בטח שמתם לב שכל דבר שקרה לפני 7 באוקטובר נראה כאילו התרחש במרחק שנות אור. אבל אני בכל זאת רוצה לחזור לרגע לתקופת הקורונה. מה פתאום קורונה עכשיו, אתם שואלים, ובצדק - זה משהו ששייך לחיים אחרים. חכו. לא הקורונה היא העניין, אלא וירוס הגילנות שהיא הביאה איתה. וליתר דיוק, אני רוצה לבדוק איתכם מאיזה גיל אדם נחשב זקן, והאם לא מוגזם לכלול בקבוצת הגיל הזו את כל מי שעבר את גיל 60?
זה קרה בבת אחת ובלי שום הכנה מוקדמת: אולי הפעולה הראשונה של משרד הבריאות הייתה לבודד את בני ה־60 פלוס, לבעוט אותם לבידוד. הם הרגישו ששלט אמורפי ענק הפריד אותם משאר בני האדם: זהירות, קשישים!
בני ה־60 נכרכו יחדיו עם בני ה־90 והפכו לעדר מבוהל, מבויש ומועד לפורענות. מבוקר עד ערב הם נאלצו לשמוע בליל של שידורים שבו הסבירו שהמחלה המסתורית מסוכנת במיוחד לזקנים שבחבורה. כלומר לבני ה־60 ומעלה, קרי, הם עצמם.
רצי מרתון, מנהלות בכירות, מורות נלהבות, רוכבי אופניים מקצוענים, רקדני סלסה, מתמידי מכון כושר, מתכנתות מחשבים, אבות כסופי שיער לילדים בני שלוש מנישואיהם השניים, נשים שסוף־סוף יצאו מהארון, אדריכלים שנוסעים אחת לשנה לתערוכות עיצוב בחו"ל, שחקניות שמדלגות בין בימת התיאטרון לקולנוע, מעצבי שיער, טבחים. כולם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, נארזו בחבילה אחת, נעטפו בנייר מקומט ונקשרו תחת מכנה משותף אפור ומדולדל. זקנים, עופו הביתה ותעמדו בפינה. אל תפגשו את ילדיכם, אל תעזו לצאת מהבית.
לא עזרו כל זריקות הבוטוקס ומתיחות הפנים המצעירות. גם לא הסיסמה "60 הוא ה־50 החדש". זה היה שוק. אנשים לא האמינו שזה קורה להם. ולמה אני רוצה להתעכב על כך? כי, כאמור, המילה זיקנה עדיין מאגדת יחדיו את בני ה־60 ובני ה־100. תודו שמדובר בטווח גילאים רחב במיוחד, ממש כפי שלא היה עולה על הדעת לכלול את כל בני ה־20 באותה קבוצת גיל עם בני 40 או 50 ולקרוא לקבוצה הזו "צעירים".
לא הייתי צריכה את משרד הבריאות כדי לדעת בת כמה אני. אני מכירה בגילי בכל רגע נתון. המו"מ שאני מנהלת הוא עם המילה הכוללנית "זיקנה", שמשייכת אותי בבת אחת לקבוצת גיל שחלק ממנה יכול להמשיך לחיות גם עוד ארבעה עשורים. כולנו הרי יודעים שכל אדם מזדקן בקצב שלו. אני, למשל, עוד לא מרגישה זקנה בכלל. והאמת היא שיש בני 60 ו־70 פעילים ונמרצים, שמרגישים נפלא, בדיוק כפי שיש בני 40 ו־50 שכבר עייפו מהחיים ותפיסת העולם שלהם קשישה בהרבה מגילם הכרונולוגי.
ועוד שאלה: איך הפכה ה"זיקנה" למילה שלילית ולא נעימה. למה ככה? הרי יש קסם גם בתקופה הזו של החיים. יש המון יתרונות בגיל המבוגר. וכמו שאמא שלי הייתה אומרת: "גם אם היו משלמים לי לא הייתי רוצה לחזור לגיל 20". אני יודעת - לא משלמים לי. אני לא באמת יכולה לחזור לשם.
דברים שאני כבר יודעת: ולמרות כל זאת, אני לא שבויה באשליית "40 הוא ה־30 החדש". אני מכירה בני 30. הם עדיין אנשים כל כך צעירים. יש דבר כזה "זמן" והוא כן עושה את שלו.
