עוד בטרם התבררו המדים המפלצתיים של טבח 7 באוקטובר, סגן ליאור (22) מהיישוב קדימה־צורן, כבר הייתה על המטוס בדרך לארץ מסרי־לנקה, אולי המקום הכי רחוק מהגיהינום שאליו נחתה. יומיים אחרי הנחיתה הלא רכה, ליאור כבר עמדה בראש חמ"ל תצפיות נחל־עוז שהוקם מחדש במחנה רעים, אחרי המכה הקשה שספג.
בכניסה לחמ"ל החדש שעבר מנחל־עוז לרעים, מתנוסס עכשיו ציור קיר ענק ואופטימי שהוזמן במיוחד כדי להרים קצת את המורל ושצייר לירן טפירו, עם הכיתוב: "הפרחים ימשיכו לפרוח". "הקמנו חמ"ל ענק, חדש ומושקע, הכול מאפס, יש בו אפילו כריות רביצה למנוחה, והציור בחוץ בכלל עושה את העבודה", אומרת ליאור המפקדת.
עוד כתבות בלאשה
כשנסעה לסרי־לנקה היא הייתה בפסק זמן מקורס מ"פ, אחרי שסיימה תפקיד כסמ"פ תצפיות בחטיבה הצפונית. לפני כן הייתה מפקדת חמ"ל תצפיות נחל־עוז, תפקיד שעליו קיבלה מצטיינת רמטכ"ל בשנה שעברה. היא הייתה הקצינה הצעירה ביותר מכל מקבלי העיטור.
"יומיים לפני סוף החופשה התעוררתי בשש בבוקר לפי שעון סרי־לנקה, כאילו הייתה לי הרגשה שקורה משהו רע", היא מספרת. "פתחתי את הטלפון וראיתי מלא הודעות, כל האפליקציה 'צבע אדום', צלצלתי לאחותי רותם ואמרתי לה ששיגור רקטות כל כך מסיבי זה לא דבר רגיל. הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא הגיוני פה, שירתי בגזרה הזאת ארבע שנים, אני מכירה את ההתנהלות. די מהר התקשרו אליי וביקשו ממני לבוא, ולא היססתי לרגע. התקשרתי להקדים את הטיסה, היה לי מזל וכבר באותו לילה הייתי על המטוס חזרה לארץ. כעבור יומיים התחלתי לשקם את החמ"ל שנהרס".
מה הדבר הראשון שעשית?
"המשימה הראשונה הייתה לגייס מילואימניקיות כדי למלא את החלל, הבאתי את כל התצפיתניות ששירתו איתי בתקופה שלי כתצפיתנית, ואחר כך התחלתי לייצב את החמ"ל ולהכניס אותו לפעולה".
איך הייתה ההיענות שלהן?
"כולן התייצבו מיד. נכון, קיבלנו מכה חזקה, אבל אנחנו לא נשברות והחמ"ל ממשיך להילחם למען החברות שאיבדנו ולמען עם ישראל".
"גם אני בהתחלה לא רציתי להיות תצפיתנית. קיבלתי שוק מהשיבוץ וסירבתי להתפנות. נשארתי בבקו"ם עד 11 בלילה, חיכיתי לקצין מיון כדי לשנות שיבוץ, אבל בסוף הרמתי ידיים"
תסבירי מה זה אומר לשבת בחמ"ל של תצפיתניות.
"תפקיד התצפיתנית הוא להפעיל מערכות לגילוי ולסיכול גורמים עוינים לאורך גבולות מדינת ישראל וביצוע מעקב על גדר המערכת באמצעות מכשירים טכנולוגיים שונים. התצפיתניות אחראיות על סקירת סדר כוחות האויב וזיהוי ניסיונות חדירה ופגיעה עוינים, להעביר דיווחים שוטפים לחמ"ל ולעבוד מול גורמי מודיעין שונים, תוך הקפצת כוחות כוננות במידת הצורך לטיפול באירועי חירום".
את עצמך רצית להיות תצפיתנית?
