ב־6 באוקטובר נחתו בביתם בשדרות יסמין גבאי (50) ובעלה אלברט מחופשה באנטליה, שם בילו את חג הסוכות: "נחתנו בערב שמחת תורה, הגענו הביתה, התארגנו, פרקנו מזוודות והלכנו לישון. בשש וחצי בבוקר זה התחיל. אמרתי לעצמי, 'גם כן אלה, מה יש להם על הבוקר?'.
יסמין היא סגנית מנהלת בית ספר ואם לארבעה - עדן (29), טוהר (25), יובל (20) וליאם (17). "הילדים הצעירים היו בבית, הערנו אותם ונכנסנו לממ"ד. עברה שעה ועוד שעה, והתחלנו להבין שזה בכל הארץ. הבית שלנו ממוגן כולו, אז לא סגרנו חזק את דלת הממ"ד, כי ידענו שהכול בסדר, אבל התחילו לרוץ שמועות שיש חדירת מחבלים. זה לא היה נראה לנו אמיתי, מה מחבלים? איך מחבלים? איך הם יכולים להיכנס לשדרות?
"אבל השמועות הפכו לאמת, הבנו שמחבלים מסתובבים בכל העיר. הבן הגדול שלי היה בירח דבש בחו"ל, אמא שלי טסה יום לפני כן, הילדה הייתה בירושלים. לא ידעתי למי לדאוג קודם, לאלה שבחוץ לארץ ולא מצליחים לחזור? לילדה שלי שנמצאת לבד?".
איך העברתם את השעות בממ"ד?
"בסביבות השעה 11:00 הרגשנו שאנחנו חייבים לאכול משהו, אז התגנבנו למטבח. דחפנו רהיטים לדלתות, וחזרנו לממ"ד. בלילה כבר הבנו שהמצב לא טוב. בעלי נעל את השער של החנייה, אבל אמרתי לו שאני לא מסוגלת להיות פה עוד לילה. מגיע החושך ואני בטירוף, בחרדה נוראית. הבן הצעיר ליווה אותי לשירותים, כי רעדתי מפחד".
"הייתי בשדרות מאז, אבל לא בלילה. אנחנו עוד לא יודעים איך זה לגור בבית, איך זה לעבור שם שבת"
מתי הצלחתם לצאת?
"ביום שני. בשעה 11 בלילה הגיעו חיילים וליוו אותנו החוצה. בדרך לירושלים התקשרה כלתה של השכנה, וסיפרה בבכי שהיו מחבלים בבית של חמותה ושהם ניצלו בנס, כי הצליחו להזעיק את כוחות הביטחון. הגעתי לבת שלי גמורה. היינו שם כמה ימים, ולא באמת הצלחתי לתפקד. ביום חמישי עברנו לבית מלון בירושלים בעזרת עמותת המורים, ובינתיים גילינו שהבת של גיסי, שהייתה באזור הכניסה לשדרות, נרצחה. עברנו שני בתי מלון בעיר עד שהגענו לזה שבו אנחנו נמצאים עד היום. היה לנו חשוב להיות קרובים לבת שלנו.
"בשבוע השני למלחמה מתנדבים פתחו בית ספר. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, אני לא יכולה להיות יותר זרוקה במיטה'. קמתי והלכתי להתנדב שם, ואז הגיע סגן ראש העיר ואמר לי, 'יסמין, זה הרגע, צריך לפתוח פה בית ספר, את לוקחת את זה על עצמך'. באותו רגע התאפסתי. קיבלתי במלון סמוך שני חדרים ומשרדון, ומתוך זה מקימים בית ספר".
מה זה אומר?
"לגייס את התלמידים שמפוזרים בירושלים בכיתות א'-ו', כ־70 תלמידים, וגם ציוד, מורים, אנשי צוות. יש סדר יום, עבודה, למידה, וזה מה שנותן לי להישאר שפויה ועם כוחות. יש לי למה לקום בבוקר".
את כבר מחכה לשוב הביתה?
"אני לא יודעת. הייתי בשדרות כמה פעמים מאז, אבל לא בלילה. אנחנו עוד לא יודעים איך זה לגור בתוך הבית, איך זה להתנהל בחשכה, איך זה לעבור שם שבת".
"ארזנו בחושך וברחנו"
בוקר ה־7 באוקטובר תפס את דפנה נאור (59), יועצת חינוכית ומטפלת CBT, בביתה בקיבוץ כרמיה, שם היא מתגוררת כבר 30 שנה. "זה התחיל בשש וחצי בבוקר. אצלנו זה צבע אדום, לא אזעקה. נכנסתי לממ"ד עם הבן שלי רון (33) והבת הצעירה רומי (25), התחילה הפסקת חשמל, ולא ידענו מה קורה. התחלנו לשמוע פצצות מרגמה, עניין לא רגיל אלא אם מתאמנים בבסיסים הקרובים, אבל זה היה שבת, אז חשבנו לעצמנו, 'את מי חיסלו אתמול בערב?'.
"האינטרנט גמגם, והתחילו שמועות שנכנסו מחבלים וחטפו אנשים. הבת שלי נכנסה בשלב זה להתקף חרדה, אנחנו גרים בכרמיה הרבה שנים וזה ממש לא התאים לה. ניסינו להרגיע אותה, אמרנו לה שזה תכף ייפסק, אבל היא אמרה לי, 'אמא, בואי ניסע מכאן'. אמרתי לה, 'מה פתאום, זה תכף יעבור. באף הסלמה לא עזבנו'. אבל בשלב מסוים ראיתי שהיא במצב לא טוב, ואז אמרתי, 'יודעת מה, בואי נתארגן'.
"ארזנו בחושך, עם הפנס של הטלפון, כי לא היה חשמל והתריסים היו מוגפים, הכנסנו כמה דברים לתיק, לקחנו את הכלבה הקטנה, וממש ברחנו. בשעות האלה כבר גייסו למילואים את הבן שלי, אבל הוא חיכה שנתפנה".
באיזה שלב של היום זה היה?
"אחר הצהריים. בערב כבר פינו את כל הקיבוץ. כשנסענו משם היו מחסומים של הצבא בכביש, ואפילו עצרו אותי ואמרו לי שקיבלו דיווח שאני נוסעת מהר, ביקשו ממני להאט כי זה מסוכן ומחשיד".
"הבת שלי נכנסה להתקף חרדה, ניסינו להרגיע אותה, אמרנו לה שזה תכף ייפסק, אבל היא אמרה לי, 'אמא, בואי ניסע מכאן'"
לאן נסעתן?
"בהתחלה הגענו לתל־אביב, לדירה של הבן שלי וחברה שלו, אבל היו אזעקות גם שם, ומאחר שאין להם ממ"ד החלטנו שאנחנו לא נשארות. המשכנו לקריית־ביאליק, להורים של החברה, ואז שמענו שיש דירות פנויות בקיבוץ שפיים. נשארנו שם בערך חודש. בשפיים התארגנו והצטיידנו, פעל שם מרכז תרומות, אנשים תרמו הכול, מפינצטה ועד צבע לשיער, דברים של נשים שאת לא חושבת עליהם, הכול כדי שנרגיש קצת טוב.
"עכשיו אנחנו בדירה באשקלון שמישהי פינתה. לי אין בעיה עם קסאמים, מבחינתי זה בסדר, כל עוד יש ממ"ד".
את מחכה לחזור הביתה?
"מאוד. כרמיה זה בית. יש שם איכות חיים. אני מקווה לחזור בהקדם".
