"בתקופת הקורונה, כשהייתי סגורה לבד בבית, לא היה מה לעשות וסידרתי תמונות ומסמכים", מספרת עדנה נוי. "נתקלתי ביומנים שכתבתי בנעוריי, קראתי אותם בקפידה, וגיליתי פער גדול בין מה שזכרתי ובין הדברים שכתבתי. פתאום הבנתי שהילדוּת שלי לא הייתה טובה כפי שחשבתי. לא יכולתי להתעלם מהפער הזה, הייתי חייבת להבין איפה אני נמצאת". כך נולד הספר "את בתך את יחידתך" (הוצאת זמורה־כנרת), המשלב בין היומנים האמיתיים שכתבה בשנות ה־60 ובין מחשבותיה למִקרא הדברים.
עוד על הנושא בערוץ לאשה
נוי (72), שחלקכן אולי זוכרות כקריינית טלוויזיה בערוץ הראשון, היא "פנויה בהליך חוקי", כהגדרתה, אם לשלושה (50, 46, 40) וסבתא לתשעה המתגוררת בגני־תקווה.
היא נולדה כעדנה נוימן לזוג עולים דוברי הונגרית ממזרח אירופה ששרדו את השואה. שלוש השנים הראשונות לחייה עברו עליה בדיר שהוסב למגורים בעיר אזור, ואחרי מעברי דירה רבים התמקמה המשפחה בשכונת רמת הטייסים שבמזרח תל־אביב, שם כתבה נוי את היומנים. בהשפעת יומנה של אנה פרנק, קראה נוי ליומנה "אנה". "השואה הייתה נוכחת מאוד בבית", היא אומרת. "בגיל שלוש וחצי הוריי פתחו את האלבום והראו לי את אשתו הראשונה של אבא שלי, את שני ילדיו שהנאצים רצחו ואת אחותי, שנולדה לפניי ומתה בגיל תשעה חודשים".
פרידה בשדה התעופה
כשהייתה בת 17 התאהבה בנער מהתיכון, עולה מדרום־אפריקה, והשניים הפכו לזוג. כעבור שנה החליטה משפחתו לחזור לדרום־אפריקה, ואחרי חמישה ימים כבר עלתה על מטוס לשם. "נותרתי שבורה", היא נזכרת, "הייתי אמורה להתגייס ופתאום הודיעו שיש עודף בנות ושבנות יחידות יכולות לקבל פטור. ניצלתי את ההזדמנות וקיבלתי את הזמנתה של אמו של החבר לגור אצלם".
את רגע הפרידה מהוריה בשדה התעופה היא לא תשכח: "עמדנו למרגלות המדרגות הנעות, אמא שלי נתנה לי נשיקה ודחפה אותי לכיוונו של אבא שלי, כדי לגמור כבר עם הסיפור הזה. אבא שלי הניח את ראשו על כתפי השמאלית ובכה. הוא אמר: 'כשגייסו אותי למחנות הכפייה והכניסו אותי לכותונת פסים, היה לי קשה, אבל לא אמרתי שקשה לי. חודשי העבדות לא היו פשוטים, אבל לא אמרתי שקשה לי. כשחזרתי למחנות וגיליתי ששלחו את אשתי ואת שני ילדיי לתאי הגזים, זה לא היה פשוט, אבל לא אמרתי שקשה לי. עכשיו אני רוצה להגיד שקשה לי'"
בדרום־אפריקה למדה תואר ראשון בספרות אנגלית, במקביל לחברהּ שלמד כלכלה ומינהל עסקים. כשהייתה בת 20 נישאו, ושנתיים מאוחר יותר נולד בנם הבכור. היא לימדה עברית בבית ספר יהודי, בגיל 26 ילדה את בנם השני, ובגיל 29 חזרו ארצה, ונוי הפכה לקריינית טלוויזיה ("לקראת שידור"). כשהייתה בת 32 נולדה בתה, ושבע שנים מאוחר יותר בני הזוג התגרשו. אחרי עשור בטלוויזיה הפכה נוי למורה לאנגלית בתיכון.
ותודה לאליס מונרו
רק אחרי שהוריה נפטרו העזה להתחיל לכתוב ("אי־אפשר לכתוב ספר על הורים לפני שילכו לעולמם"), וב־2008 יצא ספרה הראשון, "כל מי שאהבה" (הספריה החדשה). בגיל 56 נפרדה מההוראה כדי להתמקד בכתיבה, אלא שבין ספרה הראשון לשני חלפו 14 שנים מתסכלות: "היו ביקורות טובות על הספר הראשון, אז חשבתי שיוציאו גם את הספר הבא שכתבתי, אבל קיבלתי דחיות רבות מהוצאות ולקחתי ללב. זה היה משבר. אמרתי לעצמי: 'מי חשבת שאת? חשבת שאת יכולה לכתוב? אז התפלק לך איזה ספר. את לא סופרת'. לא שיתפתי איש באבל שחוויתי, התביישתי".
