שישה תום ימים אחרי ההישג הבלתי נתפס של תום ראובני (24) - מדליית זהב בגלישת רוח באולימפיאדת פריז ֹ– קיבל האלוף האולימפי הטרי את הכבוד שהגיע לו, לשאת את דגל ישראל בטקס הסיום של המשחקים. באירוע הפתיחה, שנערך שלושה שבועות קודם לכן, לא הימר איש על תרחיש שכזה.
כשבוועד האולימפי הישראלי דיברו על ציפייה לארבע או חמש מדליות, לא ממש ספרו את הגולש מראש־העין. רק אחרי שעלה לחצי הגמר בדגם ה־IQFoil, הגיע התיאבון, ואחרי שאת חצי הגמר סיים במקום השני הוא סיפק גמר מדהים, שבו הפתיע את יריביו גריי מוריס האוסטרלי ולוק ואן אופזילנד ההולנדי, אבל לא את עצמו. "ברגע שהבנתי שאני בגמר ושבכל מקרה יש לי מדליה, כל הלחץ ירד, אז באתי ליהנות", הוא משחזר. "הייתי מאוד רגוע, בזינוק אפילו התבדחתי קצת עם המתחרים שלי, שהיו מתוחים מאוד. באתי לגמר בווייב שקט. ידעתי שהתאמנתי מספיק, ידעתי שהגוף והראש יודעים מה לעשות ושאני צריך לסמוך על האינסטינקטים שלי".
תום ראובני מתראיין לשער "לגבר"
(צילום: ירון שרון, עריכה: גילי גורדון)
אתה כבר מעכל את גודל ההישג?
"אני בעננים, ייקח לי עוד שבועות לעכל את מה שקרה פה. אני כל כך שמח שהצלחתי להביא את 'התקווה' לאולימפיאדה. החטופים והנופלים היו לי בראש בכל השיוטים. זה לא היה קורה בלי המאמן שלי גל פרידמן והנבחרת שלנו. הייתה לי הכנה מדהימה".
העובדה שלא סומנת כמועמד להביא מדליה עזרה או הפריעה?
"לא סימנו אותי כפייבוריט, והיה שלב שהתחילו אצלי קצת ספקות, האם אני טוב מספיק? הרי אם כל כך הרבה אנשים אומרים שאני לא מועמד למדליה, אז כנראה שאני באמת לא. אבל כספורטאי, אני אוהב להוכיח לאנשים שהם טועים. ידעתי שאם ילך לי טוב, אוכל לעשות את זה.
"צריך להבין שהפער בין להיות במקום רביעי, שהוא המקום הכי גרוע שיכול להיות, ובין מדליה, הוא לא גדול. לפני האולימפיאדה רשמתי בכל יום במחברת את המנטרה 'המטרה הסופית - מדליית זהב בפריז 2024'. זה גם היה רשום לי על לוח בחדר".
מה עבר לך בראש בגמר, כשהבנת שזה שלך?
"ברגע שעברתי להיות ראשון, אמרתי לעצמי 'כל עוד אתה לא נופל - זה שלך'. הפחד הכי גדול במצב כזה זה להיתקע בשקית שנזרקה לים, זה מאט את הגלשן ב־50%. לקראת סוף השיוט אמרתי לעצמי, 'תהיה רגוע, אל תשמח עדיין, עוד לא סיימת, אל תעשה שטויות', אבל כשחציתי את קו הסיום, זו הייתה הרגשה מטורפת. קפצתי למים וניסיתי לחוות את הרגע.
"כשהייתי ילד, אלוף אולימפי היה סופרמן בשבילי, ופתאום הגעתי לכך שאני אלוף אולימפי ואני מרגיש כמו קודם. אני בכלל לא סופרמן, אני עדיין אותו בן אדם".
איך הרגשת על הפודיום?
"להיות שליח של עם ישראל דווקא בעת הזאת, זה הדבר הכי מרגש והכי מדהים שיכולתי לעשות. לא ידעתי שכל המדינה תתרגש איתי, עד עכשיו אני לא תופס. היה מדהים לשמוע את ההמנון, וחשוב יותר שהאויבים שלנו שמעו אותו, זה הניצחון הכי גדול על מי ששונא אותנו. רציתי שיכאב להם קצת שמנגנים את 'התקווה', שיבינו שאנחנו כאן כי אנחנו טובים יותר".
אילו תגובות קיבלת?
