"אני לא רואה אומץ גדול בטיול ארוך עם הילדים, אני קוראת לזה בחירה", מצהירה תמר רפפורט, אם יחידנית שמטיילת עם ילדיה בעולם. "זה בדיוק כמו ההורות היחידנית שלי, בחרתי - ואני לוקחת על זה אחריות". בארבע השנים האחרונות חייתה עם איתן־אורי (עשר וחצי) ויאיר־רון (שמונה וחצי) בהודו, בארצות־הברית ובתאילנד, וכרגע הם ביוון.
בתחילת הדרך שאלת את הילדים אם זה מתאים להם, או שהודעת להם שאתם נוסעים?
"שאלתי, אבל בהתלהבות כל כך גדולה, שהם היו חייבים להיסחף. לאורך כל המסעות שלנו הילדים שותפים מלאים בבחירות ובהחלטות".
"אני לא רואה אומץ גדול בטיול ארוך עם הילדים, אני קוראת לזה בחירה. זה בדיוק כמו ההורות היחידנית שלי, בחרתי - ואני לוקחת על זה אחריות"
לא הדאיג אותם הניתוק מהחברים?
"לא, כי הם היו אז קטנים. הניתוק מסבתא יותר הדאיג אותם, אבל הבטחנו להם שהיא תבוא לבקר אחרי שלושה חודשים - מה שאכן קרה".
איך הגיבו סביבך לתוכנית הנועזת?
"היו כמה בני משפחה וחברים שהביעו דאגה מכך שאסתובב לבד בעולם עם שני ילדים. לא התעסקתי בהרגעת המודאגים, כי הייתי צריכה לקפל בית, לארגן חיסונים ולעשות סידורים".
מונסונים ויתושים
רפפורט (48) גדלה במושב שדמה שביישובי גדרות. אחרי שירותה הצבאי טיילה בדרום אמריקה. למדה עיצוב מוצר ב־HIT ותואר שני בבצלאל. בין לבין טיילה במזרח הרחוק ובארצות־הברית. כשאביה חלה בסרטן, שבה הביתה כדי לסייע בטיפול בו עד פטירתו. מכיוון שלא יכלה לעבוד במשרה מסודרת, הקימה עסק לייצור ועיצוב של תכשיטים שפעל במשך עשור.
היו לה כמה מערכות יחסים ארוכות, אבל אף אחת מהן לא הבשילה לנישואים ולהורות ("לא פעם ההרפתקנות שלי באה על חשבון הזוגיות"). בסופו של דבר בחרה בהורות יחידנית, "ההחלטה הכי עוצמתית ושלמה שלי", כדבריה. כשנאלצה לעזוב עם הילדים את הבית ששכרה ביישובי גדרות, התלבטה היכן להתמקם והגיעה למסקנה שזול יותר לטייל עם הילדים בעולם מאשר לשכור דירה ולהחזיק אוטו בארץ.
"בהודו הגענו לבית קטן שבו חלקנו מיטה אחת וגילינו שאין מים חמים במקלחת. במשך שבועיים־שלושה התקלחנו בשיטת בָּאקֶט, כלומר ערבבנו בדלי מי ברז עם מים רותחים מקומקום"
ביולי 2017 החליטה לצאת לנדודים, בגבולות התקציב שלה - הסכום שקיבלה תמורת השכרת דירה שבבעלותה. הפור נפל על אנג'וּנה בחבל גואה, שנחשב מערבי יחסית להודו. היא ארגנה מקום מגורים זמני, רשמה את איתן לבית ספר בריטי, את יאיר לגן בינלאומי, וסגרה את העסק.
הנחיתה בהודו לא הייתה פשוטה: "דווקא באותה שנה היו מונסונים עד שלב מאוחר יחסית, ולאורך כל החודש הראשון היו הפסקות חשמל, אינטרנט וטלפון ושלוליות שגרמו להופעת המוני יתושים. הגענו לבית קטן שבו חלקנו מיטה אחת וגילינו שאין מים חמים במקלחת. במשך שבועיים־שלושה התקלחנו בשיטת בָּאקֶט, כלומר ערבבנו בדלי מי ברז עם מים רותחים מקומקום. תוך יומיים החלטתי לשכור רכב, למרות שבהודו נוהגים בצד שמאל והכבישים מלאים בורות, בני אדם, אופנוענים ופרות".
הילדים החלו את שנת הלימודים בגן ובבית הספר הבריטי ("שעולה כמו שלושה חוגים בארץ"), ורפפורט התנדבה כמורה לאמנויות ויצירה בבית הספר, דבר שסייע לה להתחבר עם המקומיים ולפקוח עין על איתן. שלושה שבועות מאוחר יותר הם עברו לבית באזור מגורים מסודר ונקי, עם שומר ובריכה ("1,250 שקל לחודש"). אחרי שלושה חודשים הודיע יאיר לאִמו שמיצה את הגן והוא מעוניין להצטרף לבית הספר הבריטי. "בכישרון ובעקשנות הוא שכנע את צוות בית הספר לקבל אותו ונכנס לתקופת ניסיון. כעבור שבוע לא היה ספק שבחר נכון. כאמא, קיבלתי שם את אחד השיעורים החשובים וגם את ההזדמנות להיות רוח גבית, להקשיב לילד ולבחירות שלו", היא אומרת.
