פעם נקשרתי למכונת כביסה. אהבתי אותה. הערצתי אותה. הייתי מפעילה אותה ויוצאת מהחדר ואז חוזרת מדי רבע שעה כדי לראות מה נשמע איתה. כאילו, לא ממש עמדתי לידה ועשיתי איתה סלפי, יותר הצצתי מעבר לחריץ של הדלת כדי שהיא לא תרגיש לבד. בעצם זה יותר גרוע. האם אני משוגעת? ייתכן מאוד, אבל אני מאשימה את התנועה הקיבוצית. אחרי 25 שנה שבהן לא החזקתי באף מכשיר חשמל משלי פרט לקומקום משומש שקיבלתי בהשאלה מהקיבוץ, עברתי לדירה שכורה בתל־אביב ובבת אחת הייתי מוקפת בחפצים ששייכים רק לי. זה היה מטורף מבחינתי. ספה משלי. מיטה משלי. טלוויזיה. אפילו שלט של טלוויזיה. אבל מכונת הכביסה הייתה היהלום של הבית. הסמל הבלתי מעורער של העצמאות שלי בעולם הגדול. אף אחד לא החליט בשבילי מה לכבס ואיך לכבס. לא הכריחו אותי לשים מספר על הבגדים שלי. וגולת הכותרת - כביסה כאן ועכשיו. בלי לחכות יומיים, בלי לסחוב אותה חצי קילומטר בתוך שק. כמה שנים אחר כך, כשהמכונה התפגרה, מתו איתה גם שאריות התמימות שלי. קברתי אותה בעצב בטנדר של המוביל שהביא לי מכונה חדשה והבטחתי לה שלנצח היא תישאר בלבי. היא לא ענתה, אבל המוביל אמר: "קיבוצניקית, אה?"
מאז קרו שני דברים. קודם כול, לא חזרתי על ארבע אל הרפת. שנית, הפכתי את החיבור הרגשי שלי לחפצים לכדי אמנות. הייתה לי ספה כחולה ומכוערת שכל כך אהבתי לכתוב עליה, עד שלא הצלחתי לעשות את זה בשום מקום אחר. היה לי שולחן אוכל יפה ויקר מדי שהוריד את הביטחון העצמי של שאר הרהיטים. הוא היה הבריון של הבית עד שסיר רותח השאיר עליו צלקת והשתיק אותו, איזה כיף היה לעבור איתו את המסע הזה שנקרא החיים. נקשרתי לתיקים, לספלים, לנעליים, למדפים. אהבתי שהם שייכים לי ושאני שייכת להם. אהבתי לעשות בהם מה שבא לי, ובעיקר אהבתי להיפטר מהם. עם כל הכבוד לרגש ולמוצריו, אגרנית אני לא. כפי שמוות הוא חלק מהחיים, כך הפח בחצר של הבניין הוא מקום מנוחתו הטבעי של כל מה שנשבר, נסדק, נקרע, התקלקל או נמאס. את לא נולדת אישה שיודעת להיפרד משידה שקנית לפני עשור בהחלטה של רגע ואז גררת אותה עשרה רחובות. את נעשית כזו. ואולי ככה את לומדת לחתוך מאנשים שהכנסת לחיים שלך בערך באותה הצורה.
וככה, עם ניסיון מוכח של התנהלות רגשית תקינה (נניח) עם דברים כמו שעוני קיר וסכו"ם, פרצתי לאחרונה בסערה אל השלב הבא של הקרייזי - עולם העציצים. יופי של עליית מדרגה, מה נגיד? כי מצד אחד, אלה יצורים חיים שמגיבים אליי. מצד שני, הם לא מגיבים אליי, מה אני, סתומה? הם מגיבים לטיפול שלי. אם אעביר אותם למישהי אחרת שתטפל בהם יפה כמוני, הם לא ישלחו אפילו מכתב זועף אחד למחלקה לפניות הציבור. אני יכולה להיקשר אליהם, לדבר אליהם, לצלם אותם לסטורי ולקבל חמישה לייקים במקרה הטוב, אבל זו אהבה חד־צדדית. כמו הספה שעטפה אותי, כמו מכונת הכביסה שניקתה לי את הנשמה כשהייתי חדשה בעיר, צעירה ובודדה. אז כשאחד העציצים שלי מחליט שנמאס לו לחיות ואפילו 400 סרטוני הדרכה ביוטיוב לא עוזרים לי להציל אותו, אני מקשיחה את לבי, נפרדת ממנו ויאללה, לפח. היה נחמד איתך, אדון פלפל שלא מרוצה משום דבר. אזכור אותך לנצח. שלך, הקיבוצניקית.
