סיפורה של הדר יגר (49) מחולון, קונדיטורית (בעלת "הדר של יפה"), נשואה ואמא לשתיים:
"כשהייתי בת 29, אמי יפה, שהייתה שפית וקונדיטורית מצליחה, נפטרה בפתאומיות מדום לב חודש לפני יום הולדתה ה־60. מאז, הפחד הכי גדול שלי היה להגיע לגיל 60, שמא יקרה לי משהו, כמו לה. האבסורד הוא שזה כמעט קרה עוד לפני שהגעתי לגיל 50.
נולדתי וגדלתי בחולון, בת שלישית במשפחה של ארבעה ילדים. אחרי השחרור מהצבא למדתי הנהלת חשבונות, ובגיל 22 התחתנתי עם אסף, החבר שלי מגיל 15, שהוא המתנה של חיי. בעקבות מותה של אמא הגעתי להבנה שצריך לעשות היום את מה שרוצים ולא לחכות ליום מתאים, שאולי לא יגיע, ושכל יום מתאים למעשים טובים. בזכות התובנה הזאת עזבתי את חברת הביטוח שבה עבדתי, החלטתי להיות עצמאית ופתחתי חנות תכשיטים בגבעתיים. אחרי שנתיים, כשהבנתי שאני עובדת מבוקר עד ערב על חשבון היותי אם ובת זוג, סגרתי את החנות והייתי שכירה בחברת תכשיטים מובילה. במקביל למדתי בקורסים לאפייה וקונדיטוריה. היה לי ניסיון עוד מילדותי, כי הייתי יד ימינה של אמי.
כשפרצה הקורונה יצאתי לחל"ת והחלטתי שזה זמן מתאים לשינוי. פתחתי עסק לעוגות מעוצבות וקינוחים שקראתי לו 'הדר של יפה', על שם אמא שלי. חודשיים אחר כך, במסגרת חגיגות 80 שנה לחולון, לקוחה רשמה אותי לתחרות עוגות וזכיתי במקום הראשון.
הרצון לתרום הוא חלק מובנה באישיות שלי - מורשת מאמא. לפני שנתיים, למשל, טסתי עם חברות לטנזניה, במשך עשרה ימים שיפצנו בית יתומים, ושם הבנתי שהאושר נמצא בנתינה. ההבנה הזאת חיזקה החלטה שהחלטתי כמה שנים קודם לכן: לתרום כליה ביום מן הימים.
כאדם יסודי התחלתי לחקור את הנושא של תרומת כליות, שוחחתי עם תורמים ורופאים, קראתי חומרים ודחיתי את מימוש הרעיון עד שבנותיי יגדלו קצת. בתחילת 2023 פניתי לעמותת 'מתנת חיים' שהקים הרב ישעיהו הבר ז"ל, ובמשך חודשים עברתי עשרות בדיקות ומעקבים בבית החולים שבו הייתה אמורה להתבצע התרומה.
בעלי הסתייג מהרעיון מתוך דאגה לבריאותי, אבל כשהבין שזה בוער בעצמותיי, אמר: 'אני מאחורייך'. בשלב מאוחר יותר סיפרתי לבנות. גל (25) אמרה, 'איזו אמיצה את!', ושחר (19) אמרה, 'גם אני רוצה!'. מלבדם סיפרתי רק למעט אנשים שידעתי שיתמכו בהחלטה. לא רציתי שמישהו ינסה למנוע בעדי. לאנשי 'מתנת חיים' אמרתי שאיני רוצה להכיר את הנתרם, כדי שלא יהיה אסיר תודה כלפיי בהמשך חייו.
באפריל 2023 קיבלתי הודעה שאני פסולה לתרומה, כי בכליה אחת נמצאו אבנים ובשנייה יש ציסטה. בדקתי בבית חולים אחר אם אוכל לתרום לאחר הוצאת האבנים, אבל גם שם נפסלתי. בכיתי את נשמתי, סירבתי לוותר. קבעתי פגישה עם אורולוג פרטי כדי להסיר את האבנים. הוא הסתכל בתוצאות ה־CT ואמר: 'אני לא אוהב את ההצללה בכליה השנייה. בואי נעשה עוד בדיקה'.
לא חשדתי בכלום, הרגשתי כמו פנתרה, לא כאב לי שום דבר. עשיתי את הבדיקה ושבועיים אחר כך, כשחזרתי מהליכת בוקר בחוף הים, בדקתי את התוצאות. כהרגלי ראיתי רק את הדברים הטובים: בטן, רחם, ריאות - תקינים. אבל היה שם עוד מידע על גידול בכליה שגדל מהבדיקה הקודמת ב־2 ס"מ. העברתי את התוצאות לחברה ולגיסתי שעובדות במוסדות רפואיים, ושתיהן אמרו: 'לכי מיד לאורולוג!'. פניתי לרופא, הוא דיבר איתי על ניתוח ועל סיכויי החלמה, ועדיין לא קלטתי שמדובר בסרטן. גם לא כשפניתי לחוות דעת נוספת.
עד כמה שזה יישמע אבסורדי, כשנכנסתי לניתוח, באוגוסט האחרון, הלכתי אליו בשמחה. הבנתי שיש כאן השגחה עליונה. התכוונתי לתרום כליה כדי להציל אדם אחר, והנה - הצלתי את עצמי, אז איך לא אודה על זה? הרגשתי שניתנה לי הזדמנות נוספת לחיות, ועם זאת חשתי אכזבה גדולה על כך שלא תרמתי. כך אני מרגישה עד היום. מבחינתי זה פספוס ענק. אבל שבועיים אחרי הניתוח אמר לי המנתח שמדובר בסוג סרטן אלים, ואילו הייתי מגיעה אליו כעבור שנה, למשל, כבר לא היה לו מה לעשות. לולא התעקשתי לתרום את הכליה - לא הייתי כאן היום.
חודש אחרי הניתוח חזרתי להכין עוגות. כשהתחילה המלחמה שלחתי כל יום 100-50 עוגות לחיילים. בהמשך חברתי לקבוצה שבישלה להם. העבודה בעסק ירדה, כי אנשים לא חגגו. עכשיו היא מתחילה להתגבר, ואני יודעת שאחרי כל החושך חייב לבוא אור גדול".
שורה תחתונה: "אם הסיפור שלי יגרום לכן לעשות משהו טוב בשביל מישהו - תרמתי את חלקי".
