זה היה לכאורה עוד ערב רגיל בחייה של הדס קרני. היא הייתה אז בת 25, גרה בדירת שותפים בירושלים ובאותו ערב ישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה. לקראת 11 בלילה תקפה אותה בבת אחת עייפות נוראית.
"זה היה מוזר מאוד כי בתקופה ההיא אף פעם לא הייתי עייפה בשעות האלה", היא מספרת. "לא הייתה לכך סיבה, אבל אמרתי לשותף שלי שאני נוטשת והולכת לישון. נרדמתי מיד אבל קצת אחרי אחת בלילה התעוררתי עם כאבים עצומים בחזה ובגב. זה הרגיש כאילו משהו שם תפוס חזק. חשבתי שנתפס לי הגב אז נשכבתי על הרצפה והתחלתי לעשות מתיחות. זה לא עזר. לקחתי אקמול שגם לא השפיע ואחרי זה משככי כאבים חזקים יותר. רק לקראת חמש בבוקר הכאב נרגע".
קרני לא שיערה לרגע, שבזמן שהיא שכבה על הרצפה במחשבה שנתפס לה שריר, היא בעצם עברה התקף לב. גם הרופאים השונים, שבדקו אותה ביום למחרת, לא העלו זאת על דעתם.
"בבוקר שאחרי אותו לילה נוראי, הרגשתי כבר הרבה יותר טוב", מספרת קרני, היום בת 40, אשת תוכן ושיווק דיגיטלי מירושלים, נשואה ואם לשניים (ארבע וחצי ושנתיים וחצי). "הייתי קצת עייפה בגלל שבקושי ישנתי בלילה, אבל הכאב חלף לגמרי. בכל זאת, בגלל שהכאב היה כל כך חריג, הרגשתי שאסור לי להקל בו ראש. קבעתי תור לצהריים לרופא המשפחה שלי. הוא לא התרגש וגם לא בדק אותי יותר מדי לעומק. הוא אמר שכנראה נתפס לי שריר בחזה ונתן לי במעטפה ארבעה משככי כאבים חזקים כדי שאקח אותם אם זה יקרה שוב".
"כשהגעתי לראשונה לרופא המשפחה שלי, אמרתי לו שחשתי חולשה קיצונית ועייפות נוראית עוד לפני שהתחיל הכאב בחזה ובגב. מתברר שזה אחד התסמינים הנפוצים להתקף לב אצל נשים, אבל הרופא בכלל לא התעכב על זה"
וזה קרה שוב.
"כן. אחרי הביקור אצלו המשכתי להרגיש טוב. אולי לא מאה אחוז, אבל בסך הכל סבבה. ואז הגיע הלילה והתחיל שידור חוזר: לקראת 11 שוב תקפה אותי חולשה שלא אפשרה לי להחזיק את עצמי. היום אני יודעת להגיד שסבלתי מקוצר נשימה ושהייתי כבדה כי הגוף שלי לא קיבל מספיק חמצן. אבל אז לא ידעתי להגדיר מה בדיוק אני חווה. הלכתי לישון ובסביבות אחת בלילה התעוררתי עם כאב מטורף בחזה ובגב, הפעם הכאב היה עוד יותר חמור והקרין ליד שמאל. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'וואו, אולי זה התקף לב?', אבל מהר מאוד עניתי לעצמי: 'נו, באמת. אין מצב, נראה לך? את רק בת 25'".
איך זה המשיך משם?
"לקחתי את הכדור שהרופא נתן לי ואחרי שזה לא עזר לקחתי כדור נוסף, אבל לא הייתה כל הטבה. בסוף, בארבע לפנות בוקר, התקשרתי לאמא שלי, הערתי אותה משינה ואמרתי לה שאני לא מרגישה טוב. התגובה הראשונה שלה הייתה: 'אולי תכיני לך תה?'. אמרתי לה 'אמא, נראה לך שאני מתקשרת באמצע הלילה בגלל שאני צריכה תה?'. אחרי שסיפרתי לה בדיוק מה עובר עליי היא התעשתה ואמרה 'אני באה אלייך' והסיעה אותי למוקד. בשלב הזה כבר בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים. סיפרתי לצוות הרפואי מה אני מרגישה, לקחו ממני בדיקות דם ועשו אק"ג. אני זוכרת היטב איך האחות גערה בי".
