סיפורה של ליאור גולן ישראלי (40) מנתניה, מנהלת מחלקת פיקוח עירוני ורישוי עסקים במועצה המקומית כפר־שמריהו, נשואה ואמא לשניים (שש וחצי, חמש וחצי):
"אני בהיריון בחודש התשיעי, אבל לא עם העובר שלי. כשאומרים לי מזל טוב, אני מסבירה שאני פונדקאית. התינוקת שאני נושאת ברחמי שייכת לזוג שהתקשה להיכנס להיריון, ואני עוזרת להם להגשים את החלום להיות הורים.
האמת היא שלהיות פונדקאית היה תמיד החלום שלי. אמא שלי היא ילדה מאומצת - סבתא שלי, מרים ז"ל, אימצה אותה מבית יתומים. סבתא העניקה לי המון אהבה ואני מי שאני בזכותה. ראיתי בה מודל לחיקוי, וכבר כשהייתי ילדה חלמתי שכשאהיה גדולה אאמץ ילד או ילדה. כשהייתי בת 14 קראתי כתבה על אישה שהייתה פונדקאית, ואז קבעתי לעצמי מטרה לעתיד: או לאמץ או להיות פונדקאית.
כשהייתי בת 32 התחתנתי עם בעלי ירון, שהיה אז בן 35. הכרנו בדרך מעניינת: הוא הגיע לבית חולים לבקר ידידה שלו ששברה את הרגל, ואני הגעתי לבקר ידיד שנפצע בתאונת דרכים. ירון נדלק עליי וביקש מדוד שלי, שהיה בבית החולים, את השם שלי בפייסבוק. יצאנו לדייט והתאהבתי בו.
כבר בפגישה השנייה סיפרתי לו על הרצון שלי לאמץ או להיות פונדקאית. הוא חשב שאני צוחקת ושאני לא מתכוונת לזה ברצינות. מדי פעם העליתי את הנושא, אבל החלטנו להזיז את החלום שלי לצד עד שנסיים להקים משפחה משלנו. ואז, בגיל 36, אחרי שילדתי את הבת הבכורה שלי, רוני ואת הבן שלי, עידו, התפניתי לפונדקאות הראשונה.
"המיטה בצבא זה הדבר הכי לא נוח בהיריון, אז ריפדתי אותה בכריות מכל עבר. החום התיש אותי, פירקתי קרטיבים בכמויות"
אחרי כל הביורוקרטיה נמצאתי מתאימה לזוג חשוך ילדים. האישה חלתה בעבר ולא יכלה להיכנס להיריון. היא הזכירה לי את סבתא שלי ז"ל. מהר מאוד נקלטתי. לא חששתי להיקשר לתינוק, כל מה שראיתי לנגד עיניי היו ההורים. עשיתי את זה בשבילם והרי יש לי ילדים משלי.
ירון תמך בי בפונדקאות כי הוא הבין שזה משהו שתמיד רציתי. כבר מההתחלה סיפרנו לילדים שאמא בהיריון עם תינוק של חברה שלא יכולה להרות, והם התלהבו מזה. מבחינתם זאת הייתה אטרקציה. ההיריון עבר בקלות ונולד תינוק חמוד. אני בקשר עם ההורים עד היום, אנחנו מדברים בחגים ובימי הולדת, והילדים שלי פגשו אותם ואת התינוק. מרגש לדעת שעזרתי להם ושהם מעריכים אותי.
לפני שנה הרגשתי שאני רוצה שוב להיות פונדקאית לזוג אחר. נפגשתי עם זוג מקסים שאני מאחלת לכל פונדקאית שיהיה לה זוג כזה. הפעם אני נושאת ברחם בת. הילדים שלי פגשו את הזוג, הם שמחים ומבינים שלא הולכת להיות להם אחות, אלא שאמא עוזרת לזוג אחר.
עוד לפני שנכנסתי להיריון כפונדקאית, נקראתי בצו 8 למילואים. מאז 7 באוקטובר ועד לפני חודש שירתי במילואים כנהגת ועובדת לוגיסטיקה בבסיס בצפון. גם אם אני בהיריון, אני עדיין יכולה לתרום למדינה. לא חשבתי לבקש שחרור, נשים בעוטף נרצחו ונאנסו, אז למה שאני אשתחרר? החיילים בבסיס פרגנו לי כששמעו שאני פונדקאית ואמרו שזאת מצווה.
בזמן המילואים החום ממש התיש אותי, והזבובים גמרו אותי. פירקתי קרטיבים בכמויות, כאילו אין מחר. המיטה בצבא זה הדבר הכי לא נוח בהיריון, אז ריפדתי אותה בכריות מכל עבר.
הקושי העיקרי היה להיפרד מהילדים שלי ולהתראות איתם לעתים רחוקות. אנחנו ישנים בלינה משותפת וזה לא היה פשוט. הכי קשה היה להיות בערבי החג בלעדיהם - חנוכה, פורים, פסח, יום העצמאות, שבועות. סגרנו כל ערב חג וזה היה ממש־ממש קשה. בסופו של דבר הגעגועים לירון ולילדים שברו אותי והשתחררתי אחרי 200 ימי מילואים. כשהגעתי למצב שאני בוכה בכל ערב מגעגועים אליהם, הבנתי שזה הזמן לחזור הביתה.
עכשיו אני בבית ומחכה ללדת בכל רגע. לא מזמן כתבתי פוסט בקבוצת הפייסבוק 'מאמאצחיק' והופתעתי מכמות התגובות. ריגש אותי לראות את ההכרה בקושי ובמורכבות של מציאות כזו, שמשלבת אימהות, היריון וחובה חברתית, ואת התמיכה בבחירה שלי לקיים את שלושתם בו־זמנית. זו הייתה הדילמה היומיומית שלי - והנה, אפשר לעשות הכול.
בעקבות 7 באוקטובר יוצא לי לחשוב לאיזה עולם אני מביאה את הילדים, אבל האמא שאני נושאת את הבת שלה ברחם שלי אמרה לי משהו מחזק: שדווקא בתקופה הזאת, כשיש כל כך הרבה מוות ואסונות, חשוב להביא חיים לעולם, ושכל ילד שנולד מחזק את עם ישראל".
שורה תחתונה: "נתינה למען אחרים אינה בחירה. זאת החובה שלנו למען הדורות הבאים".