"ממש לא, קיבלתי שוק מהשיבוץ וסירבתי להתפנות. נשארתי בבקו"ם עד 11 בלילה, חיכיתי לקצין מיון כדי לשנות שיבוץ, אבל בסוף הרמתי ידיים. אמרתי לעצמי 'טוב, אנסה, מה יש לי להפסיד?' עליתי על האוטובוס האחרון לבסיס ההכשרות ואחרי קורס של חודשיים וחצי קיבלתי שיבוץ לחמ"ל כיסופים. הייתי תצפיתנית שמונה חודשים לפני שיצאתי לקורס מפקדות. לאחר מכן הייתי מפקדת בכרם־שלום, מ"מ בהכשרות בהמשך קודמתי לתפקיד מ"מ חמל בנחל־עוז בתקופת מבצע 'עלות השחר' ואז לסמ"פ של החטיבה".
רצח במיגונית
המתקפה האכזרית של חמאס הוגדרה כמתקפת פתע, אבל כבר ידוע שהיו סימנים מקדימים. בשבועות ובימים שקדמו למבצע היו מי שצפו אותה והתריעו נגדה: התצפיתניות של בסיס נחל־עוז. הן ראו את היערכות חמאס על הגדר, הסבו את תשומת לב הממונים, אבל אף אחד לא הקשיב להן.
מרבית מהתצפיתניות שנשארו באותה שבת בנחל־עוז נהרגו. יעל רוטנברג הייתה היחידה ששרדה את התופת וניצלה, ואחת החטופות, אורי מגידיש, חולצה מהשבי בידי לוחמי צה"ל ושב"כ.
ליאור הכירה עשר מהחיילות שנהרגו. הן היו פקודות שלה כשהייתה מ"מ בנחל־עוז. "הן היו חיילות מקצועיות שהיו מסורות לעבודה עם אהבה אינסופית לגזרה שהן היו אחראיות עליה, חיילות ערכיות שביחד בנו והמשיכו את דור נחל־עוז. יש בי אהבה אליהן בלב תמיד".
בריאיון ל"כאן 11" סיפרה רוטנברג: "אנחנו ראינו, אמרנו, התרענו, ואנחנו גם אלה שנרצחנו. הם היו פעילים מאוד על הגדר, באופן חריג ומוזר. דיווחתי, אמרתי שהם עושים שם חפירות ואמרו לי שזה לחקלאות, שאין מה לדאוג".
מתוך הפוסט של יעל רוטנברג: "מה שקרה שם הוא הפקרות. היו המון סימנים מקדימים שאנחנו התצפיתניות התרענו עליהם, אך לא ייחסו לכך חשיבות"
בפוסט מטלטל באינסטגרם סיפרה רוטנברג על רגעי האימה של אותו בוקר שחור: "אני התצפיתנית היחידה ששרדה את התופת במיגונית, וחשוב לי לעשות סדר, להסביר מה קרה ולהנציח את החברות שלי שהופקרו ונרצחו. בשעה 6:30 התעוררתי בבהלה מהבומים וזינקתי למיגונית יחפה עם פיג'מה. במיגונית פגשתי את כולן, חיכינו שם לבד תחת מתקפה שלא נגמרת. ההפגזה הייתה חזקה והרסיסים עפו פנימה. ניסינו ליצור קשר עם החמ"ל, אבל כל מה שנאמר זה שיש פשיטה בדרך למוצב, אבל הם על זה והכול בסדר. חיכינו, חלקנו כבר נפרדו מההורים כי הבומים היו כל כך חזקים והמיגונית לא סגורה ובגג יש חור. ב־7:00 בבוקר שמענו דיבורים בערבית, התחילו לירות עלינו צרורות לתוך המיגונית. השליכו שלושה רימונים, צעקתי 'בנות, יש פה רימון' והתחלתי לרוץ חזרה למגורים. בשלב הזה התפוצצו לידי שני רימונים, חשבתי שנכרתה לי הרגל אבל המשכתי לרוץ וחטפתי כדור ביד. הסתגרתי עם עוד חמש בנות שלא שייכות לתצפית בחדר ונשכבנו על הרצפה.