"אמרתי לעצמי: 'מי חשבת שאת? חשבת שאת יכולה לכתוב? אז התפלק לך איזה ספר. את לא סופרת'"
איך גייסת כוחות להתרומם בחזרה?
"השקעתי הרבה מרץ בהסתרה. יום אחד חבר מהתיכון שאל אותי: 'מה עם הכתיבה?'. אני לא יודעת מניין זה בא לי, אבל אמרתי: 'הפסקתי לכתוב. כנראה אני סופרת לא מספיק טובה'. העימות עם האמת הביא אותי למקום טוב. חזרתי לעמוד על הרגליים. באותה תקופה קראתי כמה ספרים של אליס מונרו והתרגשתי ממנה. הרגשתי שאני חייבת לחלוק את זה, והקמתי קבוצה בספרייה בקריית־אונו. זו הייתה הדרך שלי לשכך את הרעב לספרות".
אבל כשפרצה הקורונה הקבוצה לא נפגשה, ונוי מצאה את היומנים. "זה הכוח שהביא אותי להתיישב ולכתוב אחרי שכבר ויתרתי על עצמי כסופרת", היא אומרת.
מה הפתיע אותך ביומנים?
"גיליתי שבבית שבו גדלתי היה משטור: ההורים שלי איימו עליי שוב ושוב שאם לא אאסוף את השיער, נלך לספר ויגזרו לי אותו. בנוסף, ההורים שלי, שהרגו את עצמם כדי לממן את לימודיי בתיכון, הזהירו אותי חדשות לבקרים שיוציאו אותי מבית הספר כל אימת שנדמה היה להם שאני מתדרדרת בלימודים. שכחתי את האמירות האלה, וכשקראתי ביומן חזרה אליי הבהלה הזו. נקלעתי למצוקה נורא גדולה: מה, עכשיו, בגיל 70, אני הולכת להוקיע את ההורים שלי? לכתוב שהם לא היו הורים טובים?".
"התייסרתי על כך שאני לא יכולה להושיט יד לילדה שכלואה בין דפי היומן, זה הכאב של הרומן הזה, שאני לא יכולה להציל אותה"
כשהיית נערה כתבת ביומן שאין סיכוי שתפרסמי את יומנך בחייך. מה קרה שכן החלטת לפרסמו?
"לא תכננתי את זה. התחלתי לכתוב את הספר, וכדי להתרענן בדברים שקרו בנעוריי קראתי שוב ביומנים, ופתאום הבנתי שבמקום לתאר את מה שכתבתי ביומנים, אני צריכה לצרף אותם. אני מאמינה שזה מוסיף אותנטיות. היה לי קל יותר לחשוף את היומנים שכתבה ילדה נאיבית ומרוכזת בעצמה, מאשר את התובנות שלי כמבוגרת, בתגובה אליהם. הילדה הזו כבר איננה, לכן יכולתי להסתכל עליה במבט בוגר".
יכולים להאשים אותך במגלומניה. את לא דוד בן־גוריון, למה שהיומנים שלך יעניינו את הציבור?
"הם צודקים. אני לא בן־גוריון, פשוט ניצלתי הזדמנות חד־פעמית בחיים של כותב להכליל קול רענן כדי לתקף את הדברים. הקול של הילדה קריטי להבנת התהליכים. נוצרים פה יחסים אמיתיים בין הסופרת הבוגרת לילדה שהייתה".
יש בספר משפט חזק: "אם בהתחלה אתה מאמין שמה שקרה לך זה החיים שלך, בחלוף השנים אתה מבין שמה שקרה לך זה ההורים שלך".
"זה משפט כואב ואמיתי, ואני מאמינה שהוא נכון לכולנו. הוא משקף את החשיבות שאנחנו מייחסים להורינו בחיינו אחרי מותם - אז יש לנו חירות לשקול את המקום שהם תפסו בחיים שלנו".
כתיבת הספר נתנה לך מרגוע?
"בהחלט. בתהליך הכתיבה הבנתי לראשונה בחיי למה כתבתי ביומנים בסגנון גבוה כל כך: הבנתי שהכתיבה היומנית הייתה עוד זירה שבה שאפתי לזכות בהערכה של ההורים, למקרה שישימו יד על היומנים. שיראו שיש להם ילדה מצוינת, ששווה לגדל. בעצם ניהלתי ביומן מלחמת הישרדות: 'שימו לב, אני טובה, אולי תרדו ממני, אולי תאפשרו לי להיות אני'. התובנה הזו, שלא הייתי מגיעה אליה אלמלא הספר, פייסה אותי. עם זאת, התייסרתי על כך שאני לא יכולה להושיט יד לילדה שכלואה בין דפי היומן, זה הכאב של הרומן הזה, שאני לא יכולה להציל אותה".
