לא פחות מ־6% מאוכלוסיית ישראל, כ־605 אלף בני אדם, נחשבים כ"יוצאי מרוקו". כ־137 אלף מהם הם ילידי מרוקו ממש והשאר – צאצאיהם. לפיכך מובן לגמרי הקשר הרגשי־תרבותי־אישי למרוקו, שהתגבר בעקבות הידוק היחסים עם הממלכה כתוצאה מהסכמי אברהם. לחיזוק קשרי התיירות בין המדינות תרמו כמובן הטיסות הישירות אליה.
מרוקו היא המדינה האפריקאית הקרובה ביותר ליבשת אירופה, לא רק גיאוגרפית אלא גם מנטלית. לצד הפולקלור המקורי, הטעמים האותנטיים, הניחוחות האקזוטיים והסטייל האופייני לה, נחשבת מרוקו למדינה מודרנית מאוד, כמעט מערבית, כמעט דמוקרטית. למה רק כמעט? כי למרוקו יש אמנם פרלמנט פעיל שנבחר על ידי העם, אבל סמכויותיו מוגבלות, כי בסופו של יום, המלך, מוחמד השישי, הוא זה שקובע.
בולטת במרוקו הסובלנות. ביקרתי שם בתחילת דצמבר, ובתי המלון והקניונים היו מקושטים בעצי האשוח של חג המולד ובדמויות סנטה קלאוס, אף על פי שמדובר במדינה מוסלמית. משמח לגלות, שמעמד הנשים במרוקו שונה לגמרי ממה שמקובל במדינות מוסלמיות לא דמוקרטיות: יש להן ייצוג נכבד יחסית בפרלמנט, לאחר שהנסיכה לאלה סלמא, אשתו לשעבר של המלך (השניים התגרשו ב־2018), קבעה ש־30 מושבים בפרלמנט ישוריינו לנשים ולמיעוטים אחרים.
בכלל, נשים נושאות במרוקו בתפקידים בכירים. שמחתי, למשל, לגלות שגם ראש עיריית מרקש, העיר היפהפייה שהייתה התחנה הראשונה במסע שלנו, היא למעשה ראשת, עו"ד פאטמה זהרא מנסורי, המכהנת בתפקיד זה 13 שנה.
קשה לסכם ולתאר טיול במרוקו. המגוון, השפע, הצבעים והטעמים יוצרים כולם עומס ויזואלי ורגשי. צריך להיות שם כדי לראות ולהרגיש. כל שאפשר הוא להציג בקצרה כמה תחנות קלאסיות בדרך. חיפוש ברשת יוביל אתכן לאינספור אפשרויות הכוללות גם טיולים למדבריות הסהרה, להרי האטלס, למעיינות נסתרים ולמסלולי רכיבה והליכה.
מרקש: העיר האדומה
בקצרה: מרקש, העיר הרביעית בגודלה במרוקו, משתרעת באזור המדברי שלרגלי הרי האטלס ונחשבת לבירה ההיסטורית־תרבותית של מרוקו. בשנת 1985 הוגדרה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי. המבקרים הרבים המגיעים אליה נמשכים בעיקר לעיר העתיקה, הבנויה מאינספור סמטאות ושווקים שמחולקים לפי נושאים: אוכל, בגדים, כלים וכדומה. מרקש מיוחדת בצבע המבנים שלה, חמרה־אדמדם, ולכן מכנים אותה "העיר האדומה". קזבלנקה, להבדיל, נקראת "העיר הלבנה".
את הביקור במרקש מתחילים באופן מסורתי בכיכר המרכזית "ג'אמע אל־פנא". תמצאו בה, לצד שולחנות ודוכנים עמוסים במגוון מאכלים, גם להטוטנים, מקעקעות חינה, מרקידי נחשים וקופים ומשווקי מזכרות לתיירים: קומקומים מוכספים (המכונים בראד), נעלי בית רקומות (הנקראות בלרה) וכמובן, כפתנים ססגוניים. המחירים מצחיקים, ותזכרו שעל הכל אפשר להתמקח (אבל בנימוס ובהגינות).
