אלינה זילברשטיין (32) מראשון לציון, רווקה, מנתחת מערכות ומנהלת פרויקטים.
"כמעט כל חיי גדלתי בלי אבא. נולדתי בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, לאמא יהודייה ולאבא נוצרי. לאבא שלי, יבגני, הייתה בת נוספת מנישואים קודמים שמבוגרת ממני בעשר שנים. הוא נהג לשתות הרבה ואמא שלי, אינסה, לא רצתה שאגדל בסביבה כזאת, אז כמה חודשים אחרי שנולדתי היא לקחה אותי איתה ועברנו לגור במקום אחר. אבא שלי ביקר אותנו כמעט מדי יום ואז פתאום, אחרי שלוש שנים, הוא הפסיק להגיע.
באותן שנים לא היו טלפונים ניידים, ואמא שלי לא הצליחה ליצור איתו קשר. היא הניחה שהוא פשוט החליט להתרחק מאיתנו. הייתי אז בת שלוש וכל מה שאני זוכרת ממנו זה שהיה לו רכב בצבע תכלת. אחרי שאבא שלי נעלם, אמא שלי החליטה לעלות לישראל כי היא הרגישה שכך יהיה לי עתיד טוב יותר. עלינו יחד עם סבתא שלי וכאן אמא שלי החליפה את שם המשפחה שלה לשם של סבא שלי.
לאורך השנים גדלתי בלי אבא. אמא שלי לא ניסתה לאתר אותו. כשילדים היו שואלים אותי איפה אבא שלי הייתי משקרת שהוא טייס או איש עסקים ובגלל זה הוא לא בבית. זה היה מוזר שלכולם יש אבא ורק לי אין. לפעמים תהיתי אם הוא בחיים, האם הוא זוכר אותי ואם אכפת לו ממני.
"כשילדים היו שואלים אותי איפה אבא שלי הייתי משקרת שהוא טייס או איש עסקים ובגלל זה הוא לא בבית"
ואז, כמה שבועות לפני שמלאו לי 27, חלמתי בפעם הראשונה על אבא שלי. בחלום הוא נראה צעיר כמו בתמונה היחידה שלו שהייתה לי, והוא אמר לי שהוא חולה בסרטן, עומד למות ושהוא מחפש אותי. היו לי כבר חלומות נבואיים. כשהייתי ילדה חלמתי שסבתא רבתא שלי הלכה לעולמה ושבועיים אחרי כן זה באמת קרה. גם יום לפני 7 באוקטובר לא הצלחתי לישון כל הלילה ודמיינתי שאני שומעת אזעקות. החלום על אבא שלי לא עזב אותי, וביום הולדת 27 שלי סיפרתי עליו לאמא. היא אמרה לי שאם אני רוצה לחפש אותו אני יכולה לנסות. ניסינו לאתר אותו ברשת חברתית של רוסיה ולא הצלחנו. ואז אמא נזכרה שיש לו אחות בשם ילנה. מצאנו אותה וראיתי בפרופיל שלה תמונות של אבא שלי משנה לפני כן. הייתי בהלם והחלטתי לכתוב לה. כתבתי שאני הבת של יבגני ושאם הם רוצים אשמח שייצרו איתי קשר. אחרי כמה שעות היא ענתה לי.
הייתי בשוק מוחלט. ילנה, דודה שלי שעד אז לא הכרתי, סיפרה לי שאבא שלי חיפש אותי כל השנים. התברר שבאותה תקופה כשהוא נעלם הוא שבר את הרגל ועבר ניתוח. אחרי כמה חודשים, כשהוא השתחרר מבית החולים, הוא לא מצא אותנו בבית וגילה שעלינו לישראל. הוא ניסה לאתר אותנו אבל לא הצליח, כי אמא שלי החליפה שם משפחה. הוא אפילו פנה לאיזו תוכנית ברוסיה לאיתור קרובים, כמו 'אבודים' עם צופית גרנט, אבל הם לא הצליחו למצוא אותנו.