"בשלב הזה חמאס השתלטו על המגורים, ניסו להיכנס לנו לחדר, אבל משום מה לאחר שגילו שזה נעול הלכו ולא ניסו להיכנס שוב. שמענו אותם מתנהלים, משוחחים כאילו המקום שייך להם. בחדר שלנו היה חלון שהתנפץ לגמרי מההפגזות, ככה שבכל שלב נתון הם יכלו לסובב מעט את הראש ולהבחין בנו. במשך כשבע שעות, כשאני מדממת בלי הפסקה חיכינו בדממה לחילוץ. סיירת צנחנים חילצה אותנו. עברנו דרך המיגונית וראינו את הזוועה, הגופות של החברות שלי. המקום שפעם נקרא מוצב נחל־עוז הרוס עד היסוד. מה שקרה שם הוא הפקרות. היו המון סימנים מקדימים שאנחנו התצפיתניות התרענו עליהם, אך לא ייחסו לכך חשיבות. יהי זכרן ברוך".
סימנים מקדימים
בשעות הראשונות של התקיפה, תהו במרחבי הרשתות החברתיות "איפה היו העיניים של המדינה?" ככל שהשעות נקפו והתמונה התבהרה, התחלפה הביקורת בהערכה גדולה, שהצליחה לשקם את תדמיתו של התפקיד התובעני וכפוי הטובה הזה.
בשבוע שעבר התגייסו מאות תצפיתניות חדשות, כולן דיווחו על מוטיבציה גבוהה. "בתקופתי כמ"מ הכשרות היו כמאה סרבניות בכל מחזור, ועכשיו רק 20 סירבו כי פתאום כולם מבינים כמה הן חשובות", אומרת ליאור. "בעבר שמעתי לא פעם משפטים כמו 'הן רק מסתכלות על המסך ולא עושות כלום'. אף אחד לא הבין את החשיבות והאחריות שלהן עד עכשיו. את צריכה להבין מה זה לעלות יום־יום למשמרת, זה ארבע שעות רצוף שאסור למצמץ, את לא מורידה את העיניים מהמסך. אני מרגישה שאנשים לא באמת מבינים את גודל האחריות וכמה זה מתיש. התצפיתנית מכירה את הגזרה ברמה שאם שתלו עץ חדש היא תראה ותדווח עליו. כל גדוד חדש שמגיע עובר דרכה לקבל תדרוך על הגזרה דרך העיניים שלה".
תצפיתניות ששירתו בחמ"ל התריעו על אימוני החמאס על הגדר ואף אחד לא הקשיב להן. כמה זה מתסכל בדיעבד?
"הן התריעו כי הן ראו אנשים על הגדר וזאת המשימה שלהן, אבל אף אחד לא צפה את סדר הגודל. אנחנו מאמנים את התצפיתניות לכל תרחיש. כשהן התריעו כל הכוחות קפצו, אבל מדובר פה על חדירה בסדר גודל מטורף. תמיד הקשיבו, תמיד בדקו את ההתרעות, אבל דבר כזה לא עלה בשום תדריך, ועברתי פה שלושה מבצעים - 'שומר החומות', 'מגן וחץ' ו'עלות השחר'. היינו ערוכים לחציית גדר, לחדירה של חוליה, אולי שתיים, אבל לא היינו ערוכים לאלפים".
לא חששת לחזור לגזרה אחרי הטבח?
"לא, רציתי לחזור. רק חיכיתי לטלפון שיזעיק אותי לפה כי אני באמת מרגישה שאני מוקד ידע שיכול לעזור. במשפחה קצת לחוצים, בסופו של דבר אני נמצאת באזור של קרב, אבל אני רגועה וכשאני מעבירה להם את התחושות שלי, הם נרגעים. אני רואה את כמות החיילים שיש פה ואת המוטיבציה שלהם להגן על המדינה, אני לא פוחדת. למדנו ואנחנו מפיקים לקחים, אנחנו חזקים מאוד ונלחמים כדי לנצח".
