שנת 1952. שרית גיל הייתה אז בת ארבע והתגוררה עם משפחתה בקיטו, אקוודור. אביה ניהל שם מפעל נרות שהיה צמוד לבית המשפחה, ויומיים לפני יום כיפור הגיעה אליהם מישהי שביקשה נרות זיכרון בדחיפות. "אבא לא היה בבית", משחזרת גיל, "ואמא, שעזרה לו בעסק, פתחה את הדלת. אני ישבתי על המדרגות ממול. פתאום - עד היום אני לא יודעת מה הייתה הסיבה - הכול התחיל לבעור. ראיתי את אמא פורצת החוצה מהמפעל, אפופה להבות. אחותי פפי, שהייתה בת שבע, שמעה את הצעקות של אמא, רצה לכיוונה והלהבות תפסו גם אותה. גם אני רצתי אל אמא, אבל היא דחפה אותי ויד ימין שלי נכוותה. התמונה הבאה בזיכרוני: אני יושבת בבית החולים, על מיטת ברזל, אמא שוכבת על מיטת טיפולים, ואני זוכרת את העור השרוף שלה, אבל כמה שאני מנסה - אני לא זוכרת את הפנים שלה. גם לא מלפני השריפה".
האם, דושה, נפטרה מפצעיה, וכך גם פפי, אחותה הגדולה של שרית. האב, אברהם (לומק) שניבאום, שנותר אלמן עם בנותיו - שרית (שנקראה אז סלומיאה) וסימה, בת שנתיים וחצי - נתקף בהלם ולקה בשיתוק.
"זה היה שוק נוראי", אומרת גיל. "אחרי השואה, שבה איבד חלק ממשפחתו, אחרי שמצא את אהבת חייו, אם שלוש בנותיו, והם גם הסתדרו כלכלית בארץ החדשה, קרתה לו הטרגדיה הנוראה מכול. הוא מעולם לא הצליח להתאושש ממנה".
להיות סבתא משמעותית
הוריה, יוצאי פולין, נפגשו ונישאו במהלך מלחמת העולם השנייה באוזבקיסטן, ואחרי המלחמה הגיעו למחנה עקורים בגרמניה. שם נולדה בתם הבכורה פאולה (פפי) ז"ל, ואחריה, ב־1948, נולדה סלומיאה (שרית). בשלב מסוים אחד מבני דודיה של דושה, שהיגר עוד טרם המלחמה לאקוודור והגיע למעמד גבוה בממשל שם, הביא את המשפחה הצעירה לארצו החדשה. "הייתי בת חודש וחצי כשהגענו לאקוודור", מספרת שרית. "בן הדוד שכר לנו דירה ופתח להוריי מפעל קטן לסבון ולנרות. אחותי הקטנה, סימה, כבר נולדה באקוודור, שנה וחצי אחרי. העולם נראה מבטיח. עד האסון הנורא".
אביה, ששקע בדיכאון ובשיתוק, הרגיש שאינו יכול לטפל בשתי בנותיו הנותרות ומסר אותן למשפחה נוצרית. "היינו שם שלוש שנים", מספרת שרית. "לפני כ־15 שנה גיליתי בארכיון הציוני פירוט על העלייה שלי ארצה: ראש הקהילה היהודית באקוודור כתב לסוכנות היהודית: 'יש שתי בנות שחיות במשפחה נוצרית, עונדות צלבים ולומדות במנזר. צריך להעלות אותן ארצה'. ברגע האחרון גם אבא אסף כוחות ובא איתנו".
"לא התגייסתי כי לא היה לי מקום לחזור אליו בחופשות, ולכן חשבתי שהדבר היפה ביותר להנצחתה של שלי יהיה להקים בית לחיילות שאין להן בית, שאליו יוכלו לחזור בחופשות"
את זוכרת משהו מהעלייה?