"האחות לא הצליחה להאמין שאני באמת עוברת התקף לב. גם אחרי שהיא עשתה אק"ג נוסף שיצא לא תקין, לא נפל לה האסימון. היא חשבה שיש בעיה במכשיר"
למה?
"כי האק"ג יצא לא תקין ובמקום להבין שיש בעיה בלב היא צעקה: 'אל תזוזי, זה משבש את הבדיקה', כשבשלב הזה מרוב חוסר חמצן לא יכולתי אפילו להזיז אצבע. אבל כאמור, הייתי צעירה נורא. האחות לא הצליחה להאמין שאני באמת עוברת התקף לב. גם אחרי שהיא עשתה אק"ג נוסף שיצא לא תקין, לא נפל לה האסימון. היא חשבה שיש בעיה במכשיר".
מתי היא הבינה שמדובר במשהו רציני?
"רק אחרי שחזרו תוצאות בדיקות הדם שלי, וראו שיש עלייה באנזים הטרופונין שמצביע על אירוע לבבי. פתאום כל החדר התמלא רופאים. הזמינו לי ניידת טיפול נמרץ שהובילה אותי לבית החולים".
"אני זוכרת איך הפרמדיקית ממש גערה ברופא הבכיר וצעקה: 'מה אתם עושים? למה אתם מושכים זמן? היא עוברת התקף לב'. זמן קצר אחרי כן הכניסו אותי סוף־סוף לצנתור ומאותו רגע אני כבר לא זוכרת כלום"
ושם הכניסו אותך מהר לצנתור?
"זהו, שלא. בבית החולים שוב עלה אותו פקפוק לנוכח גילי הצעיר. הם בחרו לא להסתמך על הבדיקות שעשו לי במוקד וחזרו על כל הבדיקות מחדש, כולל אקו לב. כל הזמן המשכתי לסבול מכאבי תופת. היום, אחרי שכבר הספקתי לעבור בחיי שתי לידות, אני יכולה להגיד שהכאבים שהרגשתי היו חזקים יותר מצירים ובניגוד לצירים, לא היו הפוגות. סבל בל יתואר. בשלב מסוים אני זוכרת איך הפרמדיקית שהובילה אותי לבית החולים, בחורה צעירה בתחילת שנות ה־20 לחייה, ממש גערה ברופא הבכיר שבדק אותי וצעקה לעברו: 'מה אתם עושים? למה אתם מושכים זמן? אתם לא רואים שהיא עוברת התקף לב? תכניסו אותה כבר לצנתור!'. כאילו היא היחידה שראתה את המציאות כמו שצריך.
"אני לא יודעת אם זה בגלל מה שהיא אמרה או שאז כבר חזרו תוצאות הבדיקות, אבל זמן קצר אחרי זה באמת הכניסו אותי סוף־סוף לצנתור. מאותו רגע אני כבר לא זוכרת כלום. עוד לפני שקיבלתי הרדמה נכנסתי למצב של פרפור חדרים (דום לב). מזל שהייתי בבית החולים ומיד עשו לי החייאה עם דפיברילטור. חיי ניצלו. בדיעבד היה ברור שאם לא הייתי מזעיקה את אמא שלי באותו לילה, אם הייתי בוחרת להישאר בבית עם הכאב כמו בלילה הקודם, הייתי מתה במיטה".
סבלתי מפוסט־טראומה
התקף לב מתרחש לרוב עקב חסימת עורק שנגרמת בגלל אורח חיים לא בריא (עישון, שומנים בדם, היעדר פעילות גופנית ועוד). קרני מודה שבאותה תקופה עישנה וסבלה מעודף משקל קל, אך עדיין חסימה כמו שהייתה לה מתרחשת רק אחרי שנים רבות שבהן מנהלים אורח חיים לא בריא - לכן התקף לב אופייני לאנשים בגילים מבוגרים יותר.
אצל קרני מדובר במקרה יוצא דופן. "בצנתור נמצאה חסימה בעורק הראשי הקדמי. הרופאים הסבירו לי שהיא נוצרה עקב קרע ספונטני בעורק, שבעקבותיו הופיע קריש דם שחסם אותו כמעט לגמרי".
ובצנתור פתחו את החסימה?
"לא מיד. בגלל שהיא הייתה גדולה כל כך הם לא הצליחו לפתוח את כולה. אחרי הצנתור הראשון אושפזתי למשך חמישה ימים תחת מדללי דם ואז הכניסו אותי לצנתור שני, שבו פתחו את כל החסימה ושמו לי סטנט כדי לייצב את העורק".
