
"80% מתרומות ו־20% מתקציב ממשלתי. לצערי הרב זה לא מספיק, אנחנו כל הזמן צריכה לכתת רגליים בארץ ובחו"ל כדי לגייס כספים, וזה מאוד קשה. הבתים שלנו מהממים ומושקעים, כי מבחינתי הילדים האלה הם גיבורים ומגיע להם הכי טוב שיש. אולי הפרס הזה יעשה את הכל הרבה יותר קל. אני יודעת שזה פרס הכרה והודיה, ואני מחבקת אותו בתודה ענקית, אבל אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשרוד".
אחרי 38 שנות נתינה זכרת גם את עצמך בדרך?
"לצערי לא מספיק. היו רגעים ששכחתי את עצמי והייתי קורבן של הנתינה שלי, אבל עם השנים למדתי לאזן, כי אי־אפשר לטפל באחרים אם אתה לא מטפל בעצמך. בן אדם חייב ליישם על עצמו את מה שהוא מציע לאחרים".
בשנים האחרונות גם ירדת מאוד במשקל.
"הייתי מאוד שמנה וחליתי בסוכרת. הייתי מכורה לאוכל. כל אחד בוחר למלא את החור שיש לו בלב במשהו, ואצלי זה היה אוכל. המזל שלי הוא שלא התמכרתי לדברים אחרים. לאט־לאט התחלתי תהליך, הקילוגרמים נשרו, ירדתי 60 קילו, ואני כבר שש שנים וחצי ככה, על אותו משקל".
"הייתי מאוד שמנה וחליתי בסוכרת. הייתי מכורה לאוכל. כל אחד בוחר למלא את החור שיש לו בלב במשהו, ואצלי זה היה אוכל. התחלתי תהליך, ירדתי 60 קילו"
יש לך זוגיות?
"כרגע לא, אבל אני פתוחה לזוגיות. הייתי נשואה למיכאל בן יוסף, אנחנו גרושים כבר שלוש שנים והוא עדיין עוזר לי לנהל את בית השנטי. כיום הוא נשוי עם ילד, ואני מאוד מאושרת בשבילו".
מה את מאחלת לעצמך?
"הסיפוק הכי גדול שלי הוא שבוגרים מתקשרים אליי ומספרים שהם מתחתנים, שנולד להם ילד או שהם סיימו אוניברסיטה. כל הילדים האלה שגידלתי פה הם הכוח שלי, כי בסופו של דבר הם בחרו בחיים, ואני מאחלת לעצמי לבחור יום־יום בחיים".
