ברוב התמונות של הילדים שהורים מעלים לרשתות החברתיות, הם נראים כמו מלאכים קטנים: מסודרים, לבושים יפה ועוזרים בבית, בחיבוק חם עם אמא, במבט מעריץ לאבא. את הרגעים הפחות יפים, הנפוצים למדי, אלה שבהם הם משתטחים על הרצפה בסופרמרקט, מתנהגים ברשעות אל חבר או חברה, מסרבים בתוקף להיכנס להתקלח ומרביצים לאחים שלהם - רוב ההורים מעדיפים להשאיר בבית.
לפי נתוני המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת במשרד לביטחון לאומי, הורים מפרסמים כ־1,300 תמונות של ילדיהם מלידתם ועד הגיעם לגיל ההתבגרות.
רוב ההורים מסתפקים כאמור בברכות, הגיגים ותמונות מחמיאות. אחרים משתפים ברשת את כל החוויות, כולל הקשות לעיכול ונותנים ביטוי גם לצדדים המאתגרים של ההורות. לתיעוד הטוטאלי של הילדים ברשתות כבר ניתן כמובן שם: Sharenting, חיבור בין Sharing ל־Parenting.
עוד באותו נושא בערוץ לאשה
בין ההורים שמשתפים גם את הרגעים הנוצצים פחות: אושר כהן אוזנה (30), מורה מבית־שמש, מעצבת סיכות לעגלה (Noya Design), נשואה ליוסף, עורך דין ואמא לשלושה ילדים קטנים: נויה (חמש), שי לי (שנתיים) וניתאי (חצי שנה). "סליחה. מעצמי ומילדיי", כתבה בפייסבוק לפני כמה שבועות. "אולי בעצם קודם מילדיי ואז מעצמי. לא משנה בעצם מי קודם, כולנו הפסדנו. זה היה ערב קשה. יותר מדי. זה היה גדול עליי, גדול ממני. לא הצלחתי להכיל את זה.
"ניסיתי. באמת שניסיתי. לשמור על פאסון, לשדר רוגע, לא לכעוס, לא להרים את הקול, אבל זה לא הצליח לי. חזרתי לפני יומיים לעבוד, ואני מרגישה שאני בטרפת. העייפות מלילות ללא שינה מכניעה אותי. היא מצליחה להביא אותי לקצה, לחוסר סבלנות ולחוסר הכלה. אני מרוקנת מכוחות, מזמן, משקט, משלווה. וכשאין לי את כל זה, אני מתקשה להעניק טוב מעצמי לאחר, וגם כלפיי. ומי סופג זאת? ילדיי.
"לא ראיתי את ילדיי כל היום. והם לא ראו אותי והם זקוקים לאמא וגם אני צמאה להם. אבל אין לי את זה. אני רוצה את זה ממש ואני לא באמת מסוגלת. במקום זה אני שוכבת בספה ומפהקת עד בלי די ושואלת את עצמי מתי כבר יגיע הערב?!? זה לא מה שאני רוצה. לא עבורי ולא עבורם".
אושר כהן־אוזנה: "ניסיתי. באמת שניסיתי. לשמור על פאסון, לשדר רוגע, לא לכעוס, לא להרים את הקול. אבל זה לא הצליח לי"
בפוסט אחר כתבה: "כשיוסף חזר מהעבודה, ראיתי איך אני חסרת סבלנות. פקעת עצבים. כבויה. מתוסכלת. עצובה. ובעיקר רעבה. לא אכלתי כלום במהלך היום המטורף הזה. ואני הרי מכירה את עצמי הכי טוב שיש. ואני יודעת שכשאני שם, במקום הקצר הזה, של חוסר סבלנות כלפי כולם, אני לא חושבת בהיגיון. אני כועסת עד כדי בכי ושולחת חיצים מכאב. הסתכלתי על עצמי במראה, היישר לתוך העיניים שלי, ואמרתי לעצמי בקול רם: אושר, את ככה מלאבד את זה ולכעוס ואולי גם לצעוק. תעשי לי טובה, אל תגיעי לשם. קומי, צאי, לכי, תאכלי, תנשמי רגע, תעברי את היום הזה. הילדים ויוסף יסתדרו, הכול בסדר.