"בכל מה שבשליטתי, אני נוקטת משנה זהירות, כמו לנהוג ברכב ולא באופנוע, לגור בבניין מוגן, לטוס ולא לנסוע באוטובוסים"
לא חששת שהם ייחשפו למראות קשים ?
"היו מראות קשים, אבל לא כמו בערים הגדולות. כל בוקר חיכיתי עם יאיר בתחנת ההסעה, ויום אחד הגיעו לשם פועלים מקאסְטה נמוכה. הם הקימו מאחז אוהלים, ויאיר היה מתבונן בילדים שלהם. כשראה ילד מסתובב בלי חולצה, החליט לתת לו את אחת החולצות שלו. אחרי שנתן להם עוד שתי חולצות, הלכנו יחד לשוק ורכשנו לכל הילדים בגדים חדשים".
לא פחדת שקלקול קיבה ישבית אותך? שתשברי רגל והילדים יצטרכו לטפל בך?
"אני בוחרת שלא להתעסק במחשבות שליליות. בכל מקום שבו היינו, הילדים ידעו מה צריך לעשות במצב חירום. גיליתי שאני מתפקדת גם בסיטואציות הזויות. לא ידעתי שיש בי כוחות כאלה. בכל מה שבשליטתי, אני נוקטת משנה זהירות, כמו לנהוג ברכב ולא באופנוע, לגור בבניין מוגן, לטוס ולא לנסוע באוטובוסים. כשהרגשתי שכוחי לא במותניי, עצרנו לכמה ימים. בכל מקום הכרתי אנשים שהפכו לחברים ויכולתי לסמוך עליהם. טיול הוא הזדמנות להתחבר עם אנשים, דבר שהילדים ואני תרגלנו".
מסיבת סוף שנה
במקביל ללימודים בבית הספר הבריטי נרשמו הילדים לחוג קפוארה שהפך עבורם למשפחה. אחרי חצי שנה בהודו טסו לשבועיים בתאילנד לחדש את הוויזה, משם המשיכו לביקור קצר במומבאי ולחודש בדרמְסאלה ("זכינו לפגוש את הדלאי־למה ולקבל ברכה אישית").
אחרי כמעט עשרה חודשים במזרח שבו ארצה היישר למסיבות סוף השנה בכיתה. "התחלתי וסיימתי את השנה בבית הספר גדרות, כדי שהילדים יישארו עם תחושת שייכות לקבוצות החברתיות שלהם. במקביל ללימודים בבית הספר הבריטי הקפדתי שהילדים יחזרו למסגרות ללא פערים בלימודים. נסענו עם חוברות לימוד מישראל, הם עשו את כל המטלות באתר אופק, והתקשורת עם המורות הייתה רציפה".
"התחלתי וסיימתי את השנה בבית הספר גדרות, כדי שהילדים יישארו עם תחושת שייכות לקבוצות החברתיות שלהם. במקביל ללימודים בבית הספר הבריטי הקפדתי שהילדים יחזרו למסגרות ללא פערים בלימודים. הם עשו את כל המטלות באתר אופק, והתקשורת עם המורות הייתה רציפה"
משם המשיכו למחנה קיץ בניו אינגלנד, ארצות־הברית, שבו רפפורט לימדה אמנות, ובספטמבר שבו ארצה לתחילת שנת הלימודים. בדצמבר שוב טסו לגואה והשתלבו מחדש בבית הספר הבריטי. "הזכרתי לילדים איך מתנהלים בכל מדינה. למשל, לא לאכול עם הידיים בארצות־הברית. מעבר לזה הם הסתגלו לשינויים בקלות".
אחרי חמישה חודשים במזרח שבה המשפחה ארצה, וביולי שוב עזבה לטיול בארצות־הברית ("ישנו בוואן או עשינו קמפינג, זה היה מאתגר, אבל הוכחתי לעצמי שגם זה אפשרי"). משם המשיכו (שוב) למחנה קיץ בן חודש ולטיול גדול בתאילנד, שכלל שבועיים בצ'אנג־מאי ("חג האורות היה מרגש, השטנו סירות קטנות עם ברכות ותפילות על הנהר"), חודש בעיר פאי, טיול בבנגקוק, שבועיים בקוסמוי וחודש וחצי בקופנגן. "לפעמים נהגתי 12 שעות ביום, וקרה שהגענו למקום מסוים ב־23:00 ולא היה לנו איפה לישון", היא נזכרת. "השוואת המחירים ומציאת האטרקציות היו מתישות. זה לא רק כיף".