דודה שלי קישרה אותי לאבא שלי ודיברנו בשיחת וידיאו בפעם הראשונה בחיי. שנינו היינו מאוד נבוכים בהתחלה. הוא ביקש שאספר קצת על עצמי ונדהם כמה שאני גדולה ובוגרת. הוא סיפר גם על מה עבר עליו כל השנים – הוא המשיך לגור בטשקנט, עבד כמורה לנהיגה, התחתן מחדש עם אישה שהיו לה ילדים מנישואים קודמים אבל הם התגרשו. בנוסף, הוא סיפר על הבת שלו, נטליה, שהביא לעולם לפני שהוא הכיר את אמא שלי, שהיא בעצם אחותי למחצה. היה מטורף פתאום לדבר עם אבא שלי אחרי שבמשך שנים חשבתי שהוא אולי מת. הוא דומה לי מבחינה חיצונית, זה היה כאילו לראות את עצמי בגבר, אבל עדיין הוא היה זר לי לחלוטין.
אחרי אותה שיחה אני ואבא המשכנו להתכתב ולדבר בשיחות וידיאו כמעט בכל יום. שלחתי לו תמונות ילדות שלי והוא שלח לי תמונות שלו. ואז הוא שאל אם אני רוצה לטוס אליו לטשקנט ואמר שהוא יקנה לי כרטיס. חששתי לטוס כי אני לא באמת מכירה אותו וזאת הייתה הפעם הראשונה שאני טסה לבד, אבל אחרי התלבטות החלטתי לעשות את זה.
גילינו כמה אנחנו דומים
הגעתי לטשקנט לביקור של שבוע בנובי גוד – ערב השנה החדשה. פגשתי אותו ואת דודה שלי בשדה התעופה. בהתחלה זה היה מוזר. דודה שלי חיבקה אותי חיבוק גדול, אבל אני ואבא שלי התחבקנו חיבוק מהוסס. ישנתי אצל דודה שלי בכל אותו שבוע, הוא הניח שיהיה לי קל יותר להיות אצלה כי היא אישה. למחרת בבוקר יצאנו לטייל ולאט־לאט גילינו כמה אנחנו דומים אחד לשני, בהומור ובשטויות שלנו. שיחקנו בשלג והלכנו לקרקס – זה היה ממש כמו לחוות את הילדות שלי מחדש עם אבא, מה שלא זכיתי לחוות בתור ילדה. חגגנו את הנובי גוד, בישלנו ארוחה יחד והיה ממש כיף. באותו ערב התקשרתי לאמא שלי, ואבא שלי אמר לה בטלפון שנה טובה. אני איחלתי שנה טובה בשיחת וידיאו לנטליה, אחותי למחצה.
אחרי שבוע חזרתי לארץ. היה לי קשה להיפרד מאבא, בכיתי כשעליתי למטוס. כשהייתי ילדה כעסתי עליו, אבל כשפגשתי אותו כבר לא היה לי כעס כלפיו. הרגשתי שהמפגש עזר לי לפתור את העניינים הלא פתורים שהיו בינינו.
נשארנו בקשר ותכננו שבקיץ אבוא לבקר אותו שוב, אבל אז פרצה הקורונה והתוכניות נדחו. הייתי בדיוק בתהליך של קניית דירה ותכננו שהוא יבוא אליי אחרי הקורונה ויעשה בייביסיטר לשתי הכלבות שלי. עם הזמן השיחות בינינו הלכו ופחתו, וכשביקשתי לעשות איתו שיחות וידיאו הוא העדיף שרק נדבר בטלפון. בדיעבד הבנתי שהוא היה חולה והתבייש שאראה אותו במצב הזה.
