לפני שנתיים, ביום הולדתה ה־80, החליטו זוג חברים טובים לארגן לג'וזי כץ מסיבת יום הולדת גדולה בחצר ביתם בתל־אביב. הגיעו יותר מ־30 איש, וביניהם חברותיה הטובות נורית גפן, שושיק שני, סוזי סבג, תמר גלעדי ואסתי זבקו ("הן הקבוצה שלי"). היא ישבה בין החוגגים, מחייכת, והשתדלה לא להסגיר את המועקה שהטרידה אותה.
כי מה שקרה הוא שיום לפני יום ההולדת קיבלה כץ טלפון מפתיע מכירורג השד שלה, שאליו הגיעה לביקורת שגרתית. רק שהפעם הממוגרפיה, שאליה הופנתה דרכו, גילתה ממצא קטן, והוא ביקש שתיגש לעשות ביופסיה. "אני לא הרגשתי כלום", היא נזכרת, "זה היה ממצא ממש קטן מתחת לשד. כשמצאו את זה אמרתי, אוקיי, זה מה שצריך לקרות עכשיו אצלי. והייתי קול. אני לא יודעת להיות אחרת. מה, אני אבכה? אני אטוס לחו"ל לבלות לפני שאמות? לא. אני לא הבוס. הוא הבוס. כשיגיע הזמן, יגיע הזמן. החלטתי ללכת עם המחשבה שיהיה טוב. ובאמת הייתה אחלה מסיבה, כולם נהנו".
5 צפייה בגלריה
"ביקשתי רק דבר אחד, 'אני לא רוצה לעשות כימותרפיה'"
(צילום: עדי אורני, סגנון: דורין אטיאס)
כימותרפיה? לא תודה
רק עכשיו, כמה ימים אחרי שחגגה יום הולדת 82, היא כבר מוכנה לספר את מה שנשמר בסוד רק בין חברותיה ובני משפחתה. תוצאות הביופסיה ההן מלפני שנתיים הצביעו על סרטן שד בשלב ראשוני, נקבע תור לניתוח להסרת הגידול, והתחילה תקופה מאתגרת.
כמה פחדת?
"בכלל לא. הייתי מאוד רגועה. אני אדם מאמין, והרגשתי שיהיה בסדר. לא נתתי לזה לגרום לי מצב רוח לא טוב. מה שיהיה, יהיה. כשיצאתי מהניתוח הרופאה אמרה, 'הוצאתי את הגוש ועכשיו תצטרכי לעבור חלק קצת קשה, הקרנות'. זה באמת החלק הלא נעים. ביקשתי רק דבר אחד, 'אני לא רוצה לעשות כימותרפיה'. בגלל הגיל שלי וגם בגלל שלא היו גרורות, הרופאים הסכימו. גם אם הייתי חס וחלילה צריכה לעשות, לא הייתי מסכימה לעבור את העינוי הזה".
5 צפייה בגלריה
"אין בוקר שאני לא אומרת תודה על עוד יום שבו קמתי, על עוד שנה"
(צילום: עדי אורני, סגנון: דורין אטיאס)
במשך 25 יום, בכל בוקר, נסעה כץ לעבור הקרנות באיכילוב. "זה שרף לי את העור. כל יום מרחתי משחות, והעור גירד ושרף. זה היה קשה, אבל עשינו שם צחוקים, אני והחברות שלי שעזרו לי לעבור את זה. לקח לגוף ולעור זמן לחזור לעצמם".
המילה "סרטן" לא מפחידה את כץ, למרות שאמה נפטרה מהמחלה (סרטן העצמות) וגם אחיה. "עשו לי בדיקות גנטיות ואני לא נשאית, אבל אי־אפשר לדעת. את יכולה להיות בריאה ופתאום זה יכול להופיע. אז כן, המחשבות על המחלה קיימות, אבל אני משתדלת לא לחשוב על זה ולא להיות במתח".
"ניסיתי כל כך הרבה פעמים להפסיק לעשן, והחלטתי: אני אמשיך גם אם הסרטן יבוא שוב, כי אני נהנית מזה. סקס אין, לפחות סיגריות שיהיו"
לא דיברת על זה בכלל עד עכשיו.
"לא פרסמתי מודעה (מחייכת), אבל אני מוכנה תמיד לדבר עם נשים שמקבלות את החדשות האלה, שיש להן סרטן, ולתמוך בהן. יש כל כך הרבה חברות ובנות סביבי שעברו את זה. אני גם רוצה להגיד את זה כאן: לכו להיבדק ואל תחכו. אל תגידו, 'אני רק בת 35'. זה כבר לא משנה היום. גם נשים צעירות מקבלות סרטן. כשאני הייתי צעירה הסטטיסטיקה הייתה אחרת. בשנים האחרונות הרופאים כמעט לא מופתעים. זו תקופה אחרת, האוכל לא בריא, יש המון עצבים ומתח, וכל הדברים האלה משפיעים".