המטוס הראשון בבידוד
כשהקורונה פרצה, בסוף פברואר 2020, שבה המשפחה ארצה ("היינו במטוס הראשון שנכנס לבידוד"). הילדים חזרו לבית הספר, ורפפורט הצטרפה לצוות המנחים של "יוצרים שינוי", תוכנית חינוכית בינלאומית המעודדת יזמות חברתית בקרב ילדים ונוער. "הובלתי פרויקט שבו הילדים באזורנו הקימו פארק קהילתי העומד בתנאי הקורונה. זכינו במקום הראשון בעולם מקרב 70 מדינות". במקביל החלה להציע ליווי למבקשים לצאת למסע, והקימה את קבוצת הפייסבוק "עולם ומלואו - השראה למסע וחוויות בדרך".
אחרי שנה וחודשיים בארץ ("שבהם הילדים פנטזו על כל יעד אפשרי בעולם") חשה בשלות למסע הבא. יוון, שהוגדרה בזמנו כנקייה מקורונה, נבחרה ליעד הראשון. בתוך שבועיים מרגע ההחלטה כבר נחתו השלושה ביוון. אחרי חודש של טיול בצפון התמקמו בעיר פָּטְרָס.
"אני מקפידה להשוות מחירים ולשכור חדרים טובים אבל לא יקרים. כרגע אנחנו מסבלטים דירת סטודנטים. הכסף מושקע בחוויות", היא מסבירה. "אנחנו מבשלים כשאפשר ולא אוכלים במסעדות. אם אין אפשרות לבשל, אנחנו אוכלים אוכל רחוב זול, כמו גירוס וסופלאקי. המדינה הבאה תהיה זולה יותר, כנראה בולגריה או גיאורגיה".
"אני מקפידה להשוות מחירים ולשכור חדרים טובים אבל לא יקרים. כרגע אנחנו מסבלטים דירת סטודנטים. הכסף מושקע בחוויות"
קורה לך שהילדים אומרים, 'אמא, תקני לי', ואת נאלצת לומר שאי־אפשר?
"היו המון פעמים כאלה. לא אחת הם שמעו את המילים 'זה יקר', אבל לרוב לא אמרתי 'לא', אלא מה כן אפשר. אנחנו לא מתעסקים באין אלא שמחים במה שיש. לא הלכנו ללונה פארקים גרנדיוזיים, אבל החוויות שלנו היו מרגשות".
אנשים מתפלאים כשהם רואים אתכם?
"כל הזמן. שאלו הרבה אם אני גרושה, או 'איך בעלך מסכים שתטיילי בלעדיו'. זוגות עם ילדים אמרו לי: 'כל הכבוד לך, לנו בשניים קשה'. בין מטיילים ישראלים די הפרתי את האיזון של תיבת נוח, ועם זאת אני לא חושבת שההורות היחידנות שלי הייתה בעיה למישהו. לא הפלתי קשיים על מישהו אחר. אני לא מסתובבת עם דלי של מסכנוּת אלא עם ביטחון. לילדים שלי אומרים: 'איזו אמא אלופה יש לכם, כשתגדלו תבינו'".
גברים הטרידו אותך?
"כשהילדים בסביבה אף גבר לא מטריד אותי. אני מרגישה מוגנת ורגועה".
את מתוסכלת מזה שאת לא עובדת במקצוע?
"חוויתי תסכול במסעות הקודמים, אבל ניצלתי את הזמן ללימוד והתפתחות".
"אני לא מסתובבת עם דלי של מסכנוּת אלא עם הרבה ביטחון במה שיש לי. לילדים שלי אמרו: 'איזו אמא אלופה יש לכם, כשתגדלו תבינו'"
חשבת על השפעת המסעות על המשך חייהם של ילדייך מעבר לדברים הטובים? האם זה ירגיל אותם לרמת ריגושים גבוהה? האם יתקשו לגור במקום אחד?
"אני עובדת על איזונים בין כנפיים לשורשים, בין מסעות בעולם לקבוצות השייכות שלהם בארץ. אני מאפשרת להם להיות אנשי העולם הגדול. אין לדעת מה יעשו עם זה בעתיד".
איך את מסכמת את השנים האחרונות?
"ההחלטה לטייל הייתה אחת הטובות בחיי. אני מאושרת מאוסף החוויות הפרטיות והמשותפות. אני שמחה על האיזון שהצלחנו להשיג בין הקהילה ביישובי גדרות לטיולים בעולם. זה מה שמאפשר לנו להמשיך, יחד עם רוח גבית מאמא שלי. חיים כאלה בהחלט אפשריים, גם אם את אמא יחידנית וגם אם התקציב מוגבל. צריך רק להעז".