"שחררתי. יצאתי, אכלתי, שבעתי, הרהרתי, חייכתי, ובעיקר הרגשתי גאווה שלא נתתי לרעשי רקע שקיימים רק במוחי להפריע לי. חזרתי אחרי שעה וחצי לבית רגועה יותר, סבלנית יותר, ועכשיו אני מחייכת לעצמי פה ומבינה שזה הדבר הכי חכם שיכולתי לעשות היום. כי אם הייתי נשארת עוד דקה בבית, כל סיר הלחץ הזה היה מתפוצץ, ורק אנחנו היינו סובלים מזה. שיעור לחיים, לדעת לשחרר רגע לפני שכבר יהיה מאוחר מדי".
באותה סירה
"אני כותבת על הכול", היא אומרת, "לא הכול ורוד. יש אתגרים. אני אוהבת לקבל תגובות כמו, 'וואו, בדיוק עברתי משהו כזה', 'איזה כיף לראות שזה לא רק אני'. זה מקל על ההתמודדות. הכתיבה עוזרת לי להשתחרר ולפרוק וגם להבין שכולנו באותה סירה. כשמגיבים לי אני מבינה שמה שכתבתי נגע. לפני שבוע אמא אחת כתבה לי: 'הוצאת את הרגשות שלי לאור, דייקת לי את המילים, היה לי שבוע קשה, חשבתי שאני אמא רעה והיו לי ייסורי מצפון, ואז ראיתי את מה שכתבת והבנתי שאני לא לבד'. זה עשה לי הרגשה טובה".
קרה שהגיבו לך פחות יפה?
"הייתה אמא אחת שביקרה אותי ואמרה שאני חסרת סבלנות. עניתי לה שחבל שהיא ממהרת להסיק מסקנות נחרצות על האימהות שלי משיתוף שעשיתי על חוויה שכולנו ההורים עוברים וחווים".
את מתכננת על מה לכתוב? את מחפשת נושאים?
"לא, אני כותבת על מה שקורה לי בחיים. ברגע שמשהו עולה לי, תוך כמה דקות אני כותבת עליו".
את לא דואגת שכשהילדים שלך יגדלו ויקראו מה שכתבת הם יכעסו עלייך?
"זה עוד רחוק. אבל אני לא כותבת עליהם שום דבר שלילי, אם כבר אז על עצמי. הם יראו שאמא שלהם הייתה עסוקה בהורות שלה, והם יראו שעשיתי את המקסימום כדי להיות האמא הטובה ביותר עבורם".
יש לי ילד מיוחד
מושקי לנדאו (34) היא אמא לארבעה מכפר־חב"ד: מנדי (11), שניאור (עשר), חנה (חמש) ומאשי (שלוש). נשואה לזכריה. ברשת היא משתפת חוויות אישיות, לא פשוטות לעתים, שהיא עוברת כאמא לילד אוטיסט. "הייתי רק בת 23 כששניאור נולד", היא מספרת. "זוג צעיר, ילד שני, לכאורה הכול נפלא. לקח לי ולבעלי זמן לקלוט שיש בעיה ולהבין איך אנחנו מתמודדים איתה. זה היה מסע ארוך. עברתי את כל שלבי האבל לפי הספר, הבנתי שחלום המשפחה המושלמת התנפץ, והייתי צריכה לקום מההריסות ולשקם את עצמי. כששניאור היה בן שנתיים החלטתי להתחיל לכתוב. בהתחלה המטרה שלי הייתה פשוט לשתף. הנחתי את האצבעות על המקלדת וכתבתי, 'יש לי ילד מיוחד'. לאט־לאט כתבתי עוד משהו ועוד משהו, וראיתי שזה עוזר לי. די מהר הבנתי כמה כוח יש לשיתוף, גם בשבילי וגם בשביל אמהות שמגדלות ילדים עם צרכים מיוחדים. אלה לא סתם לייקים, זה מעצים מצד אחד וזו שליחות מצד שני. החלטתי שאם אני משתפת, אני משתפת עד הסוף, בלי פילטרים. אני פורקת הכול על המקלדת. אני לא אוהבת שמראים רק את הצד הוורוד של החיים. נכון שיש לי ילד מיוחד, אבל כולם מתמודדים עם משהו. אני חושבת שזה מחבר אנשים אליי, גם הורים לילדים רגילים לגמרי. אלה החיים שלנו, רגעים של שמחה ואושר לצד רגעים של דכדוך ועצבות".
