כבר שלושה חודשים שקרן אוזן מגישה את תוכנית האקטואליה, "ישראל בוחרת" בתאגיד ברצועת הפריים־טיים הנחשקת. אם יש משהו שמשמח אותה ויכול לפצות על עוגמת הנפש לאחר שמינוייה כיו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו לא יצא לפועל, זה זה. "עשיתי את זה", אוזן צוהלת. "להגיש תוכנית אקטואליה זו פסגה מבחינתי. אני הולכת להגיד משהו לא צנוע, אבל מנהל חטיבת החדשות (ברוך שי, ת"ב) עשה מהלך אמיץ ובחר נכון. גם אם אנשים הרימו גבה כי אני לא מוכרת, בדרום אני אישיות מוכרת מאוד. הגשתי במשך שנים תוכניות אקטואליה ברדיו דרום, ובשנתיים האחרונות אני מגישה פעם בשבוע את "כאן הערב", תוכנית אקטואליה ברשת ב'".
איך את מסבירה את הבחירה בך כמגישה?
"אני יודעת מה מעסיק אנשים מחוץ לגבולות גדרה-חדרה. אנחנו בסחרחרת בחירות וכבר שכחנו לעסוק ביוקר המחיה ובצמצום הפערים בין הפריפריה למרכז. אני מביאה פרספקטיבה אחרת, סגנון הגשה משוחרר, אותנטי, לא מתחכם ועדיין מאתגר. לא באתי מגל"צ ואני לא לוקחת את עצמי בכזו רצינות".
הארה במדבר סהרה
אוזן (43), גרושה, מתגוררת בלהבים עם בנה נבו בן ה־15 ("קניתי מגרש ובניתי בית לבד, אני גאה בזה"), עוד מלקקת את הפצעים מהמינוי הכושל שלה ליו"ר הרשות השנייה. הפנייה אליה נעשתה בעקבות הרזומה שלה בשוק התקשורת בדרום. כאמור, היא החלה את דרכה ברדיו דרום, תחילה כמפיקה ואז כשדרנית. לצד תפקידה כאשת תקשורת, החלה לקבל תפקידי ניהול. היא התקדמה לתפקיד סמנכ"לית הרדיו ובהמשך כיהנה כנציגת הבעלים של הקבוצה, "רדיו ישראל", המחזיקה ב־102, רדיו דרום ורדיו גלי ישראל. לאחר שעזבה, החליטה להיות עצמאית. היא מונתה למו"לית העיתון הדרומי "שבע", הגישה את התוכניות בתאגיד, "שש כלכלי" ו"ערב ערב", ובנוסף, שימשה כאחת ממגישות תוכנית התחקירים "שטח הפקר".
"בדקו שאני עומדת בתנאי הסף, חתמתי על ניגוד עניינים והתפטרתי מהתפקידים שלי בתקשורת. תוך יום הפכתי למובטלת"
איך עוזבים תפקיד ניהולי ויוצאים לדרך עצמאית?
"זה קרה אחרי שהצטרפתי לתוכנית שמיועדת לאנשי תקשורת דרך מכון "שחרית", ובסופה יש נסיעה למרוקו. הייתי בנקודה בקריירה שהתקדמתי והתקדמתי ולא עצרתי לרגע לשאול מה אני רוצה, מה החלומות שלי. פתאום במדבר סהרה, מול חול אינסופי, איש קשיש שמכר מאובנים, ובכלל נחת הרוח של המרוקאים, הייתה התנגשות עם מה שהולך אצלי. החלטתי לעצור. התפטרתי והתחלתי לברר עם עצמי מה החלומות שלי. התשובה הייתה לעשות משהו עם חיידק הטלוויזיה שלי. רציתי לשבת על כיסא המגישה בטלוויזיה והגשמתי את זה".
ואז הגיעה ההצעה להגיש מועמדות לתפקיד יו"ר הרשות השנייה.
"ב־2018 אמר לי מנכ"ל משרד התקשורת, שבראשו עמד השר דאז איוב קרא, שהם מחפשים מועמדים לתפקיד יו"ר הרשות השנייה, וביקש שאגיש את מועמדותי. התרגשתי מאוד. הילדה מנתיבות שיחקה אותה. רציתי מאוד את התפקיד. עברתי ראיונות של הצוות המקצועי וריאיון עם השר, ואז הכריזו שנבחרתי. עקפתי מועמדים מרשימים מאוד. בשלב הבא הגעתי לוועדת המינויים 'גילאור' שמאשרת מינויים של בכירים בשירות הציבורי, וגם אותה עברתי בהצלחה. בדקו שאני עומדת בתנאי הסף, שיש לי את הרזומה המקצועי המתאים. חתמתי על הסדר ניגוד עניינים והתפטרתי מהתפקידים שלי בתקשורת. תוך יום הפכתי למובטלת".