איך נוצר קרע בעורק?
"מדובר בתופעה נדירה מאוד ולא יודעים מה הסיבה לה. עשו לי כל מיני בדיקות ושללו בין היתר מום מולד ורקע גנטי. בסוף אמרו לי: 'את תצטרכי לחיות עם העובדה שאנחנו לא יודעים איך זה קרה'".
יש סיכוי שהקרע יחזור?
"סיכוי של חמישה אחוזים. אני לא יכולה להגיד שהיה קל לשמוע את הנתון הזה. אחרי האירוע חד־משמעית סבלתי מפוסט־טראומה. גם בגלל הידיעה שכמעט מתתי וגם בגלל הידיעה שזה יכול לקרות שוב".
"היום אני יודעת שתסמינים של התקף לב אצל נשים שונים מאלה של גברים. ועד כמה שהצלחתי להבין, זה עדיין לא מופנם מספיק במערכת"
איך זה השפיע על חייך?
"מצד אחד הבנתי שאני צריכה להעריך את החיים שלי, לחיות את הכאן ועכשיו. זמן קצר אחרי האירוע לקחתי חל"ת מהעבודה וטסתי לחצי שנה לאוסטרליה וניו־זילנד. מצד שני, זה השפיע עליי מאוד מבחינה נפשית. הייתי שנים בטיפול פסיכולוגי".
ואת צריכה להיות במעקב קרדיולוגי עד היום.
"כן. בשנים הראשונות הייתי צריכה לעשות אקו לב אחת לכל חצי שנה, ובהריונות שלי הוגדרתי בסיכון גבוה והייתי צריכה להיבדק כל שבועיים. שוחררתי מבית החולים עם טונות של תרופות וכדורים, בין היתר בגלל שהתקף לב גורם למוות של תאים בשריר הלב שלא חוזרים לחיות. אני גם צריכה לקחת מדללי דם באופן קבוע כי עלולים להיווצר אצלי קרישי דם. לצערי זה כבר קרה לי. שש שנים אחרי המקרה הפסקתי על דעת עצמי לקחת את הכדורים לתקופה, וכתוצאה מכך התפתח לי קריש דם בלב. זה התגלה במהלך בדיקת אקו שגרתית שעשיתי. מאז כמובן אני לוקחת את התרופות באדיקות".
היום, כשהיא מביטה לאחור על השתלשלות האירועים יש לקרני כמה מסקנות. "ראשית, הייתי אומרת לכל אישה להקשיב תמיד לגוף שלה, כי הגוף שלנו לא מתפקד לפי תבניות וסטטיסטיקות. רק את יודעת מה נורמלי אצלך ומה לא. אני, למשל, ידעתי באותו לילה שהכאבים הם לא נורמליים. לכן מיהרתי למוקד. אני לא מאשימה את הרופאים שזלזלו בהתחלה במה שאני חווה ולא בדקו לעומק. אני מבינה את הנטייה של מערכת הבריאות לחשוב בתבניות ובהתאם לסטטיסטיקה, אך יש מקרים שנופלים בין המספרים, ולכן רופאים צריכים לשמור על ראש פתוח מול המטופל.
"אבל הדבר הכי חשוב בעיניי הוא האלמנט של הרפואה המגדרית. היום אני יודעת שתסמינים של התקף לב אצל נשים שונים מאלה של גברים. ועד כמה שהצלחתי להבין, זה עדיין לא מופנם מספיק במערכת".
הסבירי.
"כשהגעתי לראשונה לרופא המשפחה שלי, אמרתי לו שחשתי חולשה קיצונית ועייפות נוראית עוד לפני שהתחיל הכאב בחזה ובגב. מתברר שזה אחד התסמינים הנפוצים להתקף לב אצל נשים, אבל הרופא בכלל לא התעכב על זה. אני חושבת שאם גבר בן 25 היה מגיע למוקד עם כאבים, היו מתייחסים אליו בצורה אחרת לגמרי ונוטים לחשוד שהוא עובר אירוע לבבי".