לכיכר הגענו על גבי מרכבות סוסים, שגם לקחו אותנו לסיבוב ב"גליז" (Gueliz, העיר החדשה והמודרנית) וב"מדינה" (העיר העתיקה, הכלואה בתוך חומות מחוררות). בדרך חלפנו על פני מסגד קותובייה (Koutoubia), שמעליו מתנשא מגדל לגובה 70 מטר, שאותו ניתן לראות מכל רחבי העיר. סמוך למסגד נמצאים גנים יפהפיים ולידם ממוקם מלון "ממוניה" (La Mamounia), הנחשב ליקר ולמבוקש בעיר ובמרוקו כולה.
בתוך המדינה נמצא גם המלאח, כך נקרא הרובע היהודי בכל ערי מרוקו. במאה ה־19 חיה במרקש אחת הקהילות היהודיות הגדולות במדינה, שמנתה כמעט 30 אלף יהודים. באותה תקופה פעלו בה 30 בתי כנסת. כיום פעילים שניים, אחד מהם הוא בית הכנסת היפה
"אלעזמה" (המתבדלים), שנבנה בשנת 1492 על ידי מגורשי ספרד, לאחר שיהודי המקום לא קיבלו את סגנון התפילה שלהם. בית הכנסת פעיל כיום רק בשבתות ובחגים ויש בו כיתה ללימוד עברית וחצר יפה צבועה בכחול.
מכיוון שהיינו במסגרת של סיור מודרך, הכניסה אותנו המדריכה ענת לוי לפראן (התנור) השכונתי, ומה מתברר? שכמו שיש מכבסות ציבוריות, קיים גם תנור ציבורי, שאליו תושבות הסביבה מגיעות עם מאפים מעשי ידיהן כדי לאפות בו. כשהיו פה יהודים, כך סופר לנו, הם נהגו להביא בימי שישי את ה"סחינה", החמין, לאפייה בפראן. האופה, שהיה כנראה בעל תודעה סוציאליסטית, היה לוקח משפע הבשר שנח בסירי העשירים ומעביר חלק ממנו לסירים של העניים, ואם הם היו מתלוננים - היה עונה בהיתממות: זה התכווץ בבישול.
אתרי חובה במרקש הם גני מז'ורל היפים ומוזיאון איב סן לורן הצמוד אליהם. מדובר בגן בוטני יפהפה, שיש בו צמחייה סבוכה, בריכות נוי, מזרקות ושבילי הליכה מעוצבים, לצד מבנים בכחול בוהק שהקים הצייר הצרפתי ז'ק מז'ורל לאחר שביקר בעיר ב־1920 והתאהב בה. לאחר מותו נרכש הגן על ידי מעצב האופנה איב סן לורן ובן זוגו פייר ברז'ה, ולאחר מותם הוקמה לזכרם אנדרטה בשטח הגן.
בתוך הגן יש מוזיאון קטן על שם ברז'ה, שמציג חלק מאוסף היצירות של מז'ורל. בן זוגו, איב סן לורן, זכה למוזיאון גדול ומכובד משלו בסמוך לגנים, ובו מוצג אוסף מפואר מעיצוביו הקלאסיים, מה שמבהיר שוב, אם למישהו היה ספק, למה הוא נחשב לאחד ממעצבי האופנה הדגולים.
לינה במרקש: התארחנו במלון "סבוי" הגדול והמפואר. במלון כמה אגפים, בריכת שחייה ענקית, שני חדרי אוכל, מסעדות וברים. החדרים המרווחים מצוידים במרפסת ומכונת קפה.
זוג ישלם כאן כ־1,100-700 שקל ללילה, כולל ארוחת בוקר - מחיר גבוה ביחס לתמורה.