אבל מהסיבות הנכונות, זה היה וואחד מינוי.
"כל העולם בירך אותי ושלח לי פרחים. הכריזו על המינוי שלי בישיבת ממשלה. מקומון נתיבות עשה עליי כתבת פרופיל, אבא שלי התגאה כמו שמעולם לא התגאה. ואז עבר שבוע ועברו שבועיים, ואני לא נכנסת לתפקיד. שאלתי מה קורה ואומרים לי 'בשבוע הבא'. אני כבר מגיעה לחודשיים בלי פרנסה. התברר שיש מאבק מאחורי הקלעים שלא הייתי מודעת אליו. לא הייתה לי ברירה ועתרתי לבג"צ שיכריע. המדינה טענה שאי־אפשר למנות אותי כי זו תקופת בחירות. זה היה מצוץ מהאצבע. מינו כלכלנית ראשית באוצר ונעשו מינויים נוספים".
איך זה נגמר?
"ביקשתי מבג"צ שיזרזו את ההחלטה. נאמר לי על ידי השופטים שמי שרוצה להתמנות לתפקיד בכיר בשירות הציבורי צריך לקחת סיכון. בעיניי זו אמירה פריווילגית ששברה לי את הלב. זו אמירה שלא מביאה בחשבון שיש אנשים שצריכים להתפרנס. הייתה לי משכנתה ואכלתי חסכונות במשך שנה וחצי. כשיועז הנדל נכנס לתפקיד שר התקשורת הגעתי אליו לפגישה. למרות שהתפקיד עדיין לא אויש, הודעתי לו שעכשיו אני לא רוצה, שנעשה לי עוול. התעייפתי. נלחמו נגדי, תדרכו נגדי, יצאתי עם טעם מר בפה".
"עד היום, חרדות כלכליות זה משהו שמנהל אותי. אם יורדת לי עבודה אחת מסך העבודות, אני כבר נכנסת ללחץ וחוששת שלא אוכל לשלם את המשכנתה"
אוזן המשיכה מאותה נקודה שבה הכל הפסיק. "הופעתי כפאנליסטית בתוכנית בוקר, מוניתי ליועצת התקשורת של עיריית נתיבות, חזרתי להיות מו"לית של עיתון 'שבע', והתחלתי לתת הרצאות על חיי. ראיתי את היכולת שלי להמציא את עצמי מחדש".
לקחו את הטלוויזיה
היא נולדה וגדלה בנתיבות עם שלושה אחים. אביה היה נהג משאית ומאוחר יותר מנופאי, אמה תופרת. "החינוך היה חשוב מאוד לאבא שלי. הוא היה קם בשלוש בבוקר לעבודה ועשה רעש כשהוא מתארגן כדי שכולנו נשמע אותו. זה היה בכוונה, שנקום ושנרצה ללמוד ושלא נהיה כמוהו, נהגי משאית".
אוזן מספרת שבילדותה התביישה בזהות המזרחית שלה. "למדתי בבית ספר אזורי ב'אשל הנשיא' ופגשתי ילדי קיבוצים וילדים מיישובים מבוססים, כמו עומר ולהבים, שאבא שלהם פרופסור והאמא קרייריסטית, והבנתי שלא כדאי להבליט את הזהות שלי. כשנסעתי עם אבא שלי ביקשתי שינמיך את המוזיקה הערבית שהוא שם באוטו. התביישתי שיזהו אותי עם פריד אל־אטרש. רציתי שישים לד זפלין. אבא שלי אמר לי פעם שמי שמבין במוזיקה יודע כמה המוזיקה הזו מתוחכמת. כשבגרתי, הבנתי שרציתי שאבא ינמיך את המזרחיות שלו. לא רק את המוזיקה".
מה עוד זכור לך מהילדות?
"לא היה לנו כסף. אבא שלי השקיע את כספי העבודה הקשה שלו במניות, ואז הבורסה נפלה. היו מגיעים מההוצאה לפועל, לוקחים את הטלוויזיה. זה נמשך שנים וזה שרט אותי. עד היום חרדות כלכליות זה משהו שמנהל אותי. אני יכולה להיות רגועה, לא חסר לי כלום, אבל אם יורדת לי עבודה אחת מסך העבודות, אני כבר נכנסת ללחץ וחוששת שלא אוכל לשלם את המשכנתה".
