לפני כשנתיים וחצי קיבלה הסופרת עמלה עינת שיחת טלפון מגבר שלא הכירה. "אני בנו של הזייפן מספרך 'סיפור אהבה קפריסאי'", אמר הקול מהעבר השני. "מעולם לא שמעתי מאבי את סיפור חייו, אבל לאחר שנפטר, בפינוי דירתו, מצאנו יומן שניהל בקפריסין. שם סיפר על כך ששהה, בשירות ההגנה, במחנה מעפילים בקפריסין ועסק בזיוף תעודות. מאותו הרגע נתקפתי אובססיה לגלות את סיפורו. בחיפושיי מצאתי את ספרך, ודרכו למדתי מי היה אבי". הגבר ביקש לפגוש אותה כדי לשמוע עוד, ולא שיער כי בכך דרבן אותה לצאת למסע בלשי מפותל. התוצאה, שהתפרסמה לאחרונה, היא ספרה המרתק ורב הרבדים "לאן נעלם פוליס גאורגיו" (הוצאה גלילית).
"נתתי לילדים שמות חסויים ולא תמיד זכרתי את האמיתיים. הם עברו כברת דרך, שינו מקומות ועיסוקים ולא היה פשוט לאתרם"
"'סיפור אהבה קפריסאי', שנכתב לפני כ־20 שנה, מספר על מחנות המעצר שפעלו בקפריסין בזמן המנדט. הוא מתמקד בפוליס גאורגיו, צעיר יווני קפריסאי שהתנדב להבריח נשק למחנות, כדי לאפשר לשליחי הפלמ"ח להכין בחשאי את צעירי המעפילים לשיתופם העתידי במלחמת העצמאות הצפויה", מספרת עינת. "גם הספר הזה החל משיחת טלפון: שייקה ברוט, שהיה מפקד מחנות המעצר בקפריסין, התקשר וסיפר לי על גאורגיו, שנישא בהמשך לניצולת שואה, עלה איתה ארצה ואחרי שנים חזר מתוסכל לקפריסין, שם נפטר. המפגש עם בנו של 'הזייפן' וסערת הנפש בעקבותיו, הביאו אותי לתהייה מה קרה לגיבורי ספריי במשך השנים, והחלטתי לחפש אחריהם".
אין כמו קריאה
עינת (83), תושבת תל־אביב, בזוגיות, אם לשלושה וסבתא לשישה, חובשת שני כובעים: בכובע המקצועי היא ד"ר לפסיכולוגיה חינוכית, מומחית ללקויות למידה ולהפרעות קשב וריכוז, שכתבה הרבה ספרי מחקר ועיון בנושא; בכובע הספרותי, והפורה לא פחות, כתבה כ־40 ספרים לילדים, בני נוער ומבוגרים. "אין שום תיאוריה או טיפול פסיכולוגי שישתוו לחוויית קריאה או כתיבה של ספר", היא מפתיעה. "עם כל ההערכה לפסיכולוגיה, העומקים והרגישויות שמגיעים בהם בכתיבה או בקריאה של ספרים הרבה יותר אותנטיים מכל טיפול פסיכולוגי".
תני דוגמה.
"בספרות המקצועית שכתבתי נגעתי בנקודות החשובות, הכאובות והטיפוליות של כל נושא - אבל כשבני נוער שאלו אותי למה אני כותבת דווקא על דמויות פגועות, בודדות ושקופות, לא ידעתי לענות. כך קרה כששוחחתי עם בני נוער על הספר 'סטיפה אהובתי' - סיפורה של סטיפה וילצ'נסקה, שכונתה 'יד ימינו של קורצ'אק'. כשכתבתי על אודותיה חשבתי שאני גואלת אותה ואת דמותה מבחינה היסטורית. תוך כדי כתיבה גיליתי שהנהייה שלה לאהבה (ליאנוש קורצ'אק, שלא השיב לה אהבה כנראה, צ"ר) נוגעת בי במקום עמוק שרודף אותי מילדות. סבתי לא זכתה לאהבה מצד בעלה, אמי אהבה אותי אבל לא הביעה זאת, ואני נשארתי תמיד בציפייה לחיבוק או נישוק ממנה. חיזרתי אחריה כל חיי. לתחושתי, התחלתי לכתוב בגללה - אף על פי שזה היה אחרי מותה. רציתי שיהיה משהו שיגרום לה להתגאות בי, שתעריך אותי ושתבוא לחבק אותי. אחרי משבר רומנטי בחיי אמרה לי פסיכולוגית: 'בגלל אמך כל חייך תבחרי אנשים שצריך להכות בסלע כדי להוציא מהם אהבה'. ואכן, לרוב הגיבורים שבחרתי לספריי בצורה ספונטנית לכאורה, יש בדידות ונהייה לקשר, אבל גם אופטימיות אבסורדית - אי־אפשר לבטל את הכאב, אבל אפשר לחיות איתו וליהנות מהחיים".