"יש לי זיכרון אחד משמעותי. אני, ילדה בת שבע עם צמה בלונדינית ועיניים ירוקות, עוזרת לאבא שמתקשה לעלות לסיפון. אנשים הסתכלו עליי ברחמים ואני הישרתי אליהם מבט עד שהם הורידו את העיניים. החלטתי שעליי לא מרחמים".
ההחלטה הזו, שקיבלה בגיל שבע, מלווה אותה לאורך כל חייה.
במסגרת עליית הנוער הגיעה לכפר הנוער בן־שמן. "זו הייתה מתנה", היא אומרת. "המקום הזה הציל אותי, פרחתי. קיבלתי שם המון אהבה ושם גם החליפו את שמי לשרה. בגיל 18 שיניתי את שמי רשמית לשרית. כשסיימתי שמינית, עם בגרות מלאה, רציתי להתגייס, אבל אנשי עליית הנוער ידעו שלא יהיה לי מקום לחזור אליו בסופי השבוע והציעו שבמקום זה אלמד מקצוע מפרנס. נרשמתי לסמינר בבית ברל, ואחרי שנה עברתי לסמינר בירושלים, בתנאי פנימייה. אחת לחודש, בסוף השבוע, הייתי יוצאת עם חברות לקיבוצים שלהן".
איפה היה אבא שלך?
"הוא היה איש מדהים, חם ואוהב, אבל היה בדיכאון ואושפז. למרות זאת הוא למד עברית ואפילו לימד אותי את 'שירת הים'. כשהייתי בת 13 הוא נפטר".
אחד מידידיה בסמינר, שידע על מצוקת הדיור שלה, התגורר בחדר שכור בשכונת נחלאות והציע לשרית שבשבתות, כשהוא נוסע להוריו במושב, היא תשהה בחדרו. "בעל הבית של אותה דירה היה עזרא גיל, אז בן 26. נהיינו ידידים ואחר כך חברים, ובשנת 1968, אחרי שסיימתי את הלימודים, התחתנו".
עשרות שנים עסקה בחינוך - 27 שנים כמורה ושמונה שנים כמנהלת. תחילה, וללא הכשרה מיוחדת, שובצה בחינוך המיוחד, בבית ספר בירושלים. "לימדתי שם 14 תלמידים שהתמודדו עם קשיים גדולים. אחרי 50 שנה הם ארגנו מפגש איתי והייתי מאושרת לראות שרובם ככולם הסתדרו בחיים. יש לי בהחלט נחת".
אחרי שיצאה לפנסיה הקימה בג'וינט מערך מתנדבים לבתי ספר, שהועבר בהמשך לעיריית ירושלים ועדיין פועל. "החלטתי לפרוש פרישה מוקדמת, בגיל 55, כשנולדו לי נכדים. לי לא היו סבא וסבתא, והרגשתי שאני רוצה להיות סבתא משמעותית. לצערי, לא ידעתי עד כמה אהיה משמעותית להם - מה שהתברר בהמשך".
פצצה מתקתקת
שרית ועזרא גיל מתגוררים כיום בתל־אביב, וילדיהם נולדו כשעוד גרו בירושלים. שלי, הבכורה, נפטרה לפני שש שנים, בגיל 49, מגידול אלים במוח. בנם האמצעי, אבי, אלוף בצה"ל, היה המזכיר הצבאי של שלושה ראשי ממשלה: בנט, לפיד ועד לאחרונה, של בנימין נתניהו. בתם השלישית של שרית ועזרא, איה, היא עורכת דין. בשלב מסוים אימצו בני הזוג אל לבם את רחלי, בתו של אחד מאחיו של עזרא, שאמה נפטרה בילדותה. "שלי, אבי ואיה קיבלו אותה כאחות לכל דבר ורחלי טיפלה בשלי במסירות עד יומה האחרון", אומרת שרית. גם כיום היא חלק אינטגרלי מאיתנו".