"כשנסעתי עם אבא שלי ביקשתי שינמיך את המוזיקה הערבית שהוא שם באוטו. כשבגרתי, הבנתי שרציתי שאבא ינמיך את המזרחיות שלו. לא רק את המוזיקה"
כשהייתה בת 13, נולד אחיה בן הזקונים, זיו זאב מנחם בגין ("אבא שלי העריץ את מנחם בגין"). בגיל שלוש, כשאובחן עם לוקמיה קשה, המשפחה עברה טלטלה. "עברנו מהדרום לאורנית כדי שיהונתן חיים, זה השם החדש שנתן לו הרב, יטופל בבית החולים שניידר. אבא שלי עשה קרחת יחד איתו כדי שלא ירגיש שונה. אמרו לנו שיהונתן לא יחיה הרבה שנים. היו הרבה לילות בטיפול נמרץ. היו פעמים שכבר קראו לנו להיפרד, ואז הוא התאושש. אלה שנים של נסיגות וחזרות של המחלה. אחרי שאחד האחים שלי תרם לו מח עצם, היו שנתיים של רמיסיה ואז שוב המחלה חזרה. בכל פעם שהסרטן חזר, הייתה שבירה בבית. אלה הפעמים היחידות שראיתי את אבא שלי, הגבר הקשוח, בוכה".
איך הסתדרתם עם המעבר למרכז? ההורים מצאו את עצמם?
"הוריי הפסיקו לעבוד כדי לטפל ביהונתן. אבא שלי ניסה לחזור למעגל העבודה, והמשפחה המורחבת גם עזרה לנו כלכלית. באותה תקופה כבר למדתי בפנימייה, והיו פעמים שלא היה לי כסף לנסוע הביתה. התחלתי לעבוד בבייביסיטר, הכנתי עבודות לתלמידים אחרים. זה בית ספר חקלאי, אז תלמידים גם שילמו לי שאעשה משמרות במשק במקומם. הרדיו של בית הספר נהיה מקום המפלט שלי - הפקתי והגשתי בו".
בצה"ל שירתה כצלמת צבאית בבית הספר לטיסה של חיל האוויר. "רציתי גל"צ, אבל זו בכלל לא הייתה אופציה. מי יקרא לבת של מנופאי לבחינות?", היא יורה.
בשנת 2000, אחרי השחרור, התחילה לעבוד ברדיו דרום ובמקביל למדה תקשורת ומדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה ("תואר שלקח לי 18 שנה להשלים. החיים שלי היו מורכבים מדי"). בגיל 22 הכירה את בעלה הראשון. "הוא היה האביר על האאודי הלבנה. איש עסקים שגדול ממני בעשר שנים. הוא היה לקוח של הרדיו. הייתי עייפה מאוד מהחיים שלי, ויכולתי להישען עליו. בדיעבד, אני יודעת שחלק מהאהבה שחשתי אליו נבעה מזה. כמה שהוא אהב אותי לא התאמנו. הוא רצה שאהיה מישהי אחרת - יותר ביתית ופחות קרייריסטית. כעבור שנה התחתנו ולקח לנו חמש שנים עד שנכנסתי להיריון. ילדתי את נבו כשהייתי בת 28".
3 צפייה בגלריה
"אנחנו כמעט שמונה שנים יחד ואני עדיין מרגישה בתקופת החיזור". עם בן הזוג יקי דיין
(צילום: אלבום פרטי)
כחודש לפני הלידה התדרדר מצבה הבריאותי של אמה במהירות, והיא נפטרה כשהייתה בת 52 בלבד. "הודיעו לנו שהמחלה של יהונתן חזרה, ואמא לא עמדה בזה. באתי לבקר אותה בצהרי ליל הסדר כשאני בסוף ההיריון. היא לא הרגישה טוב וישנה. היא קמה בשבילי. נתתי לה מתנה לחג. חזרתי ממנה עם קופסאות של מאכלים שאני אוהבת. לא העליתי על דעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה. אשפזו אותה במחלקה פנימית בסורוקה עם חום. חשדו בצהבת. המשפחה לא רצתה שאגיע לבקר אותה בגלל ההיריון".
והקשבת להם?
"ביום השלישי לאשפוז החלטתי לבקר אותה ויהי מה. הגעתי ללובי של בית החולים, אבל המשפחה התעקשה שלא אכנס. מצבה החריף והחליטו להעביר אותה לאיכילוב, אבל כולם הסתירו ממני את המצב, עד כדי כך שהלכתי לעבודה כרגיל. כשיצאתי מהעבודה נסעתי אחרי אמבולנס, ובדיוק התקשרתי לדודה שלי שהייתה עם אמא שלי על האמבולנס, כשהעבירו אותה מבית חולים אחד לשני. התברר שהן נוסעות לפניי".