מושקי לנדאו: "לפעמים אני צריכה שוב לעכל שזה הילד שלי, שונה לגמרי ממה שדמיינתי וחלמתי עליו"
על אחד מהרגעים הקשים האלה, רגע של "בוקס בבטן", סיפרה בפוסט שכתבה לפני כחודשיים: "ישבתי על הספה, אחר צהריים רגיל כזה, עם ערימת כביסה שמחכה, ילדים עצבנים, משחקים מפוזרים בכל מקום. רגיל כזה. כמו בעוד מיליון משפחות רגילות. ואז משום מקום שניאור נכנס למצב של חוסר רוגע, צעקות בקולי קולות, נפנופי ידיים חזקים, הוא התחיל לרוץ מצד לצד בכל הבית ולהפיל את כל מה שנקרה בדרכו, כולל את היצורים האנושיים שבבית, ממש הכול. הוא זרק כל מה שהיה אפשר ואי־אפשר, קרע מחברות של מנדי, ספרי קריאה שהיו על השולחן. אלה היו רגעים קיצוניים שהכניסו את כל המשפחה לסטרס שלקח כמה שעות לצאת ממנו, ועוד כמה שעות לאושש את הבית. בין זה שניסיתי להרגיע את הקטנות מהבכי ההיסטרי שהן נכנסו אליו, ובין זה שניסיתי לבלום את שניאור ולעצור אותו, הסתכלתי עליו לרגע, על הילד החמוד ויפה התואר הזה שאני ילדתי, ולרגע לא האמנתי שזה שלי. הסתכלתי עליו וחייכתי ובכיתי. מלא. זה קורה לי לפעמים שפתאום אני לא מאמינה שזה שלי, שפתאום הבטן כואבת לי וחוזרת אחורה, לפעמים אני צריכה שוב לעכל, שוב להשלים שזה הילד שלי, שונה לגמרי ממה שדמיינתי וחלמתי עליו. פעם הייתי מפחדת להגיד את התחושות ולהסתכל לרגשות בלבן שבעיניים. היום אני יודעת להגיד אותם, לבכות אותם, לחבק אותם, לתת לעצמי ליפול, ורק אז אני מצליחה לקום מושקי חזקה יותר. מותר לי. מותר לנו לבכות ולאהוב".
4 צפייה בגלריה
משפחת לנדאו. מימין: שניאור, נוושקי, מנדי, זכריה, מאשי וחנה. כבר לא לבד
(צילום: דבורה סבג)
איך בני המשפחה מתייחסים לפוסט חשוף כזה שאת מפרסמת?
"בעלי לא כותב בעצמו אבל הוא מקבל ושותף מלא. כשאני כותבת על הילדים, אני מבקשת את רשותם. גם את שניאור אני שואלת, והוא עונה לי בהקלדה (שיטת תקשורת חדשנית לילדים על הרצף, ל"ג). אני מכבדת אותם וחושבת עשר פעמים לפני שאני מפרסמת".
השיתוף יצר קשרים גם מעבר לרשתות?
"ברור. הגעתי לאנשים שאני לא יודעת אם הייתי מגיעה אליהם בדרך אחרת, ליהיא לפיד, למשל. אני חרדית, איך היינו מתחברות בדרך אחרת? אבל השיתוף והקשר דרך המקלדת יוצר אדוות. בעקבות השיתופים שלי אני היום מרצה, מגישה פינה בתוכנית של עדן הראל ועודד מנשה בערוץ 14, אני משתפת בכל מדיה שאני יכולה. אנחנו, האמהות, לא רואות מגזרים ולא פוליטיקה, הכול מונח בצד. ההתמודדות שלנו משותפת ולא משנה אם אנחנו דתיות או חילוניות, ימניות או שמאלניות, יהודיות או מוסלמיות, חיות בארץ או בחו"ל, המכנה המשותף הוא ההורות לילד מיוחד".
