כשרק התחלתי לקנות יד שנייה השיקול העיקרי היה כלכלי: כאמא יחידנית שמפרנסת לבד ילדה כבר לא יכולתי לקנות מכנסי מעצבים ב־500 שקל, כפי שעשיתי קודם לכן. שמחתי שאני יכולה לקנות ארבעה פריטים במחיר של אחד בחנות רגילה - והשיא היה 17 פריטים ב־600 שקל בקנייה אחת. עם השנים למדתי על תעשיית האופנה, והבחירה שלי הפכה להיות גם חברתית־אקולוגית. בעשור האחרון בניתי ארון בגדים ייחודי, שכולל לא מעט יצירות אמנות מהז'אנר החביב עליי – חולצות וולאן ותחרה – ומסב לי גאווה. כשאף פריט אצלי לא עולה יותר מ־100 שקל, אני גם חוסכת וגם תורמת לאיכות הסביבה. אני מודה שלא בכל הזדמנות (למשל, כשיצאתי עם מיליונר) אני מתנדבת לספר שאני קונה רק יד שנייה. אז הנה, יצאתי מהארון ואני מזמינה אתכן להכיר ארבע נשים שקונות, כמוני, רק יד שנייה, ואולי להצטרף לחבורה שלנו.
"לא קניתי בחנות רגילה כבר 30 שנה"
"בשנות ה־70 נסעתי הרבה לאנגליה לבקר קרובי משפחה וכך הכרתי את חנויות היד השנייה", מספרת אורה דייויס (71), מטפלת רגשית מהרצליה. "מצא חן בעיניי החופש לבחור את מה שאני באמת אוהבת ולא את מה שאופנתי לאותה שנה".
עשור מאוחר יותר נפתחה חנות יד שנייה בכפר־שמריהו, שם התגוררה אורה עד לפני שני עשורים, "כך שלא קניתי אף בגד בחנות רגילה כבר יותר מ־30 שנה", היא מצהירה, "מלבד בגדים תחתונים". מדי חודש היא קונה בגדים ב־200-100 שקל, ומדי שלושה חודשים היא עוברת על הארון ומשחררת בגדים שאיננה לובשת בחזרה לחנות. התחביב שלה הוא מציאת פריטים זולים במיוחד, בעלות של 30-20 שקל. "אקנה משהו יקר רק לעתים רחוקות מאוד, כשזה מוצדק", היא אומרת. "קניתי מגפיים עם בטנת פרווה שעלו 1,000 שקל במקור ב־150 שקל בלבד. ידעתי שהם יחזיקו לכמה עונות, אז זה היה שווה לי".
את מספרת או מסתירה שאת קונה רק יד שנייה?
"מעולם לא הסתרתי כי אני לא מרגישה שיש לי מה להסתיר. אני לא חווה את זה כעוני. גדלתי בכפר־שמריהו בשנות ה־50 להורים חקלאים, לא היה הרבה כסף בבית, ויד שנייה לא הייתה מילה מגונה. ברגע שקניתי בגד וכיבסתי אותו - הוא שלי, ואין לי את המחשבה שזה היה של מישהי אחרת. הגיע הזמן להשתחרר מהסטיגמה: בחנויות האלה יש גם בגדים חדשים עם תווית. קניתי שני מכנסי־חצאית חדשים במאה שקל, כשעל כל אחד הייתה תווית של 300 שקל! אפשר להתלבש מאוד יפה ואופנתי ולבנות גרדרובה ייחודית שאין למישהי אחרת".
"אני מודעת פרסום מהלכת ליד שנייה"
"כשהייתי בת 17 הלכתי למכירת בגדים ביתית מיד שנייה בתל־אביב", מספרת עינב קגן (24), סטודנטית למשחק בניסן נתיב, שגרה בירושלים ובתל־אביב. "גרפתי כל כך הרבה מחמאות על הג'ינס שקניתי שם, שעלתה בי סקרנות לחפש עוד בגדים מיוחדים שאין לאף אחת אחרת". היא התחילה ללמוד על ההשלכות של תעשיית האופנה, ועם הידע הגיעה ההתפכחות: "מדובר בניצול פיזי של ילדות שעובדות 16 שעות ביממה בתנאי עבודה מחפירים. זו תעשיית עבדות לכל דבר", היא מדגישה.
קגן, שמתפרנסת ממכירת סבונים שהיא מייצרת בירידים ובאינטרנט, קונה כיום אך ורק בגדים יד שנייה ואף מפתה את חברותיה להצטרף. "המידע שאני מפיצה על המחיר החברתי והאקולוגי של תעשיית האופנה עושה את העבודה, לצד העובדה שאני לא לובשת בגדים מרופטים אלא סטייליסטיים. אני מוֹדעת פרסום מהלכת ליד שנייה".
כמה כסף את מוציאה על בגדים?
