זה התחיל כסיפור אהבה: איציק (שם בדוי), שאותו ייצגתי, היה בשנות ה־30 לחייו ועבד בעסק בתחום המזון. קרול (שם בדוי), מהגרת עבודה מהפיליפינים ואמא לילדים, נכנסה לחנות שלו וסיפור חייה הקשה שבה את לבו. התפתח ביניהם רומן והיא עברה להתגורר בדירה בבעלותו. בהמשך חתמו על הסכם ממון ונישאו בנישואים אזרחיים. בהסכם סוכם כי במקרה של פרידה הדירה של הבעל תישאר בבעלותו, וכי אם הצדדים ירכשו דירה, חלקו של כל צד בדירה יהיה בהתאם להשקעתו.
השנים עברו: לבני הזוג נולדו ילדים משותפים. הם פתחו חשבון בנק משותף שאליו העביר איציק את משכורתו. קרול העבירה לחשבון קצבה קטנה מהביטוח הלאומי. בהמשך ערך איציק חילופי זכויות עם קבלן וקיבל בית אחר שבו התגוררו יותר מ־20 שנה. בשלב מסוים נעשה שיפוץ בבית, כך שבני משפחה נוספים שלה מהפיליפינים יוכלו להצטרף ולהתגורר בו.
נכסים סודיים: איציק מצא בפח האשפה מסמכים, וכך גילה שקרול קנתה נכסים בפיליפינים ללא ידיעתו. בהמשך נודע לו שהיא פתחה בארץ ובפיליפינים חשבונות בנק פרטיים על שמה בלבד, שם הפקידה את משכורתה מעבודת ניקיון (אלפי שקלים בחודש) ואת חסכונותיה.
היחסים התערערו: איציק רצה להיפרד וביקש להשאיר את הבית בבעלותו.
איציק טען: הבית החדש הוא תוצאה של חילופי זכויות עם הקבלן בין הדירה המופיעה בהסכם הממון ובין הבית החדש, כמעט ללא תוספת תשלום מצידו. אמנם היה להם חשבון משותף, אך קרול ניהלה במקביל חשבונות בנק נפרדים וגם רכשה נכסים בפיליפינים שאותם רשמה על שמה הבלעדי. לטענתו, היא השקיעה סכום קטן בשיפוצי ההרחבה וחיה על חשבונו. הוא דרש לפנות אותה ואת ילדיה מהבית.
קרול טענה: לאור העובדה שניהלו משק בית משותף, שבדירה נולדו ילדיהם המשותפים, שהיה להם חשבון בנק משותף ושהיא השקיעה בהרחבת הבית - היא זכאית לקבל מחצית ממנו ומחצית מסכום הרכב המשפחתי.
בית המשפט קבע: רק 10% מהדירה שייכים לקרול בשל השתתפותה בהרחבתו והרכב יישאר בבעלות איציק. הנימוק הוא שבית המגורים נרכש במהלך הנישואים כנכס חלופי לנכס שהיה בבעלות הבעל לפני הנישואים. בית המשפט אף קבע כי אי־אפשר להתעלם מחוסר תום לבה של קרול, אשר התנהלותה הייתה בבחינת "שלי־שלי ושלך־שלי", והורה לה לעזוב את הבית תוך 90 יום.
מה למדנו:
המציאות דינמית ומשתנה כל הזמן. גם אם יש לכם הסכם ממון, כדאי לעדכן אותו בהתאם לשינויים משמעותיים בחייכם, למשל, עסקאות נדל"ן.