כחרדית אין לך בעיה עם השיתוף בפייסבוק?
"אנשי חב"ד לא דוגלים בהסתגרות אלא בהתקרבות, בניצול הטכנולוגיה להפצת היהדות והפצת טוב. אנחנו מאמינים שאנחנו לא צריכים לפחד מהעולם הגדול אלא לקחת את הפיתוח וההתקדמות ולעשות מזה טוב. ברשתות החברתיות אפשר ליצור המון טוב ולעשות את העולם מואר יותר. יש לרשתות המון כוח, צריך לנצל אותו באופן חיובי".
לחזור לאנונימיות
במקביל לעבודתה כמורה למתמטיקה, פתחה לנדאו ב־2017 את "הנני", ארגון לאמהות לילדים מיוחדים. השנה החליטה לעזוב את עבודתה ולהתמקד בפעילות הארגון. "כל כך חשוב לי להעלות את השיח ואת המודעות לילדים המיוחדים האלה", היא אומרת, "לפעילות ברשתות יש חלק גדול בזה. אני רוצה להגביר את השוויון לילדים ולאנשים עם צרכים מיוחדים, ואני מאמינה שזה יהיה קל יותר ככל שיכירו אותם יותר. לא בחרתי בהתמודדות הזאת, היא הגיעה אליי, וכל יום אני בוחרת איך להכיל אותה. הבחירה שלי היא לא להתבייש אלא למנף את הסיטואציה למטרה חיובית, לעזרה לאמהות נוספות שנמצאות במצב שלי".
הארגון שלך פונה לאמהות. גם ברשת את פונה בעיקר לאמהות?
"גם האחים והאבות הם גיבורים. בעלי הוא מנכ"ל ארגון 'יד לילד המיוחד'. הוא עסק בזה עוד לפני ששניאור נולד. הכתיבה שלי פתוחה לכולם, כמובן, אבל בסופו של דבר המתמודדות העיקריות הן האמהות, גם לוגיסטית, גם רגשית. זה פשוט מה שקורה. ודווקא בגלל זה אני כל כך אוהבת לשתף, כי אנחנו זקוקות לזה. אנחנו צריכות את החיבור והמינגלינג של אמהות כמונו, אנחנו לא רוצות להרגיש לבד בתוך כל האתגר הזה".
הקשר המקוון באמת עוזר לא להרגיש לבד?
"מאוד. אנשים מתאהבים בשניאור ברשת, שולחים לו מתנות ביום ההולדת. פעם אחת, כשהיינו כולנו חולים, קיבלנו אוכל הביתה מאנשים שאני אפילו לא יודעת מי הם. כשילדתי את הבנות, קיבלתי מתנות. זה מרגש. אני חושבת שכשאת משתפת באמת מהלב, אנשים נקשרים ומתחברים לזה. הם רוצים להיות שותפים. זה נותן לי הרבה כוח".
עם זאת, גם לנדאו הודתה בפוסט שכתבה בנושא לפני כמה שבועות שלפעמים השקיפות מעייפת: "לפעמים בא לי להיות מושקי קטנה ואנונימית, כזאת שלא מכירים אותה, לא מזהים אותה ולא חשופים לחיים שלה. לפעמים בא לי לעזוב את כל הרשתות החברתיות ולהניח הכול בצד, להשאיר הכול בפרטיות של המשפחה שלי, בבית שלנו. לפעמים בא לי שלא יידעו מי אנחנו, מה החיים שלנו, עם מה אנחנו מתמודדים ואיזה יום עבר עלינו. ואז מגיע רגע כזה בערב, שבו מאשי ושניאור יושבים ואוכלים יחד קורנפלקס עם חלב במטבח, הם שקועים אחד בשנייה ולא שמים לב לנוכחות שלי. מאשי, שקטנה משניאור בשמונה שנים, מנסה ללמד אותו מילה שהיא בעצמה מתקשה להגות אותה: 'קורנ־פ־לקס'. שניאור יושב מול מאשי ומשתף פעולה כמו שהוא לא משתף פעולה בשום טיפול או שיעור. הוא נוכח, הוא קשוב, הוא אסוף ושמח, והוא בעיקר מנסה שוב ושוב ושוב. מאשי הקטנה לא מוותרת לו והיא מתגלה כקלינאית התקשורת הטובה ביותר בעולם! היא עושה את זה עם כל כך הרבה חן, מתיקות ושמחה שכובשת את כל המטבח והעולם. ברגעים האלה אני מבינה שאני חייבת לשתף את העולם בפלא שקורה אצלי בבית, במטבח. שדבר כזה אסור שיישאר רק שלי, שלנו. פלא שרק בית עם ילד מיוחד יכול להבין כמה הוא עצום ושמח".
