סיפורה של ג'אד פרץ (30), תושבת תל־אביב, נשואה ואם לפעוט, עוסקת בקשרי משקיעים בחברת הייטק:
"לפני כחודש טסתי להתחתן בפריז, שם גדלתי. את שמלת הכלה לקחתי איתי במטוס, ארוזה בקפדנות, כדי שלא תיפגע בדרך.
נולדתי בצרפת ועליתי לישראל בגיל 26 אחרי שסיימתי לימודי משפטים ומינהל עסקים באוניברסיטת פריז. בתקופת לימודיי התגברה מאוד האנטישמיות בפריז. השיא מבחינתי היה כשהסטנדאפיסט הידוע דיידונה העלה מופע עם בדיחות אנטישמיות, ואחד החברים הטובים שלי הביע בו תמיכה במדיה החברתית. כיהודייה הרגשתי שזה כבר לא המקום שלי.
מצאתי עבודה בתל־אביב ופגשתי את מי שהפך לבעלי. אחרי שנת היכרות קיבלתי הצעת נישואים, עניתי בחיוב ונכנסתי להיריון. תכננו להתחתן בהקדם, קודם בטקס אזרחי בצרפת ובהמשך בישראל, אבל בגלל הקורונה נאלצנו לדחות את התוכנית.
"אחרי שעברנו את נקודת הביטחון והגענו לתחנת המכס, נזכרתי ששכחנו את השמלה. בעלי היה אופטימי, אבל אני הרגשתי בתוך סיוט"
חיפשתי שמלה בבתי אופנה בפריז ולא מצאתי את מה שהיה לי בראש. בעצת חברה הגעתי למעצב האופנה התל־אביבי גולן טאוב, בעלי המותג MOTHER OF ALL, שלקח על עצמו ליצור את שמלת החלומות שלי. על הביצוע הופקדה התופרת הראשית נטשה חורף. שלושה ימים לפני הטיסה לפריז לקחתי את השמלה מהסטודיו.
ב־10 במאי טסנו בעלי, הבן שלנו, חברה טובה וגיסתי. את השמלה לקחנו איתנו ושמנו אותה בתא שמעל לראשנו. בשעה אחת בצהריים נחתנו בשדה התעופה שארל דה גול, הורדנו את השמלה מהתא העילי והנחנו אותה על מסעד הכיסא, ואז אספנו את כל הדברים שהיו איתנו ויצאנו מהמטוס.
"בסרטון של מצלמת האבטחה רואים אישה עם מזוודה קטנה ביד אחת, והשמלה שלי תחת זרועה האחרת"
פתאום, אחרי שעברנו את נקודת הביטחון והגענו לתחנת המכס, נזכרתי ששכחנו את השמלה. זה היה כ־20 דקות אחרי שעזבנו את המטוס. הייתי בהלם! ניסיתי לחזור לכיוון המטוס אבל זה לא היה אפשרי. במחלקת אבדות ומציאות אמרו לי שישלחו מישהו למצוא את השמלה, בעלי היה אופטימי, אבל אני הרגשתי בתוך סיוט. כשהשמלה לא נמצאה נכנסתי ממש לפאניקה. ואז הנהג שהזמנו הודיע שעליו לנסוע כי יש לו הזמנה נוספת, ובעלי ואני יצאנו אליו ועזבנו את שדה התעופה בדרך לבית הוריי. היומיים הבאים, שבמהלכם חל גם יום הולדתי ה־30, היו סיוט מתמשך של חיפושים אחר שמלה חליפית ובירורים על השמלה האובדת.
נסעתי עם אבי לתחנת המשטרה בשדה התעופה, ולאחר הרבה תחנונים קיבלתי אישור לראות את התצלומים ממצלמת האבטחה. בסרטון רואים אותי, את בעלי, גיסתי, חברתי והתינוק עוברים, ושלוש דקות אחרינו עוברת אישה שחורת שיער עם מזוודה קטנה ביד אחת והשמלה שלי תחת זרועה האחרת. קיוויתי שהיא הייתה בדרכה לאבדות ומציאות, אבל השמלה לא נמצאה שם. התקווה שלי התבדתה, ושלושה ימים לפני החתונה לא הייתה לי שמלת כלה. ייאוש!
ביום חמישי בבוקר, יומיים לפני הטקס בעירייה, התקשרתי למעצב, גולן, סיפרתי לו את הסיפור ההזוי והוא ענה, 'הלוואי שיכולתי להכין לך שמלה חדשה, אבל אני חושש שהמשלוח לא יגיע אלייך בזמן'. ואז בעלי העלה רעיון: חבר טוב שלו, דניאל, שגר ברמת־גן והיה אמור להגיע לטקס, יכול לקחת את השמלה איתו לפריז. אחרי עוד שורת טלפונים גולן הודיע לי שנטשה תכין לי שמלה זהה, על פי המידות שלי שרשומות אצלם, והיא תהיה מוכנה בשישי בצהריים. מאותו רגע הייתי רגועה. ידעתי שהיא תעשה לי שמלה כלבבי.
"יומיים לפני הטקס בעירייה, התקשרתי למעצב, גולן, סיפרתי לו את הסיפור ההזוי והוא ענה, 'הלוואי שיכולתי להכין לך שמלה חדשה, אבל אני חושש שהמשלוח לא יגיע אלייך בזמן'"
באחת לפנות בוקר, בלילה שבין שישי לשבת, נחת דניאל בפריז. בעלי נסע אליו מוקדם בבוקר שבת, והשמלה הגיעה אליי בשעה תשע בבוקר, שעתיים וחצי לפני שהייתי אמורה להתייצב לטקס בעירייה. והיא התאימה לי בול! בשעה 11:30 התייצבתי, לבושה בשמלת הכלה שלי, באולם שבו חיכו לי אורחי החתונה. הטקס נמשך כ־45 דקות. את הטבעות הגיש לשנינו הבן שלנו, מזג האוויר הסביר פנים, והכל נראה כמכוון לגרום לנו אושר".
שורה תחתונה: "זה היה שיעור כפול לחיים: מצד אחד, לא הייתי מאמינה שמישהי מסוגלת לקחת שמלת כלה שאינה שלה. מצד שני, מרגש להיווכח כמה אנשים עשו הכל כדי לגרום לי אושר, ואני מכירה תודה גדולה לכל מי שהפך את הסיוט שלי למציאות נפלאה".