"רוב הפריטים ב־60-40 שקל, נדיר שאקנה משהו ב־100 שקל. אם בעבר הייתי הולכת עם אמא שלי לקניון וקונה 10 פריטים ב־2,000 שקל, כיום זאת ההוצאה השנתית שלי!".
תמיד ציינת שאת קונה בגדים יד שנייה או שהצנעת את זה?
"תמיד הצהרתי, זה משהו להתגאות בו! אפילו כשאני מעלה סרטונים לטיקטוק (nanainav) שואלים אותי על הבגדים, ואני עונה בכיף ומגלה איפה קניתי. למי שהגיבה: 'יד שנייה לא מגעיל אותך?', עניתי: 'ממש לא, אחרי כביסה הכל בסדר'. במשפחה מנסים להכיל את הקטע, אבל עדיין יכול לקרות שאגיד לאמא שלי שאני חייבת חולצה ירוקה, והיא תענה: 'בואי נקפוץ לקניון' - מה שלא יקרה".
"ככל שהבגד יותר זול, אני יותר מנפנפת בזה"
"כבעלת מוּדעות אקולוגית, לפני עשור חיפשתי חנות יד שנייה בעי מגוריי פתח־תקווה, ולא התחברתי למה שמצאתי", מספרת שרון דודאי־בר צבי (47), בעלת קליניקה לרפואה סינית, דיקור וייעוץ תזונתי, נשואה ואם לשלושה. "התחלתי לנסוע לחנות בגוש תל־מונד, משם עברתי לרמת־השרון, ראש־העין והוד־השרון. זו אטרקציה מבחינתי: בקרוב נטוס להונגריה וסלובקיה וגם שם אחפש חנויות יד שנייה". כיום היא קונה 90% מבגדיה ביד שנייה ומתארת את הקנייה כחוויה.
מה בנוגע לסטיגמה שיד שנייה מתקשר לעוני?
"מחוץ לתל־אביב זה קצת נחשב נחות, אבל אני לא נבוכה ולא מרגישה ענייה בגלל זה. אני אומרת את זה בגאון, וככל שהבגד יותר זול, אני יותר מנפנפת בזה".
כמה כסף את מוציאה על פריט?
"80 שקל זה כבר יקר. אני מוציאה כ־300-200 שקל בכל קנייה, וזה מספיק להמון פריטים. לא מזמן הייתי בקניון ומדדתי חצאית שחורה של מעצבת ב־260 שקל, שהייתה מושלמת עליי, ופשוט לא הייתי מסוגלת להוציא כזה סכום. הכי כלכלי ללכת למסיבת החלפת בגדים - הבאתי 20 פריטים מהבית וחזרתי עם שק מלא דברים נהדרים".
"פעם הייתה לזה קונוטציה של עניים"
"יום אחד הלכתי ברחוב וראיתי חלון ראווה מפתה, נכנסתי מתוך סקרנות וגיליתי עולם ומלואו", נזכרת סיגל וייס (61) מתל־אביב, שקונה יד שנייה כבר שבע שנים. וייס, שעבדה כשיננית כ־30 שנה ובחרה לצאת לגמלאות לפני שנה, נדלקה על הייחודיות של בגד היד השנייה ("לא כמו בחנות רגילה, שמכל דגם יש עשרות") ועל המחירים ("זה חשוב במיוחד היום, כשכל המחירים רק עולים").
מפה לשם זה הפך לאירוע מתגלגל בארץ ישראל: "אני נוסעת ל'מג'נטה' באבן־יהודה, 'אולה' ברמת־השרון, 'שיינושקה' ברעננה, 'אניצ'ה' בחיפה, 'סודות מהארון' בקריית־טבעון ו'הבוטיק' בקיבוץ שער־העמקים. יש לי חברה שמצטרפת אליי, אנחנו מודדות ומצלמות אחת את השנייה".
כמה כסף את מוציאה על יד שנייה?
"בדרך כלל 400 שקל בחודש, וזה מספיק להמון פריטים. כל אחד עולה 70-40 שקל, אבל יכול לקרות שאמצא שמלת מעצבת ב־150 שקל ואקנה אותה. אם אני צריכה שמלה לאירוע, לא אוציא 700-500 שקל על שמלה כשאני יכולה למצוא שמלה ב־100 שקל ולהרגיש מיליון דולר".
את מצניעה את החיבה ליד שנייה?
"להפך! אני גאה בזה שמצאתי משהו ייחודי ויפה. פעם זו הייתה בושה לקנות יד שנייה, הייתה לזה קונוטציה של עניים, רק מי שידו לא הייתה משגת היה קונה בגד שמישהו אחר לבש. היום זה ממש לא ככה, זה הפך לטרנדי מבחינה אופנתית ואקולוגית, ואני הולכת מתוך בחירה. עושה לי טוב לחפש ולמצוא את הדבר האקראי שלא חשבתי שאמצא, וכשאת לקוחה קבועה, מתפתח קשר טוב עם המוכרת והיא יודעת מה להציע לך. זה כיף".
פורסם לראשונה: 08:11, 28.08.22