את אוכלת יותר בריא? עושה ספורט?
"כן, אני אוכלת בריא ועושה תרגילים. אני עולה 72 מדרגות עד הדירה שלי, וגם אומרת, 'תודה אלוהים'. אין בוקר שאני לא אומרת תודה על עוד יום שבו קמתי, על עוד שנה".
לעשן לא הפסקת.
"ניסיתי כל כך הרבה פעמים להפסיק. אני מפחדת שאם אני אפסיק לעשן אני אהיה חולה, כי הגוף רגיל לזה. היו לי הרבה מחשבות על הסיגריות והחלטתי: אני אמשיך לעשן גם אם הסרטן יבוא שוב, כי אני נהנית מזה. סקס אין, לפחות סיגריות שיהיו (צוחקת). מה כבר נשאר לי? אני לא מבלה בחוץ, לא רוקדת, אוהבת להיות בבית. לפעמים אני אומרת, בחורף הזה אני אתחיל לטייל, אבל המוזה לעשות את זה איננה".
שמוליק כישף אותי
כץ עלתה ארצה בגיל 19, בגיל 20 פגשה את שמוליק קראוס, שעל פי המיתולוגיה עזב בשבילה את אשתו, ובהשפעתו החלה לשיר. הם החלו להופיע בהרכבים קטנים במועדונים, אבל ההצלחה המטאורית התרחשה ב־1966, כשאריק איינשטיין הצטרף ונולד ההרכב "החלונות הגבוהים", שהחזיק מעמד שנתיים.
לאחר פירוק "החלונות" הופיעה כץ בכל מיני הרכבים, הצטרפה לחבורת "לול", שרה ב"כיף התקווה הטובה", "הטוב, הרע והנערה" ועם "הדודאים", ושיחקה בסרטים ("סוס עץ"). ב־1969 נישאה לקראוס ונולדו שני בניה: בן (47), מוזיקאי ואמן, עובר שיקום נפשי לאחר כמה הסתבכויות ושם (45), שמתגורר בחמש השנים האחרונות בניו־ג'רזי, מנהל במסעדה ונשוי לאמריקאית. בנו אור (22) מנישואיו הקודמים הוא נכדה היחידי של כץ.
השנה זכתה כץ בפרס "בוני ציון", המכיר בתרומתם של עולים חדשים לתרבות הישראלית. לפני שנתיים הוציאה סינגל חדש ("ועכשיו כבר טוב"). על במה כנראה כבר לא תופיע, למרות שאצלה אין לדעת. "למה לי?", היא שואלת, "גיליתי כמה ההפסקה מהבמה עשתה לי טוב. הייתי עצבנית לפני הופעות, דואגת. אני לא מופיעה כבר שנים בהמלצת הרופאים".
את מרגישה בת מזל?
"אני מרגישה שאמא שלי, שנפטרה לפני 29 שנה, שומרת עליי. כל החיים היא ניסתה לשמור על הילדה הרעה שלה, לא תמיד הקשבתי למה שהיא אמרה לי ורק אחר כך גיליתי שהיא צדקה. היא העירה אותי לרוחניות. היא הבן אדם שהכיר לי את נושא גלגול הנשמות והחיים אחרי המוות, ואת המשפט 'גם זה לטובה'. היא הייתה חברה שלי, ואני מאוד מתגעגעת אליה".
אם היית יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, היית עושה משהו אחרת?
"הייתי שומעת יותר בקולה. היא הייתה נגד שמוליק, ראתה שזה לא יהיה טוב בשבילי. אני התאהבתי בו לפני שהכרתי אותו. הוא כישף אותי ואהבתי אותו, והוא גילה את הכישרון שלי לשיר. היה לנו קשר מוזיקלי, אבל רק זה. לדבר איתו שיחה עמוקה לא היה אפשר. כשהתווכחנו הוא אמר, 'אני הולך'. את החיבור הרגשי מצאתי עם בעלי השני, שרק רצה לדבר על מה שיש בנשמה. ואמא ידעה שזה לא ילך עם שמוליק. הייתי עקשנית: 'אני אשנה אותו, אני אעשה אותו בן אדם'. לא הצלחתי".
פחדת ממנו?
"לא פחדתי אף פעם ששמוליק יהרוג אותי, רק שאם תמשיך כל ההללויה בעיתונות, זה ישפיע על בן ושם. בפעם האחרונה היו כותרות על מכות שקיבלתי ממנו במועדון באיזה לילה. אז אמרתי, זהו זה. אם את חושבת שרציתי לעזוב את הארץ, את טועה. בסדר, זה אולד ניוז. הרבה דברים הציעו לי ולא עשיתי בגללו: דני סנדרסון הזמין אותי להצטרף ל'כוורת' ובהמשך ל'גזוז', הוזמנתי להופיע עם דני ליטני בתוכנית עם יהונתן גפן. שמוליק לא אישר לי כי לא הזמינו גם אותו, ולא היו לי ביצים להגיד לו, 'לך תזדיין'. את לא אומרת דבר כזה לשמוליק".