תופעה נדירה שאופיינית לנשים
======================
התקף לב הוא מצב שבו נגרם נזק לשריר הלב עקב חסימה חדה באחד העורקים המובילים דם ללב", מסביר פרופ' עמית שגב, מנהל המערך הקרדיולוגי, המרכז הרפואי שיבא תל־השומר. "התקף לב 'קלאסי' נוצר כתוצאה מחסימה של רובד טרשתי קיים, כלומר, רובד שמתפתח לאורך שנים רבות כתוצאה משקיעת כולסטרול וחומרים אחרים בדופן כלי הדם על רקע גורמי סיכון כגון רקע גנטי/ משפחתי, סוכרת, השמנה יתרה, יתר לחץ דם, עישון, היעדר פעילות גופנית ועוד. מאחר שמדובר בתהליך ממושך והדרגתי, התקפי הלב הקלאסיים מופיעים בגילים מבוגרים יותר, בקרב גברים - החל מגיל 45 ומעלה ובקרב נשים - מגיל 55 ומעלה. הסיבה שאצל נשים השכיחות עולה רק עשור מאוחר יותר, היא משום שבשנות הפוריות שלהן הן זוכות להגנה הודות להורמון האסטרוגן הידוע כמגן על הלב והעורקים".
מה הסבירות שנשים בשנות ה־20 לחייהן יעברו התקף לב?
פרופ' עמית שגבצילום פרטי"זה נדיר, אבל קורה. התופעה המתוארת בכתבה מהווה פחות מאחוז בודד מתוך כלל התקפי הלב של נשים, אבל היא נחשבת לגורם הנפוץ ביותר להתקף לב בגיל צעיר. בתל־השומר אנחנו נתקלים בה אחת לחודש.
"מדובר בתופעה בשם 'סקאד' - קרע ספונטני של דופן העורק הכלילי (Spontaneous Coronary Artery Dissection). בשנים האחרונות הצטבר יותר מידע על התופעה ומתברר שהיא שכיחה הרבה יותר בקרב נשים, ומתרחשת בקרב נשים בריאות לחלוטין עם עורקים כליליים תקינים".
אז מה הסיבה להופעת הקרע?
"ברוב המקרים לא ברורה הסיבה לחולשת כלי הדם ולהופעת הקרע בעורק. הקרע יוצר פצע שגורם להופעת שני חללים, האחד תקין והשני מדומה - שבו אין זרימת דם אפקטיבית. אם החלל המדומה לוחץ על החלל התקין, נוצר קריש דם שחוסם את העורק ואז מתרחש התקף לב".
פרופ' עמית שגב: "בנוסף לתסמינים אוניברסליים כמו כאב בחזה בעל אופי לוחץ עם הקרנה לזרוע שמאל, ידוע שנשים לעתים יכולות לחוות אופי כאב שונה - דוקר או שורף. התסמינים להתקף לב אצל נשים יכולים להתבטא גם בקוצר נשימה בלבד וחולשה קיצונית"
האם יש כבר מספיק מודעות להבדלים בסימפטומים להתקף לב בין גברים לנשים?
"כיום חד־משמעית יש מודעות רבה להבדלים המגדריים. בנוסף לתסמינים אוניברסליים כמו כאב בחזה בעל אופי לוחץ עם הקרנה לזרוע שמאל, ידוע שנשים לעתים יכולות לחוות אופי כאב שונה - דוקר או שורף. התסמינים להתקף לב אצל נשים יכולים להתבטא גם בקוצר נשימה בלבד וחולשה קיצונית. הצוותים הרפואיים מחונכים היום היטב להבדלים המגדריים, והנתונים מראים שבדרך כלל האיחור באבחנה של התקפי לב בקרב נשים נובע רק משום שהן מגיעות להיבדק מאוחר.
"סקרים לאומיים הוכיחו כי מבחינת זמן הטיפול מהרגע שבו הן מגיעות לבית החולים, אין הבדל בינן ובין גברים ומדובר בשינוי גדול לעומת שנים עברו. לכן אישה שמרגישה תסמינים אקוטיים, לא שגרתיים, אפילו אם היא צעירה, חייבת ללכת להיבדק, ולא להמתין כמה שעות או עד הבוקר, במקרה שהתסמינים מופיעים בלילה.
"יש חשיבות גדולה לבצע מוקדם ככל האפשר בדיקת אק"ג היות ושינויים בבדיקה זו יכולים מיד להדליק נורה אדומה בקרב הצוות המטפל. וכך, גם אם מדובר באישה בת 20 ונראה לכאורה כי אבחנה של התקף לב אינה הגיונית, הצוותים הרפואיים יודעים שאסור להתעלם מהם".