"אבא היה קם בשלוש בבוקר ועושה רעש בכוונה כדי שנשמע אותו, שנרצה ללמוד ושלא נהיה כמוהו, נהגי משאית"
חשבת לבקש שיעצרו לרגע, כדי לראות אותה?
"לא חשבתי על זה. לא ידעתי שהיא כבר מורדמת ומונשמת. כשביקשתי לדבר איתה בטלפון, דודה שלי אמרה לי שמטפלים בה ושהיא לא יכולה לדבר כרגע. ככה מרחו אותי כמה ימים. ואז ביום שישי אמרו לי לבוא לבית החולים. עליתי לטיפול נמרץ. הרופא אמר שאמא צריכה השתלת כבד. עניתי לו, 'אמא שלך צריכה השתלה'. אני לא מדברת ככה לאנשים אף פעם, זה היה מההלם. בבת אחת האמת נחשפה. אמא הוצבה בראש רשימת הממתינים להשתלה, ותוך כמה שעות מצאו לה כבד. התארגנו ללילה ארוך, ואז אספו אותנו ואמרו שהיא לא תחזיק מעמד בהשתלה ושנתחיל להיפרד. הספקתי להיכנס אליה ולהגיד לה 'תודה'".
וכל הזמן הזה אחיך היה מאושפז בבית חולים אחר והיה צריך לבשר לו.
"הרגשתי שזה עליי - המשימה לבשר לו. נכנסתי אליו לחדר וסיפרתי לו. הייתה שתיקה שנמשכה נצח, ואז הוא נשבר וזעק זעקות שבר. הוא החזיק מעמד עוד חמש שנים ונפטר בגיל 20. למרות שהוא מת נורא צעיר, הוא חי 17 שנה נגד כל הסיכויים".
מוות במשפחה
מהלך השבעה על אמה, כשהיא עדיין בהיריון, אוזן כבר רקמה את גירושיה. "שאלתי את עצמי אם אני מאושרת בנישואים, והתשובה הייתה 'לא'. אמרתי לעצמי שאני נותנת עוד צ'אנס ושאם זה לא יעבוד, אני מתגרשת. החיים קצרים וצריך למצות. הבנתי שאני רוצה לטרוף את העולם ואני לא רוצה להתנצל על זה. כשיש לך אח חולה, את לא יכולה לעוף על החיים שלך. כולנו חלקנו את הטיפול בו אחרי שאמא נפטרה, אבל ידעתי שאני עוד אצליח לטוס, לראות עולם ולחוות. הבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי להיות אדם מאושר, גם אם אצטרך לאכזב אנשים בדרך. מה 'שטוב' בזה שמאבדים הורה, זה שכבר אין את החשש לאכזב. את חופשית לבחור את הבחירות שלך. זה משחרר".
אבל לקח לך עוד שלוש שנים עד שהגירושים קרו דה פקטו.
"בשבילי, גירושים זה כישלון מהדהד. רציתי לגדל ילד בפורמט המקובל של אבא ואמא. גם רציתי להביא לו אחים. אחרי אובדן של אמא ואח חולה דחיתי את ההתמודדות עם זה. אני גם אדם מחושב. רציתי שביום שניפרד יהיה לי כסף בצד, שנבו ואני נצא לבית שכור ומרוהט. חשוב לי להגיד שאבא של נבו הוא אבא טוב ומעורב".
"יקי הוא מהמם והוא אייג'לס. חוץ מזה, עלינו על הנוסחה. אנחנו גרים בשני בתים שונים. אני חושבת שזה שאני מתגעגעת אליו והוא מתגעגע אליי שומר על זה"
ארבע שנים לאחר הגירושים פגשה אוזן את בן זוגה הנוכחי, איש העסקים ויו"ר עמותת "איילים", יקי דיין (53), גרוש, אב לשלושה ילדים וסבא. הם יחד כמעט שמונה שנים. הוא גר בתל־אביב והיא, כאמור, בלהבים. דיין שימש בעבר כקונסול ישראל בלוס־אנג'לס והם הכירו כששניהם הגיעו להשתתף באייטמים שונים בתוכנית "עושים סדר" בערוץ 11. "הוא יצא מהשידור, ואני נכנסתי. שמתי לב שמדובר בחתיך הורס. הוא גם דפק לי מבטים, אבל לא דיברנו. גל (גבאי, מנחת התוכנית, ת"ב) ואני הלכנו אחרי הצילומים לאכול צהריים יחד, וגם הוא היה שם במקרה. התיישבנו לידו והתחלנו לדבר. שאלנו אותו אם הוא בזוגיות כי רצינו להכיר לו מישהי. ניסינו למכור לו את ההיא, ואז הוא אמר לנו, 'סיימתן?' ושאל 'ומה איתך? את פנויה?'. לא חשבתי שהוא ואני זה מתחבר. הוא נראה לי אשכנזי מדי בשבילי. הייתי מאוד מחוברת למזרחיות שלי ולפמיניזם מזרחי".