"ראש הקהילה היהודית באקוודור כתב לסוכנות היהודית עליי ועל אחותי: 'יש שתי בנות שחיות במשפחה נוצרית, עונדות צלבים ולומדות במנזר. צריך להעלות אותן ארצה'"
ספרי על שלי ז"ל.
"היא הייתה רוחנית אך גם מאוד החלטית. כשהיא רצתה משהו - השיגה אותו. היא למדה בבית הספר לאמנויות במגמת תיאטרון, ובגיל 20 נסעה לניו־יורק והחלה ללמוד משחק בבית הספר הידוע של לי שטרסברג. אחרי שנה וחצי הייתה לה תאונת דרכים ואחריה היא לא חזרה ללמוד. היא חיפשה את עצמה במסגרות רוחניות ועבדה לפרנסתה בעבודות שונות. בגיל 26 חזרה ארצה, למדה פרסום, וכשסיימה החלה לעבוד כקופירייטרית ב'דרורי שלומי'".
באחד הימים הלכו כמה בנות מהמשרד לנומרולוגית. "שלי אמרה לנומרולוגית שהיא רוצה למצוא בן זוג, הנומרולוגית שאלה מתי הייתה רוצה להתחתן. כשאמרה שבחודש מאי, הנומרולוגית המליצה לה להחליף את שמה למאי".
איך הגבתם?
"קראנו לה מאי".
זמן קצר אחר כך, במשרדי חברת הפרסום, פגשה שלי גיל (אז מאי) את יובל לנדסברג, כיום מנכ"ל חברת סנו, שהקים סבו, ברונו לנדסברג, והם נישאו. "הייתה שם אהבה גדולה", אומרת שרית. "הם גרו בהרצליה פיתוח, הביאו לעולם ארבעה ילדים, ובשלב מוקדם היא עזבה את העבודה והתמסרה לגידול ילדיה. היא אהבה מאוד לארח והייתה ספורטאית שרצה מרתון. בהמשך למדה את שיטת ימימה ואת שיטת 'פיזיקה משפחתית', שיטה המלמדת עקרונות של חשיבה והתפתחות בתוך מערכת, והעבירה סדנאות בנושא. יומיים בשבוע הייתי באה להיות איתה ועם הילדים, ולפני 12 שנים עברנו לתל־אביב כדי להיות קרובים יותר לילדים ולנכדים".
האושר המשפחתי נקטע כששלי הייתה בת 43. "בוקר אחד היא התעוררה עם התקף אפילפטי. יובל, שהיה חובש צבאי, טיפל בה טיפול ראשוני והזמין אמבולנס. בצילומי ההדמיה התגלה גידול במוח והתברר שמדובר בגידול ממאיר מסוג GBM (גליובלסטומה). בהמשך הצטרפתי לוועד המנהל של עמותת עיל"ם, שמסייעת למיצוי זכויות לחולי GBM ומשפחותיהם. הנוירוכירורג שניתח אותה אז אמר ליובל שמדובר בפצצה מתקתקת'".
ידעת את זה אז?
"יובל לא אמר לי ואני מברכת אותו על כך. הייתה לי תקווה. שלי עברה ניתוח בראש והקרנות, ובמשך ארבע שנים תפקדה לגמרי. במהלכן היא ויובל התגרשו, שמרו על יחסים טובים, והיא המשיכה במעקב. אחרי הגירושים היא חזרה לשם 'שלי'".
מה קרה אחרי ארבע שנים?
"בבדיקת MRI התברר שהגידול גדל. היא עברה שוב ניתוח והקרנות, אבל הגידול המשיך לגדול. בחצי השנה האחרונה הייתה הידרדרות דרמטית. המליצו לנו להעביר אותה להוספיס, ואנחנו העדפנו הוספיס בית. בחודש האחרון האחים שלה, אבי, איה ורחלי, היו איתה כל הזמן. אני עברתי לגור שם בשבועיים האחרונים לחייה. היא נפטרה ב־9 ביולי 2018 לפנות בוקר".