אחרי שנתיים, כשהייתי בת 29, קיבלתי שיחת טלפון בזמן שהייתי בעבודה. זה היה ניקיטה, בן דוד שלי שגר בטשקנט. הוא בישר לי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. הייתי בהלם והחלתי לבכות. נזכרתי בחלום שלי מלפני שנתיים וזה היה מצמרר. ביקשתי לדבר עם אבא בשיחת וידיאו והוא נראה רזה כמו שלד. התברר לי שהוא גילה שהוא חולה חצי שנה לפני כן וכעסתי שהוא לא סיפר לי. אמרתי לו שאני אטוס אליו. הוא ניסה לשכנע אותי לא לבוא כי לא רצה להטריח אותי וגם לא רצה שאפגוש אותו גוסס, אבל בסופו של דבר הוא הסכים. הבנתי שאני חייבת לטוס אליו כי אחרת אתחרט שלא נפרדתי ממנו לשלום.
"דודה שלי, שעד אז לא הכרתי, סיפרה לי שאבא שלי חיפש אותי כל השנים. הוא אפילו פנה לתוכנית ברוסיה לאיתור קרובים"
אבא שלי שכב במיטה בבית ולא בבית חולים, כי כבר לא יכלו לעזור לו. הוא היה במצב נורא, קר ומרוחק, כי הוא סבל מכאבים קשים והתבייש במצבו. בקושי דיברנו. ניסיתי להדחיק את הרגשות שלי ולפעול על אוטומט. במשך כל השבוע שהייתי שם סעדתי אותו – הכנתי לו תה, ניסיתי להאכיל אותו והזרקתי לו מורפיום שעזר להפחית את הכאבים. אמא שלי רופאה, אז היא לימדה אותי איך להזריק.
בביקור הזה פגשתי לראשונה את נטליה. בהתחלה הייתי מרוחקת ממנה, אבל היא הייתה ממש נחמדה וראיתי שהיא שמחה לפגוש אותי. ככל שהימים עברנו התחברנו יותר ויותר. גם בביקור הזה הגעתי בתקופת הנובי גוד, רק שהפעם לא באמת חגגנו. ישבנו לארוחה מסביב לשולחן בידיעה שזה החג האחרון שלו. אני ונטליה עשינו משמרות וטיפלנו בו. החלטנו לא לבכות לידו כדי לא להחליש אותו, אז רק כשהחלפנו משמרת ויצאתי החוצה הרשיתי לעצמי לבכות.
אחרי שבוע הגיע הזמן שלי לטוס חזרה לישראל. אמרתי לו שאני הולכת והוא רק אמר ביי. נטליה אמרה לו: 'אתה לא רוצה להגיד לה עוד משהו? אתה מבין שיותר לא תראה אותה?'. ואז התחבקנו ובכינו, ואמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים זה את זו.
כשחזרתי לארץ המשכנו להתכתב. אחרי חודש וחצי, ביום ההולדת שלו, הוא התקשר אליי ואמר לי שהגיע היום – הוא הולך למות. הוא אמר שהוא אוהב אותי וביקש שאמסור לאמא שלי שהוא מצטער על מה שהיה ביניהם. היא ביקשה לדבר איתו והוא הסכים. הם דיברו ביניהם שיחה קצרה שבה הם התנצלו אחד בפני השנייה.
כעבור שבועיים נטליה הודיעה לי שאלה השעות האחרונות של אבא. ביקשתי לראות אותו בווידיאו וזה היה מפחיד, הוא היה עור ועצמות. כמה שעות לאחר מכן היא הודיעה לי שזה נגמר. הייתי בהלם למרות שזה היה צפוי. חשבתי שאהיה מוכנה, אבל את אף פעם לא מוכנה לדבר כזה. קברו אותו בטשקנט בקבורה נוצרית. ראיתי את ההלוויה מהטלפון של בן דוד שלי ולא הפסקתי לבכות.
היום אני בקשר עם אחותי ובמהלך השנים התקרבנו. מצד אחד אני מרגישה עצב וכאב גדול שככה זה נגמר. חלמתי שאבא שלי ילווה אותי יום אחד לחופה ויבקר אותי בישראל ומצד שני, אני שמחה שהצלחתי לחדש את הקשר איתו בשנים האחרונות לחייו".
שורה תחתונה: "אם יש לכם עניין לא פתור מהעבר, נסו לאזור אומץ ולפתור אותו".
