סיפורה של סופיה טופולב (34) מתל־אביב, אמא לשתיים, סמנכ"לית תקשורת בחברה לפיתוח תוכנה ויוזמת־מייסדת של "ריבוט – סטארט־אפ ניישן":
"באחד הימים, כשהייתי בת 17, ההורים זימנו אותי לפגישה. 'בואי הביתה אחרי בית הספר, אנחנו רוצים לדבר איתך על משהו'. עמדנו במטבח, אמא, אבא ואני, ואמא אמרה: 'רצינו לספר לך שפעם הייתי נשואה וילדתי ילדה'. הייתי בהלם. 'מה, יש לי אחות?', שאלתי, ואמא אמרה: 'לא. את הילדה'. זה היה השוק של חיי. לא הייתה לי שום סיבה בעולם לחשוב או לרצות אבא אחר. היה לי אבא מושלם!
עד אותו רגע חשבתי שהכרתי את הוריי. 'למה לא סיפרתם לי קודם?', שאלתי, והתשובה הייתה: 'רצינו להגן עלייך'. היום אני מבינה שהוריי גדלו בתרבות של סוד והסתרה, אבל אז כעסתי מאוד. מאותו רגע הקשר עם אמי התערער. לא היה ניתוק מוחלט, אבל לא היינו בקשר אמיתי של אמא ובת.
"עם אבא נפגשתי אחרי זמן קצר. לא היו חיבוקים. ישבנו, שתינו תה, דיברנו על המשפחה, וזהו"
עד אז הייתי נערה אמריקאית רגילה, פעילה בקהילה היהודית במסצ'וסטס, אחות בכורה במשפחה בת ארבעה ילדים. בהמשך התברר לי שאמא – יהודייה שהוריה באו מאוקראינה ובלארוס – הייתה נשואה במוסקבה וכשהייתי כבת שנה, היא התגרשה. ב־1990 עברתי איתה לארצות־הברית, שם נישאה ליהודי יליד מולדובה, ולמזלי הוא קיבל אותי כבתו לכל דבר.
בבית דיברנו בעיקר רוסית. הלכתי לבית ספר יהודי, למדתי עברית, התחברתי לקהילה. הזהות שלי הייתה אמריקאית־יהודית, עם חיבור אמיץ לישראל.
אחרי שעולמי התהפך השתדלתי לא להיות בבית. רוב הזמן הייתי אצל חברים. בגיל 17 וחצי סיימתי תיכון, עברתי לוושינגטון והתחלתי לימודי מזרח תיכון עם מלגת הצטיינות. בסיום השנה החלטתי לנסוע למוסקבה, במטרה לפגוש את המשפחה שלא הכרתי ולא ידעתי עליה. אז כבר היו לי יותר פרטים על אבי הביולוגי.
במוסקבה היו לי סבא וסבתא מצד אמא וגם דודה, שאצלה התגוררתי. קבענו פגישה בבית הדודה עם בני משפחה מצד אבי ביולוגי. אבא לא הגיע. המפגש היה סתמי, לא דרמטי. הם נראו שמחים 'באופן סובייטי' לראות אותי, אבל לא הסבירו מדוע לא יצרו איתי קשר. עם אבא נפגשתי אחרי זמן קצר. לא היו חיבוקים. ישבנו, שתינו תה, דיברנו על המשפחה, וזהו. אין לי שום דבר מעניין לספר עליו.
לעומת זאת, התפתחו יחסים קרובים ועמוקים עם ההורים שלו ועם ההורים שלהם (הסבים שלי והוריהם) ופגשתי גם בני דודים מדרגות שונות. גיליתי שהבית של סבא וסבתא היה מלא בתמונות ילדות שלי. עשיתי עץ משפחה של שני הצדדים, זו הייתה דרכי ללמוד מאיפה באתי באמת.
תכננתי להישאר ברוסיה שנה ונשארתי שבע שנים. עבדתי כמתרגמת מרוסית לאנגלית, כתבתי נאומים, חייתי בקהילה הבינלאומית בשנים האופטימיות, כשרוסיה נפתחה למערב, ומבחינתי אלה היו שנים ממש טובות.
כשגרתי במוסקבה הייתי כמה פעמים בישראל והכרתי פה בחור ישראלי. ב־2015 עשיתי עלייה, התחתנו אחרי שנה ונולדו לנו שתי בנות. התחלתי לעבוד בסטארט־אפ ישראלי והמשכתי במסלול ההייטק – תמיד בתפקידי תקשורת בחברות תוכנה.
בפברואר 2022 התחילו להתקשר אליי מכרים מאוקראינה, מבלארוס ומרוסיה, סיפרו שהם עומדים לעבור לישראל בעקבות המלחמה ומחפשים עבודה. אמרתי לחברים שלי: 'בואו נמצא להם מקומות עבודה', והתחלנו לעשות נטוורקינג ולחבר בין אנשים בהתנדבות. כשהזרם התגבר, החלטנו לייצר מסגרת מסודרת יותר לאנשים שמחפשים ולחברות הייטק שצריכות עובדים, כדי לדייק את הביקוש מול ההיצע. קראנו לפרויקט The Reboot Start Up Nation, מלשון 'אתחול' (Reboot). המטרה היא לחבר בין העולים לחברות וגם להכין את העולים לעבודה בארץ ולעזור לתעשייה כאן לקלוט אותם כראוי. כולנו מתנדבים, עשינו שיתופי פעולה שונים, כולל בכנסת ובמשרדי הממשלה - עבדנו סביב השעון.
בחצי השנה האחרונה נוסף לי עיסוק שנובע מניסיוני עם הקשיים הביורוקרטיים שעולים נתקלים בהם מול הבנקים: המטרה שלי היא לחולל מהפכה כדי לאפשר לעולים גישה שוויונית למערכת הפיננסית שמערימה עליהם קשיים".
שורה תחתונה: "כשהגעתי לרוסיה הייתי 'האמריקאית'. כשהגעתי לישראל הייתי חייזר. רק כשהקמתי עם חבריי את 'ריבוט' התחלתי להרגיש ישראלית ממש, וכישראלית אני מרגישה שאנחנו אחראיים לעזור לעולים להשתלב ולהיות מנוע לצמיחה הכלכלית של המדינה".