קזבלנקה: העיר הגדולה
בקצרה: קזבלנקה, העיר הגדולה במרוקו (שבעה מיליון תושבים), לא נמנית עם "ארבע ערי המלוכה" של מרוקו (פאס, מרקש, רבאט ומקנס), אבל היא לא פחות מלכה מהן, בזכות הסרט המפורסם בכיכובם של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן, בזכות המיקום על חוף האוקיינוס והנמל הכי גדול במדינה (והשני בגודלו באפריקה) וגם בזכות היותה בירת הכלכלה של מרוקו.
המקומיים קוראים לעיר דאר אלביידה (העיר הלבנה), ומוקד המשיכה המפורסם שבה הוא מסגד חסן השני (מסג'ד אלחסן אלת'אני), הגדול והמרשים, הממוקם על החוף ומשקיף על האוקיינוס האטלנטי.
את המסגד המרהיב ביופיו, שהוא הגדול בעולם אחרי המסגד של מכה, בנה המלך חסן השני בתכנונו של האדריכל הצרפתי־יהודי, מישל פנסו. הוא נפתח למתפללים ולמבקרים בשנת 1993 בהשקעה של 850 מיליון דולר, שנתרמו על ידי תושבי מרוקו, כולל היהודים שבהם. המפלס הראשי, שאליו יכולים להיכנס 25 אלף מתפללים, משלב אלמנטים ועיטורים מסורתיים מהאסלאם, והגג נפתח בלחיצת כפתור (אולי כדי שהתפילה תגיע מהר יותר למרומים). אגף הנשים נמצא בתוך האולם ומופרד באמצעות במות עץ, כמו בעזרת הנשים בבתי הכנסת. המפלס התחתון מיועד לטהרה שלפני התפילה. כדאי לדעת שצריח המסגד, המתנשא לגובה 210 מטר, הוא הגבוה בעולם מסוגו.
במלאח היהודי של קזבלנקה, השוכן בעיר העתיקה, התגוררו בעבר 25 אלף יהודים, כיום נותרו אחדים. ביניהם רבי חיים פינטו הקטן, שמתחזק סוג של שטיבל (בית כנסת זעיר) לזכר סבא רבא שלו, רבי חיים פינטו הגדול, קדוש שחי בעיר איסוויאה. אפשר להיכנס, להדליק נר ולהביע משאלה, ולא לשכוח לתרום כמה דירהם לקופה.
שופינג: רבים מעשירי מרוקו מתגוררים בקזבלנקה, ועבורם נפתח קניון "מרוקו מול" המודרני, המפואר והיקר למדי, גם במושגים ישראליים. נמצאים בו כל המותגים היוקרתיים וגם קולנוע תלת־ממד ואקווריום ענקי, שבו שחו צוללנים שהאכילו את הדגים, לצהלות הילדים מסביב.
לינה בקזבלנקה: את הלילה עשינו במלון "גראנד מוגאדור סיטי סנטר" בעיר, שהתגלה כבחירה מושלמת. החדרים מעוצבים, מרווחים ומאובזרים היטב, והמחיר נמוך ביחס לתמורה: כ־350 שקל לזוג ללילה, כולל ארוחת בוקר.
רבאט: עיר הבירה
בקצרה: עיר הבירה העכשווית של מרוקו הוכרזה על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמי בשנת 2012, והיא אחת מ"ערי המלוכה" של מרוקו. כבירת המדינה הוכרזה העיר בשנת 1912, בימי הכיבוש הצרפתי, שמסיבות פוליטיות העדיפו אותה כעיר בירה על פני פאס, הנחשבת למוסלמית־דתית יותר.
רבאט היא עיר של ניגודים: יש בה מרינה יפהפייה, רחובות מטופחים וכיכרות מרשימות, ולצידן ה"מדינה" העתיקה והמלאח היהודי.
