מאז שהכרתי את אבנר, לפני 13 שנים, אנחנו עושים סדר פסח אצל המשפחה שלו בקיבוץ בארי. עכשיו תשמעו, לא אשקר. אף פעם לא אהבתי סדר פסח בקיבוץ. עניין אישי שלי, אל תתחילו להתנפח. נולדתי בקיבוץ ברמת הגולן. חייתי בו. גדלתי בו. אין יותר קיבוצניקית ממני. עברתי את כל המסלול המקובל. לינה משותפת. בית ילדים. פטיפון ותקליטים בחדר של ההורים בין ארבע וחצי לשמונה וחצי. חג משק ברגליים יחפות. חתיכת זכוכית שתקועה בכף הרגל שבועיים. התגנבות לחדר האוכל בלילה ואכילת חלה בלי לפרוס אותה, כמו כשנוגסים בתפוח. חצי שעה נסיעה לבית ספר אזורי. מתנדבים. קטיף. להיתקע עם טרקטור באמצע השדה לפני שהמציאו את הפלאפונים. חולצה עם צווארון גזור. גרעיני נח"ל. דלתות לא נעולות. חלונות לא סגורים. אופניים זרוקים על הדשא ליד הבית. טלפון חוגה אחד לכולם במועדון לחבר. שלוש סופות שלג בשנה וערפל כבד בשאר הזמן. גדלתי בקיבוץ קטן מאוד – הייתי הילדה הראשונה שנולדה בו – ותמיד חלמתי לגור במקום אחר. גדול יותר, צבעוני יותר, עם המון אנשים. קינאתי באנשים שגרים בעיר, עם כבישים ורעש ובטון וזרים.
בבארי עדיין יש חדר אוכל של פעם. ריח של שקדי מרק ותורנים שמגישים אוכל. לוקחים מגש, לוקחים סכו"ם, עומדים בתור. 20 שנה חלפו מאז שעזבתי את הקיבוץ שלי לתל־אביב ומשם לגבעתיים ועד שהכרתי את אבנר, כבר כמעט שכחתי איך זה. ולא רציתי לבוא אליו לבארי. לא רציתי. שנים הדחקתי את הקיבוצניקית שאני. אהבתי להיות אנונימית בעיר. אהבתי שאף אחד לא מכיר אותי, לא יודע איפה אני גרה, לא יודע מי היה אצלי ואצל מי הייתי. אהבתי שאני יכולה להחליט לעבור דירה בלי לחכות לאישור מראש העיר. אהבתי לעבוד קשה ולשלם חשבונות. ובעיקר אהבתי לא להיות בחדר האוכל. בסוף התאהבתי בקיבוצניק. איזו הפתעה. מי היה מאמין? מלבד אלה שמבינים את החיים ויודעים שבסופו של דבר, בני אדם נמשכים לעצמם. ובכל זאת, ניסיתי להילחם בזה. ניסיתי להתאהב בגברים שהגיעו מעולמות הפוכים לשלי. אבל רק כשמצאתי את אבנר הבנתי מה היה חסר לי במערכות היחסים שהיו לי עם גברים שגדלו בכתובת עם עיר ורחוב וקומה ודלת שנייה משמאל, עם המשכנתה והארנונה, ועד הבית והמעלית. הם היו עבורי קורת גג, לא בית.
וכעסתי על בארי. כעסתי שהוא הזכיר לי עד כמה הקיבוץ הוא הבית שלי. כעסתי עליו, למרות שזה בכלל לא קשור לבארי. בארי לא עשה שום דבר. אני עשיתי הכול. אני שנאתי את כל מה שאני, אני התנתקתי ואני כיוונתי את עצמי בחזרה. אני החלטתי לחזור פנימה. והקיבוץ הזה, בארי, המקום המושלם הזה, מה לעשות, יש לו לב. והוא קיבל אותי, כי הוא הבין עליי דברים שלא ידעתי. הוא ראה שאני מתאימה לו. עם השנים התרככתי והושטתי לו יד, קצת בכל פעם. ואז האסון. ואז שרפו בתים שישבתי בתוכם עם חברים, ורצחו ילדים שהיו חברים של הבנים שלי. ובבית של ההורים של אבנר, חורים של קליעים בחלונות המטבח. וזה היה עלבון אחר, שלא הכרתי. זה היה עלבון שמרגיש רק מי שבאמת אוהב את מה שלקחו ממנו. ואז הבנתי עד כמה אני קשורה לבארי וכמה טוב שעשיתי את התיקון הזה. זה מה יש, זו מי שאני. גם אם אני גרה בגבעתיים וגם אם יש לי מספר בניין ותלוש ארנונה. ומי היה מאמין שהייתי נותנת הכול כדי שהשנה נעשה סדר פסח בבארי, אבל אי־אפשר. אנחנו נהיה עם חברי בארי בכיכר החטופים, בין בניינים גבוהים וספרייה עירונית ובתי משפט ומדרכות ונתיבים לתחבורה ציבורית. ואנחנו נתפלל ביחד שהחטופים ישובו, ונתפלל ביחד שהמלחמה תיגמר ונתפלל ביחד שבשנה הבאה נחזור לסדר בקיבוץ. נתפלל שנחזור להיות מי שאנחנו. נתפלל לתיקון של כולנו.
>> לטור הקודם: ביקור מיליון שלי בקיבוץ בארי. השני אחרי שהכול נחרב