"ספרי הראשון, 'שיטת חנה'לה', הביא את סיפורה של ילדה דיסלקטית, כשבארץ לא ידעו מה זה"
מה היה הספר הראשון שלך?
"'שיטת חנה'לה', שהביא ב־1978 את סיפורה של ילדה דיסלקטית, כשבארץ לא ידעו מה זה. כתבתי אותו בעקבות טיפול בילדים עם לקויות למידה, והספר פרץ דרך וסייע להבין שיש תופעה כזו. אם ילד לא מסוגל לכתוב ולקרוא, זה לא אומר מאומה על האינטליגנציה שלו, אבל כן על הסבל הנורא שלו. כשהספר התפרסם התקשר אליי יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, התוודה שהוא קורא ובוכה ושאל מה יוכל לעשות כדי לעזור. מיד ביקשתי אישור למבחן בגרות בעל פה לאחד ממטופליי. קיבלתי אותו כעבור שעתיים".
מבצע איתור
כשעינת יצאה לחפש אחר גיבורי ספריה, גילתה שמדובר במשימה מסובכת שמצריכה חושים בלשיים. "בספרים נתתי להם שמות חסויים ולא תמיד זכרתי את שמותיהם האמיתיים. גם אלה שזכרתי את שמותיהם עברו כברת דרך, שינו מקומות ועיסוקים ולא היה פשוט לאתרם". בסופו של דבר איתרה 16 מהם. היא מזכירה את סיפורם המקורי וחושפת מה קרה להם אחרי פרסום הספר ואיך הוא השפיע על חייהם. ביניהם כאלה שסיפורם נסב על גיבורי "הפרשה" במצרים; משתתפי המרד בגטו קובנה; הילד שאביו היה ניצול אושוויץ; אמני - הילדה מע'ג'ר (ראו מסגרת מימין) ורמי, גיבור הספר "הבוקר בו אסרו את אבא" - בנו של אסיר, שהפך לחרדי והיום הוא דתי. "כשנפגשנו הוא אמר לי: 'הספר שכתבת עליי הוא הדבר הכי חשוב שקרה לי. בזכותי, ילדים במצבי רואים שאפשר להשתקם'", אומרת עינת.
מישהו מגיבורי ספרייך סירב לפגוש אותך?
"רק בני משפחתו של פוליס גאורגיו, שאינם מסוגלים לסלוח על בגידת המדינה באביהם".
בניגוד לסופרים שמרחיקים עדות, בספר הנוכחי את חושפת גם את עצמך בכנות מעוררת הערכה.
"אכן, מי שקורא את הספר יודע מי אני באמת, כולל העולם הפנימי שלי, למה אני נמשכת, מדוע אני מטפלת באנשים ולמה אני כותבת. זה לא היה מכוון כשהתחלתי לכתוב על הסיפורים מאחורי הסיפור, אבל תוך כדי כתיבה פתאום יצאתי באני האמיתי שלי. האדם שמתחבר לכאב, לבדידות ולפגיעות הולך ומתגלה בסיפורים. בשלב מסוים, כשראיתי שאני חשופה, נבהלתי קצת, אבל כבר לא הייתה לי דרך לסגת. בדיעבד אני מרגישה שבגלל הערבוב הזה, החוויה בכתיבת הספר הזה הייתה עזה מבכל ספריי".