רבאט ממוקמת על הגדה המערבית של נהר בו־רגרג (Bou Regreg), ובה ממוקם גם הארמון הראשי והמפואר של המלך, אחד מבין 22 ארמונותיו שברחבי מרוקו. טיילנו סביב הארמון ובגנים המקיפים אותו, וגם ב"מאוזוליאום מוחמד החמישי" (המכונה גם "מאוזוליאום המלכים"), אחוזת קבר שקירותיה מצופים שיש ומעוטרים בפסוקי קוראן, ובה קבור בין השאר חסן השני, אביו של המלך הנוכחי. חסן השני, שמת בשנת 1999, מלך במרוקו כמעט 40 שנה והיה אהוב מאוד על יהודי מרוקו, במיוחד לאחר שהגן עליהם מפני הנאצים במלחמת העולם השנייה.
המלאח של רבאט הוא אחד הרבעים היהודיים היפים במרוקו. יש בו סמטאות צרות וציוריות, חנויות אותנטיות וטיילת קטנה המשקיפה לים. רובו מאוכלס כיום במוסלמים, והעוני בולט, אבל לכמה חלקים בו כבר נכנסו עשירי העיר, ששיפצו בתים ורחובות, והמראה מרהיב.
כמחווה ליהודים שגרו פה בעבר קיבלו סמטאות המלאח שמות של משפחות יהודיות שהתגוררו כאן (מצאתי אפילו סמטה על שם משפחתנו). מרגש במיוחד היה תושב מקומי, שראה אותנו נכנסים למלאח וקרא לעברנו, "ברוכים השבים הביתה".
התחנה הבאה ברבאט הייתה קסבה אודיה, מתחם ששימש כמבצר העיר בימים עברו. סמטאות צרות ויפות, שחלקן צבועות בכחול, מובילות אל החומות לתצפית לעבר העיר סאלי הנמצאת בצידו השני של הנהר. באחת מהן מצאנו ספינג' מהטובים שאכלנו אי פעם.
פאס: הבירה העתיקה
בקצרה: בפאס, בירת מרוקו עד 1912 והראשונה מבין ארבע ערי המלוכה, חי הרמב"ם, רבי משה בן מימון, במשך שש שנים במלאח היהודי, עד שנאלץ לברוח למצרים. המלאח נמצא באזור שוק המזון של היום, וכדי להגיע אליו עוברים דרך שער באב בו־ג'לוד (Bou Joulod), שפירושו "שער העורות".
שוטטנו בסמטאות המרהיבות ביופיין, המלאות בדוכני מזון מפתים ובחנויות למזכרות, בדרכנו אל המפעל המפורסם לעיבוד עורות השוכן בשוק הבורסקאים. בכניסה מחלקים עלי נענע להרחה, ורק בתוך החנות הגדולה לתיקים ולמעילים מעור מבינים למה: ריח העורות עז ודוחה, אבל אם מתגברים על הריח - נחשפים דרך החלונות הגדולים של החנות לאחת התעשיות הכי קשוחות שיש: עיבוד עורות בשיטות שהשתמשו בהן לפני מאות ואלפי שנים.
פועלים נמרצים מכניסים את העורות לתוך בורות ענקיים מלאים בסיד, מים ולשלשת יונים (שתפקידה לפרק את השומן ואת השיער מהעורות), ובהמשך משקעים את העורות הנקיים בבורות צבע. החלק העצוב בסיפור: רבים מפועלי מפעל העור, החשופים במשך שעות רבות לשמש ולכימיקלים, מתים בגיל צעיר ממחלות שונות, ובהן סרטן.
לפני שנפרדנו מפאס פקדנו את בית הכנסת איבן דנאן, מהעתיקים והחשובים שבבתי הכנסת בצפון אפריקה. בית הכנסת, השוכן בלב המלאח, הוקם על ידי משפחה יהודית אמידה באמצע המאה ה־17, ועדיין קיימים בו אוסף תשמישי קדושה מרוקאיים, ספסלי עץ מגולפים, כיסא "אליהו" המשמש לברית מילה, מנורות שמן, וילונות רקומים וארון קודש ובו ספר תורה אחד. במרתף בית הכנסת קיים מקווה טהרה קטן.