אז מה קרה?
"אחרי ששתקתי רגע, אמרתי לו, 'טוב, בסדר. נקבע'. הוא לא דיבר איתי במשך שבוע, וחשבתי שזה כבר לא יקרה. אבל אז הוא סימס ושאל אם ארצה שניפגש. זרמתי. היה דייט סבבה, ויקי שאל מה אני עושה מחר. אמרתי לו שאני בהופעה של אביהו פנחסוב, אבל 'לא נראה לי שזה יזרום לך'. הוא אמר, 'אל תחליטי בשבילי, אני בא'. ההופעה הייתה בשוק לוינסקי. הלכתי לשירותים באמצע ההופעה וכשיצאתי לא ראיתי אותו. הייתי בטוחה שהוא הלך. אני מרימה את הראש ורואה את יקי רוקד על השולחן. היה לי קצר במוח. אחרי זה הלכנו לאכול במסעדה פרסית ליד. מאז אנחנו ביחד".
יש פער של עשור ביניכם.
"הוא מהמם והוא אייג'לס. חוץ מזה, עלינו על הנוסחה. אנחנו גרים בשני בתים שונים. אני חושבת שהעובדה שאני מתגעגעת אליו והוא מתגעגע אליי שומרת על זה".
"הודיעו לנו שהלוקמיה של יהונתן חזרה, ואמא לא עמדה בזה. מצבה התדרדר במהירות והיא נפטרה בגיל 52, חודש לפני שילדתי"
לא מדובר רק במגורים בשני בתים, אלא בשני אזורים גיאוגרפיים מרוחקים.
"כן, ועדיין אנחנו מנהלים התרחשות משפחתית משותפת. כל שלוש שעות מדברים בטלפון, מבלים בין שלושה לארבעה ימים ביחד. אנחנו כמעט שמונה שנים יחד, ואני עדיין מרגישה בתקופת החיזור. גם הוא. כל שבוע אנחנו קובעים באיזה ימים נפגשים. אני באה אליו או הוא אליי. הביחד שלנו בנוי על אמון, על חוויות משותפות ועל עזרה הדדית. אנשים מרימים גבה, אומרים לי, 'את נותנת לו את השנים הכי טובות שלך'. אבל גם הוא נותן לי את השנים הכי טובות שלו. זו זוגיות מתוך בחירה. יש גם כאלה שאומרים לנו שמערכת היחסים שלנו שטחית כי אנחנו חולקים רק את הטוב, אבל זה לא נכון. לכל אחד החיים מזמנים אתגרים, ואנחנו נמצאים שם אחד בשביל השנייה. מבחינתי אני כמו אישה שנשואה לאיש קבע".
לאחד בתים זה משהו שהיה על השולחן?
"לא כרגע. ברור לי שיום אחד נגור ביחד. אבל הבן שלי לפני הכל, והוא עדיין לומד בבית ספר בדרום והחברים שלו שם. אני מניחה שכשהוא יתגייס נעבור לגור ביחד. אני גם מאוד פריפריאלית במהות שלי. קשה לי לחתוך לגמרי, להפקיר את העבר שלי, את השורשים שלי. אני ארגיש שנטשתי את הדרום. כרגע אני נהנית משני העולמות".
ושאלת ילדים משותפים הייתה אי פעם על הפרק?
"הייתה שאלה אם אני רוצה עוד ילדים. יקי אמר שהוא לא פוסל את זה על הסף, והוא משאיר את זה פתוח, וזה משהו שהיה חשוב לי לשמוע. אבל אז הבנתי שלא בוער לי להיות שוב אמא. יכול להיות שזה שנעשיתי אמא בדיוק כשאיבדתי אמא, הפכה את חוויית האימהות שלי למורכבת ומאוד כואבת. הגעתי למקום שטוב לי בו, יש לי ילד, יש לי זוגיות טובה, הצלחתי להגיע לבית משלי, ואני לא רוצה לשנות כלום באיך שאני חיה".