אמרת לי שסלחת לשמוליק על הכל. הייתה לכם שיחת תיקון לפני מותו?
"הלוואי שהייתה שיחה כזו. הוא היה אדם קשה. כשחזרתי לארץ מאמריקה הוא צלצל אליי, 'למה את לא מתקשרת? את שלושה חודשים פה'. אמרתי לו, 'בסדר, מה אתה רוצה?'. הוא אמר, 'אני רוצה להיפגש'. הוא גילה איפה אני גרה, ועל הבוקר דפק בדלת ואמר, 'בואי נרד לשתות קפה ביחד'. הוא כבר היה בן זוג של חנה קופלר, אבל היינו יושבים כמעט יום־יום בבית קפה באבן גבירול, אני, הוא והבנים שלנו.
"אני כבר מכירה פחות או יותר גברים. בשביל מה אני צריכה את זה? לבשל להם? לגהץ? לתת להם במיטה מה שהם רוצים כשלא בא לי? אני רוצה עצמאות"
"אחרי תקופה הוא היה בבית החולים עם בעיה בברך, הלכתי לבקר אותו פעם ועוד פעם כי הוא ביקש. ישבתי והצחקתי אותו. כשהוא רצה שאבוא בפעם השלישית, אמרתי שאין לי כוח, אז הוא עשה עליי חרם. הוא אמר, 'את מתה בשבילי'. הוא עדיין חי עם האגו".
ב־2013, כאשר קראוס נפטר, כץ לא הייתה לצידו וגם ללוויה לא הלכה. גם לא שני בניה, שסוחבים מטענים משלהם. "לפני ששמוליק נפטר קיבלתי טלפון מהאחיינית שלו, 'בואי לבית החולים', וקרה לי משהו. נכנסתי לשוק. לא יכולתי לזוז. המוזיקאית טל גורדון, שהיא חברה, התקשרה אליי ואמרה, 'את צריכה לבוא לסגור איתו מעגל'. כעסתי. אמרתי לה, 'את המעגל כבר סגרתי'. גם הבנים שלי לא הלכו".
בלי קשר לקראוס, את מתגעגעת לימי "לול", "החלונות הגבוהים", אריק ואורי? כולם כבר אינם.
"'לול' הייתה התקופה הכי נהדרת בחיים שלי. אורי (זוהר) היה קורא לי לעבודה, ולא ידענו מראש מה אנחנו הולכים לעשות. למשל, יום אחד אני באה ואומרים, 'הולכים לים'. אני, אריק ושיסל הלכנו לים, ואורי אמר לנו, 'שבו על החוף, תעשו משהו'. התיישבנו ושיסל תפס אותי, והתחלנו לשיר. הרמתי את החולצה כי הייתי חוצפנית, ואמרתי לאורי, 'תסתיר את זה יפה'".
היום מדברים על התקופה הזו בצורה אחרת.
"התלבשו על ה־Me Too ואמרו שהגברים לא התנהגו יפה עם הבנות. אני הייתי שם. כל הבנות עשו מה שעשו כי הן רצו לעשות, כך נראה לי".
"לא התפתיתי אף פעם לעשות שום דבר למרות שקו הלסת נפל. אני מאמינה שאם בלב טוב ויש חיוך על הפנים, את לא צריכה בוטוקס. אני יוצאת החוצה מחייכת, וזה היופי"
מאז דיוויד, בעלך השני, לא הייתה לך אהבה.
"אני כבר מכירה פחות או יותר גברים. זה לא חדש מה אני אקבל. לא יהיה לי עוד דיוויד, ובוודאי שלא יהיה לי שמוליק, שזה סוג הגבר שאני נמשכת אליו. בשביל מה אני צריכה את זה? לבשל להם? לגהץ? לתת להם במיטה מה שהם רוצים כשלא בא לי? אני רוצה עצמאות. וזה לא קל. לפעמים אני בודדה".
"הסתכלתי על עצמי, ואמרתי, לא רע. אני כבר לא פצצה, אני נראית בגיל שלי. לא התפתיתי אף פעם לעשות שום דבר למרות שקו הלסת נפל. אני מאמינה שאם בלב טוב ויש חיוך על הפנים, את לא צריכה בוטוקס. אני יוצאת החוצה מחייכת, וזה היופי, כי מי מחייך היום ברחוב? אני רק צריכה להסתכל בארבע עיניים שהקורקינטים לא ידרסו אותי".