"כששלי אמרה שהיא הייתה רוצה להתחתן בחודש מאי, הנומרולוגית המליצה לה להחליף את שמה למאי. זמן קצר אחר כך פגשה את מי שנהיה בעלה"
היא הבינה שהיא עומדת למות?
"היא לא הייתה מוכנה להכיר בזה, לא דיברה על כך בכלל וגם לא השאירה מכתבים לילדיה".
בני כמה היו ילדיה במותה?
"שירה הייתה בת 18, יסמין בת 13, אלונה בת 11 ואייל בן 8. יש להם אבא נהדר ורגיש שעוטף אותם באהבה. אני בקשר טוב מאוד איתו ועם הוריו. בימי שישי ובחגים המשפחות שלנו ביחד, למרות העובדה שבמותה הם היו גרושים".
ובחרתם להנציח אותה בכפר הנוער בן־שמן, שבו את למדת.
"כבר 15 שנים אני מכהנת בהתנדבות בוועד המנהל של כפר הנוער. באחת הישיבות, אחרי ששלי נפטרה, היה דיון על ילדי רווחה מסיימי י"ב שלא יכולים להתגייס כי אין להם בית לחזור אליו במהלך השירות. מאחר שאני זוכרת היטב שאני לא התגייסתי, כי לא היה לי מקום לחזור אליו בחופשות, חשבתי שהדבר היפה ביותר להנצחתה יהיה להקים שם על שמה בית לחיילות שאין להן בית, שאליו יוכלו לחזור בחופשות במהלך השירות ושנה אחריו. פניתי ליובל והוריו, דיתי ואלכס לנדסברג, הם בירכו על הרעיון ומימנו את הקמת הבית, שמיועד לחמש בנות. במאי 2021 נחנך בית הבוגרות ע"ש שלי לנדסברג ז"ל, מתרומתן של משפחות לנדסברג וגיל".
כתב היד של אמא
לאחר מותה של שלי מצאה המשפחה כתב יד שלה בין חפציה. "שלי כתבה את הטיוטה ב־2007, עוד לפני שחלתה, אבל לא עשתה איתה שום דבר. היא אמרה שכשהילדים יגדלו היא תחזור לספר ולכתיבה בכלל. היא נתנה לי לקרוא אותו אז, אבל שכחתי מזה. כשמצאתי אותו בין חפציה קראתי אותו שוב והעברתי לשירה, בתה הבכורה, והיא אמרה: 'אני רוצה להוציא לאור את הספר של אמא'. שמחתי, פניתי להוצאת 'שתים', והעורכת אורנה לנדאו קראה, החליטה להוציא את הספר ועשתה עריכה מעמיקה - הכול בשיתוף ובתמיכה של יובל".
בימים אלה יצא לאור "הרעב הגדול", רומן מרגש ומותח מאת שלי מאי לנדסברג. על כריכתו האחורית נכתב: "אנה מתעוררת בבית חולים לחולי נפש בניו־יורק. היא לא זוכרת כלום, אבל היא יודעת שמשהו רע קרה. משהו שהיא לא מצליחה לזכור... במסע מההווה אל העבר הרחוק מניו־יורק לירושלים וחזרה, משרטטת שלי מאי לנדסברג, בכריזמה ובתנופה, סיפור של אהבה, נטישה וטירוף".
כיום, מסכמת שרית, ההתמודדות שלה עם האבל היא בעיקר בעשייה. "אני זוכרת את הילדה בת השבע שהייתי כשהבטחתי לעצמי שאדאג שלא ירחמו עליי. המסר שלי הוא שיש לנו בחירה בין שתי אפשרויות בחיים: להיות אומללים ולרחם על עצמנו, או לומר: זה מה שקרה, וכמה שזה כואב וקשה, צריך לקום על הרגליים ולהמשיך".