שפשוואן: העיר הכחולה
בקצרה: הדובדבן שבקצפת המרוקאית: העיירה המרהיבה שפשוואן, "העיר הכחולה", ממוקמת למרגלות הרי הריף בצפון המדינה. אם חייבים לתייג אתר יפהפה באינסטגרם – זה המקום.
אין מצלמה שתצליח להעביר את מה שרואות העיניים בסמטאות הכחולות והיפות של העיירה ובמפלים הזורמים בגבולותיה מהרי הריף העצומים המתנשאים מעליה. מומלץ פשוט לשוטט בסמטאות ובשבילי הטבע, ליהנות ולהנציח בכל אמצעי דיגיטלי אפשרי.
¥ לינה בעיירה: ב"ריאד", שמשמעותו מלון בוטיק בסגנון מרוקאי. המקום היה חמים ונעים ביום הגשום היחיד שהיה לנו בטיול, התעוררנו לריח הקמין הבוער בלובי ולצלילי הצהלולים של הטבחיות, שהכינו ספינג' מעלפים לארוחת הבוקר. סיום מושלם לטיול מושלם.
ישראל, מרוקו
שנתיים אחרי הסכמי אברהם נערך לאחרונה במרקש הכנס השנתי של התאחדות משרדי הנסיעות ויועצי התיירות בישראל, בהשתתפות כ־300 נציגים שהגיעו מישראל כדי לעשות עסקים עם עמיתיהם המרוקאים. מנכ"ל משרד התיירות המרוקאי, עאדל אל־פאקיר, בירך את הסוכנים מישראל בברכת "ברוכים הבאים" בעברית, והקפיד לציין: "מרוקו היא הבית השני שלכם".
אכן, מרוקו היא יעד חביב על ישראלים, אבל אם תשאלו את אל־פאקיר, יש עוד לאן לשאוף: הוא מתכוון לשלש את מספר התיירים מישראל מ־70 אלף שהגיעו ב־2022 ל־200 אלף ב־2023.
הנה כמה מספרים, כדי להכיר את היעד:
1. כ־15 טיסות שבועיות מחברות בין תל־אביב למרקש ולקזבלנקה באמצעות החברות אל על, ארקיע, ישראייר ורויאל אייר מרוק. משך הטיסה - כחמש שעות וחצי.
2. מחיר הטיסה למרוקו גבוה יחסית ליעד שאינו רחוק: 1,100-450 דולר לטיסה ישירה. הסיבה נעוצה בעיקר בעובדה שאין תיירות ממרוקו לישראל, כך שלעתים המטוסים מלאים רק בכיוון טיסה אחד.
3. מרוקו מדורגת בצמרת רשימת יעדי התיירות הטובים באפריקה זו השנה החמישית ברציפות.
4. כחצי מיליון מאזרחי מרוקו מתפרנסים מתיירות. הם מארחים כ־13 מיליון תיירים בשנה.
5. המטבע המקומי נקרא דירהם וערכו הוא כשליש השקל (100 דירהם שווים כעת כ־33.90 שקל).
6. אפשר לבקר במרוקו לבד, במסגרת עצמאית, אבל תכנון הטיול וסגירת הפרטים הקטנים דורשים מיומנות מסוימת וניסיון בהרכבת חופשה וטיול, אחרת מפספסים: חלק לא קטן מחוויית הטיול במרוקו הוא היכרות קרובה עם מקומות, אנשים, פולקלור וסיפורים, שבמסלול שגרתי, ללא הדרכה, פשוט מחמיצים. זכרו, אתם לא במסע שופינג בין בתי כלבו ורשתות אופנה ברחוב אוקספורד בלונדון, כאן דברים רבים נסתרים וחבויים מהעין.
- הכותבת הייתה אורחת התאחדות משרדי הנסיעות ויועצי התיירות בישראל ומשרד התיירות של מרוקו.