"היו אלפי תגובות מרגשות מאוד, אבל היו גם הודעות לא נעימות של אנטישמים ואנטי־ישראלים שכתבו לי דברים כמו 'אתה לא מייצג שום מדינה' או 'ישראל טרוריסטית', או 'מקווים שתשבור רגל' וגם 'תחכה למוות שלך'. זה נתן לי מוטיבציה לתת להם בראש".
אינסטגרם? לא בשבילי
תום נולד וגדל בראש־העין לקייט, אשת הייטק, וד"ר רונן ראובני, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ בבית החולים שיבא בתל־השומר.מגיל צעיר הוריו דחפו אותו לפעילות ספורטיבית, ובילדותו התאמן בכמה ענפי ספורט כמו שחייה, טניס ורכיבה על אופניים. הוא התחיל לגלוש בגיל שש, כשמשפחתו שהתה בשליחות באירלנד. כשחזר לישראל בגיל עשר, נרשם לחוג גלישת רוח במועדון השיט בהרצליה, שאליו הוא משתייך עד היום. בצבא הוכר כספורטאי מצטיין ושירת בחיל הים.
ספורטאים ידועים באמונות הטפלות שלהם. גם לך יש כזאת?
"בטח, זה חלק מהבנייה המנטלית. למשל, לפני תחרות אני תמיד הולך להסתפר אצל הספר שלי, שי עזרא מראש־העין. זה משהו שהתחיל לגמרי במקרה בגיל 14, ואני מקפיד עליו עד עכשיו. אני גם מחליף תמיד את כל החבלים בגלשן, ויום לפני התחרות אני לא יוצא לגלוש. גם זה התחיל ממשהו טיפשי, אבל נשאר איתי עד היום. בתחרויות בחו"ל יש יום שנקרא 'שיוט אפס', סוג של חזרה גנרלית שנערכת יום לפני התחרות. בכל פעם שהיה הולך לי טוב בשיוט אפס, הייתי גרוע בתחרות, אז החלטתי שלהתאמן יום לפני תחרות לא עושה לי טוב".
האם נכונה השמועה שעד לאחרונה לא היה לך סמארטפון?
"זה נכון. בשנה האחרונה הייתי עם טלפון טיפש שיש בו רק ווטסאפ, כי אני לא אוהב הסחות דעת. זה לא קשור רק לספורט, אלא לחיים בכלל. אני אוהב לחיות את הרגע ולהיות נוכח במקום שבו אני נמצא ולפתח שיחה, ולא שהודעה או פוסט יקפצו לי פתאום. אני מרגיש את זה עכשיו במיוחד, כי חזרתי לאייפון ואני מנסה להעלות דברים לאינסטגרם. לא בשבילי העניין הזה".
אז אתה לא יודע בכמה עוקבים עלית אחרי הזכייה?
"יש לי עכשיו בערך 14 אלף עוקבים. לפני האולימפיאדה אף אחד לא ידע מי אני, ועכשיו העליתי איזה פוסט, והיו כל כך הרבה לייקים ותגובות, שזה הדהים אותי, אני עוד לא רגיל לזה. כשהייתי יותר צעיר, הרבה פעמים הערכתי את עצמי לפי כמות הלייקים והתגובות שקיבלתי. אני חושב שיש בזה משהו מאוד מסוכן, לתת לאחרים להחליט מה אתה שווה. הערך שלי לא עלה בגלל מספר העוקבים, אני אותו בן אדם ובסוף אני רוצה גם להישאר אותו בן אדם".
פרגנה לשנינו
זה שנתיים וחצי שהאלוף האולימפי חובק זוגיות הדוקה עם ססקיה סילס (27), שבעצמה הייתה גולשת רוח וחברה בנבחרת הגלישה של אנגליה. "הופתעתי שכל כך הרבה בנות התאכזבו לשמוע שאני לא פנוי, אבל למעשה יש לי חברה מדהימה. היא באה ממשפחה של גולשים, אחיה סאם התחרה מולי בחצי הגמר האולימפי".
איך הכרתם?
"הכרנו במרסיי. יצא שהתאמנתי באנגליה והייתי צריך לנסוע למרסיי כדי להמשיך באימונים. אחותה התאומה של ססקיה, אימוג'ין, הציעה שאסע איתם במכונית של הנבחרת, ושם נהיינו זוג. ותראי איזו סגירת מעגל יפהפייה, כי שיוטי האולימפיאדה נערכו שם".
לא קשה לנהל זוגיות כששניכם באימונים תובעניים?