לתעד או להשתגע
כתבת "לאשה" אהובית רבי־גולן משתפת:
עשר שנים אחורה, אני אמא טרייה. אוחזת בידיי תינוקת מתוקה שהופכת לתפלץ לעת ערב (לעתים גם לעת בוקר ולמשך כל היום והלילה). ברגע לא ברור של אופטימיות אמרתי לעצמי: רגע, למה יש לי בת אם לא כדי לתקוע לה סרט על הראש, לצלם ולשלוח לכל מי שאני מכירה, שיראו איזו אסופת גנים משובחת יצאה ממני? עם כל הכבוד, האם לא זו הסיבה שאנחנו מביאים ילדים לעולם?
אז הלבשתי אותה יפה, לקחתי סרט, והתחיל הסרט: בכי, צרחות ותמרות עשן. הילדה התנהגה כאילו הנחתי לה על הראש פצצה. אפילו תמונה ראויה אחת לא יצאה מההפקה שהרמתי.
כעת ניצבו בפניי שתי אפשרויות: הראשונה, להתבאס שאני לא מצליחה להיות מהאמהות האלה שמייצרות חומרים פוטוגניים לאינסטגרם. השנייה, לעשות זום־אאוט לרגע, להסתכל על הסיטואציה מבחוץ ולצחוק עליה בידיעה שהילדה אובר־דרמטית, כפוית טובה ולא באמת סובלת משום דבר - אלא רק שונאת לראות את אמא שלה נהנית. בחרתי באופציה השנייה.
כן, אני מכירה את הביקורות, את הדיבורים על הפרטיות של הילד, אבל מה עם השפיות של האמא?
מאז, בלי להתכוון בכלל, זה בדיוק מה שאני עושה. בכל פעם שאני נתקלת בקושי באימהות (ואני נתקלת, כעת הם שלושה), במקום לבכות על מר גורלי, אני שולפת מצלמה ומתעדת. זה בכלל לא משנה אם מדובר בארוחת ערב שהכנתי לבן השנתיים וזה עתה הושלכה על הרצפה או בטנטרום משוגע באמצע הקניון - כשאנחנו מתעדים, אנחנו מרחיקים את עצמנו מהסיטואציה והופכים לצופים מהצד. בתור שכאלה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לראות את הדברים המצחיקים שברגע הקשה הזה במקום רק להתמרמר עליו.
כן, אני מכירה את הביקורות, את הדיבורים על הפרטיות של הילד, אבל מה עם השפיות של האמא? התיעוד, ולאחר מכן השיתוף וקבלת התגובות, עוזרים לי למצוא הומור במקומות הנמוכים של היום. הם מאפשרים לי "לדפדף" אירועים שהיו נחווים כקשים ומתסכלים הרבה יותר. האסטרטגיה היא לשלוף את המצלמה ולחשוב: וואלה, זה מבאס רצח לנקות את שיבולת השועל שנתקעה לי עכשיו ברובה של הבלטות, אבל זה אחלה חומר לסטורי!
איכשהו השנים עברו, והילדה עם הסרט בת עשר וחצי כיום. היום אני כבר לא אשתף פרטים מחייה בלי רשותה (בואו, היא מפחידה אותי), אבל אני כן יודעת מה דעתה על פוסטים שפורסמו בעבר: אנחנו רואות אותם יחד וצוחקות. בהנחה שתמיד תשמרו על כבודם של ילדיכם ולא תעלו דבר שחלילה יפגע בהם, יביך אותם או ישמש קייס עתידי נגדכם מול הפסיכולוגית - אני באמת לא מוצאת בזה שום רע.