האם את מתייחסת אליו כאל ספרך האחרון?
"שלושת בניי קראו את הספר ואהבו אותו, ושניים מהם הרגישו כאילו הוא מסיים את קריירת הכתיבה שלי. אבל אני ממש לא מתכוונת לפרוש. הספר הבא שלי, שייצא בקרוב בהוצאת 'מרום' לספרי אמנות, הוא אלבום על גרפיטי ועל האנשים המדהימים שעושים אותו - כולם בשמות בדויים כמובן, כי הם הרי פועלים בניגוד לחוק. אחריו כבר יש לי רעיון לספר נוסף. החיים שלי מעניינים מאוד בגלל הכתיבה. אני כותבת על אנשים כי הם מעניינים אותי ואין סוף לסיפורים".
אמני כבר לא ילדה
============
"במשך השנים שעברו מאז שהספר 'אמני - הילדה מע'ג'ר' התפרסם, לא התראינו, עמלה ואני, אבל לא אשכח אותה בחיים", אומרת אמני חוסיין (33), תושבת דיר אל־אסד, נשואה ואם לשני בנים ובת, מורה לשפה עברית וערבית בבית הספר גליל בקיבוץ אשבל, המועצה האזורית משגב. "עמלה עשתה בשבילי דבר שילדים מעטים זוכים לו: לקחה את סיפור חיי וכתבה עליי ספר. הרגשות, רוב החוויות, התכונות של הילדה הנושאת את שמי בספר, הן לגמרי שלי. יש שם גם דברים שלא בדיוק שיקפו את המציאות שלי - אבל זו דרכו של ספר.
"כשהספר יצא לאור שימח אותי מאוד שהפכתי למפורסמת. זה הוסיף טעם מתוק וגם מלח לחיים שלי. רבים בכפר יכלו לקרוא את הספר, כי לומדים בו עברית כשפה שנייה, חברות שלי קינאו קצת, אבל בצורה חיובית. אני לא זוכרת תגובות שליליות. בסך הכל קיבלתי הרבה פרגונים".
הייתה לספר השפעה על חייך?
"תמיד הייתי ילדה טובה, סקרנית, שלא מוותרת, ובמיוחד כזו ששמה לה מטרות וחותרת אליהן. לא סתם בחרו בי כדי להיות גיבורת הספר שנושא את שמי. אני לא יודעת אם זה בהשפעת החשיפה שלי והספר, אבל זכיתי בצורת חשיבה אחרת, ואני מאמינה שאלוהים לא ברא אותנו סתם. לכל אחד יש מטרה. המטרה שלי היא להיות מורה שתביא שלום בין העמים, ואני הולכת בדרך הזו. סיימתי בהצטיינות תואר ראשון בהוראה במכללה ערבית בחיפה, עשיתי תואר שני באוניברסיטה הפתוחה, וכשסיימתי התחלתי לעבוד בבית ספר הדו־לשוני גליל כמורה לכיתות א'-ו'. מדובר בבית ספר מיוחד מאוד, שבו התלמידים והמורים הם יהודים וערבים. אני מאמינה שאנחנו מגשימים את היעד שלנו, להשפיע על החברה באופן חיובי. הלוואי שהשלום יתחיל מאיתנו".
איך היה המפגש עם עמלה עינת לקראת כתיבת ספרה החדש?
"היה נחמד להיפגש אחרי 20 שנה, כשאני אישה בוגרת ושמחה בחייה ובמעשיה. אבל אני לא מסתפקת במה שאני עושה עכשיו, והיעד שלי הוא להמשיך ולהתפתח. לאן? אני לא יודעת בדיוק, אבל יש לי תחושת בטן שדברים טובים מחכים לי בעתיד".
איפה היית היום אלמלא הספר?
"אין לי ספק שהספר תרם לחיי והצעיד אותי קדימה. אני מאמינה שגם אלמלא הספר הייתי מי שאני היום. פירוש השם שלי, אמאני, הוא משאלות. כזאת אני: שמה לה למטרה משאלה וחותרת אליה כדי להגשימה".