"זה דווקא נעשה קשה כשהיא הפסיקה לגלוש. הייתה לה פציעה קשה יחסית, גולשת אחרת נכנסה בה בגב. היא לא הצליחה לחזור לעצמה והאיגוד האנגלי חתך לה את התקציבים. זה היה קטע מאוד קשה בחיים שלה, ולי היה קשה לחוות את זה איתה. היא כל כך אוהבת את הספורט הזה, היה לי עצוב מאוד בשבילה.
"לקח לה כמה חודשים להתאושש, ומאז היא עזרה לי בכל דרך להגשים את החלום האולימפי שלי. זה היה גם החלום שלה ולא היה לה קל לראות אותי מגשים אותו, אבל היא שמה הכול בצד ודאגה לי בצורה מדהימה. לא הייתי עושה את זה בלעדיה, המדליה הזאת היא גם שלה".
את מי היא עודדה בחצי הגמר, כשהתחרית מול אחיה, סאם סילס, שייצג את בריטניה?
"היא פרגנה לשנינו. על הפודיום יש שלושה מקומות והייתה לה בראש תמונה ששנינו עומדים עליו. לצערי זה לא קרה, כי הוא סיים חמישי. דווקא היה יכול להיות לי כיף ממש לראות אותו לצידי בחצי הגמר".
איפה אתם גרים?
"אני מתאמן הרבה בחו"ל, וכשאני בארץ היא פה איתי. עד לפני שנה היא התאמנה הרבה עם הנבחרת הישראלית, אבל אחרי שהיא הפסידה את הקריטריון לאולימפיאדה, היא פרשה סופית".
היא הייתה פה ב־7 באוקטובר?
"כן, וזה היה יום מאוד קשה עבורה וכמובן עבור כולנו, יום מבהיל מאוד. היא נשארה פה כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר, אבל המשפחה שלה התעקשה שהיא תשוב לאנגליה, ושם היה לה קשה עוד יותר. בארץ, עם כל מה שעברנו, יש לנו את העם שלנו, שתומך ועוזר אחד לשני, והיא הגיעה למקום די עוין. היא ראתה באינסטגרם את ההתקפות נגדנו, חברות טובות שלה העלו דברים לא נעימים נגד ישראל והיא עברה את זה לבד, היא הרגישה שהיא מאבדת המון חברים בגלל זה.
"היה לה קשה לשמוע את הדעות הקשות נגד ישראל וגם נגדה, היא הרגישה מאוד בודדה שם. זה שבר אותה, כי היא יודעת כמה ישראל היא מדינה טובה ואיזה אנשים מדהימים יש בה. שם היא חוותה כל כך הרבה שנאה, היא לא הבינה איך אף אחד לא מביע חמלה למה שקרה לנו ב־7 באוקטובר. היא כל כך אוהבת את ישראל שזה מדהים. אנחנו מקווים שנתחתן והיא תעבור לגור פה".
החיים שלך ישתנו עכשיו?
"עכשיו יאמינו בי יותר, והחיים יהיו טובים קצת יותר מבחינת התמיכה הכלכלית שאקבל".
מדובר במענק של מיליון שקל נטו. מה תעשה עם הכסף?
"אני רוצה להשקיע בעתיד שלי, אולי לקנות דירה. היום שאחרי הפרישה מפחיד לכל ספורטאי, ומתישהו אצטרך לפרוש. אני לא רוצה שהיום הזה יגיע, כי אני אוהב את מה שאני עושה, אבל אני צריך להכין את עצמי לרגע הזה ולהשקיע בצורה נכונה, כדי שתהיה לי רשת ביטחון".
מה תעשה ביום שאחרי?
"החיים יעשו את שלהם, אני לא רוצה לקבל החלטות עכשיו. אני לא יודע אם אימון הוא הכיוון, אני רוצה לחוות גם דברים אחרים. בשלב כלשהו יהיו לי ילדים, וחיים של מאמן הם חיים די קשים למשפחה, עם הרבה נסיעות מסביב לעולם".
מה הדבר הראשון שעלה על דעתך לעשות אחרי הזכייה?
"תכננתי לטוס לחברה שלי באנגליה. כרטיס הטיסה היה מוכן, אבל החלטתי שאני רוצה ליהנות מהרגע ולחוות את הטירוף הזה ביחד עם כל עם ישראל".
הריאיון המלא עם תום ראובני מתפרסם במוסף "לגבר" המצורף חינם לגיליון "לאשה", מיום שני בדוכנים
