הפוסט שהעלתה מירי אסרף (49) בקבוצת מאמאצחיק בפייסבוק היא כתבה על פתק כמה ימים לפני שעלתה עם משפחתה לקברם של אחיה וגיסתה, ניר ונועה ברנס ז״ל.
״אז איך עוברים דירה לבית גדול יותר?״, שאלה את חברות הקבוצה, ״זה פשוט מאוד. צריך טיל אחד שייפול על אחי ואשתו, השם ייקום דמם, ואת תשבי שבעה עם כל המשפחה, ולקראת סיום, במפגש האחרון, עושים סקר שוק ומגיעים למסקנה שאצלך הכי נכון שהילדים יגדלו. והופ, ממשפחה של חמש נפשות הגדלנו לשמונה... והנה ברוך השם יש בית עם שבעה חדרים, שתי מכונות כביסה, ואן הסעות, אה, ולא לשכוח, אם לרגע משעמם, אז יש כלבה לטייל איתה בשכונה. מה אתן אומרות?״
זה לא היה פוסט שגרתי.
"קראתי את זה הבוקר שוב, איך מתוך הקושי מצאתי הומור. גם היום בעלי ואני צוחקים, מה ניר ונועה היו אומרים עלינו עכשיו, על איך שאנחנו מתמודדים".
מה הם היו אומרים?
"נועה הייתה צוחקת על זה שאני מתראיינת ואומרת ׳את נוכלת, ישבת בשקט כל הזמן והנה את מרימה את עצמך, כוכבת!׳ אני כל הזמן שומעת אותם בראש שלי. כשנכנסנו לדירה הזו, חשבתי שבטח ניר היה אומר לכולם, ׳בואו נעשה לה בלגן׳, כי תמיד האחים שלי צחקו על מחלת הניקיון שלי".
אי־אפשר שלא להבחין בזה. הבית מבריק מדי.
״כן, חברת הייטק גדולה שתרמה לנו מחשבים וציוד לבית הספר תרמה לי גם איי רובוט, כי סיפרו להם שאני לא מפסיקה לנקות את הרצפה. פעם בשבוע אני עם עידו, האחיין שלי, ברכיבה טיפולית, ואני שונאת ריח של סוסים, אבל אני עומדת שם, מצלמת אותו ושולחת למשפחה. נראה לי שניר היה אומר, ׳טוב, זהו, מירי, שברת את כל המוסכמות׳".
אהבה מטורפת
זו שעת ערב מוקדמת בבית משפחת אסרף־ברנס בנתניה. שלושת האחיינים שהצטרפו למשפחתה - מתן (18), שירה (16) ועידו (13) - יצאו עם בעלה לחתונה. מירי נמצאת בשנת אבל על אביה, שנפטר לפני שמונה חודשים, ולא יוצאת לאירועים. הלב שלה שבור, אבל היא אסופה ומוחזקת, מקפידה לשמור על חיוך. ״יש לי הרבה משימות ואין לי זמן לחשוב״, היא אומרת, ״העשייה עוזרת לי. כשאני שותה פה קפה בבוקר אחרי שכולם הלכו לבית הספר ובעלי יוצא, אני נופלת לחצי שעה, בוכה ומתפרקת, ואז אני מתעוררת על עצמי כי יש בית וכביסות וצריך להעמיד סיר״.
בתחילת ספטמבר עברה המשפחה לדירת פנטהאוז שכורה, ענקית ומעוצבת ("סיימון, האיש שלי המדהים שרואה הכול, חיפש מיד דירה גדולה יותר"). את דירתם הקודמת, שנמצאת במרחק כמה רחובות משם וצרה מלהכיל את המצב החדש – השכירו. כל החדרים מאובזרים. מחשבים. פלייסטיישן. תמונות על הקיר. כאילו גרו פה מאז ומעולם.
אסרף עובדת במרלו״ג של חברת תרופות בשהם. סיימון, בעלה, בעל מספרה. היא נולדה וגדלה בנתניה, הבכורה בין ארבעה: ניר ז״ל, אביב ועדי. כולם נשואים ובעלי משפחות. שלושת ילדיה הם הרוח מתחת לכנפיה: כפיר (25) מתגורר עם חברתו בעפולה (וב־7 באוקטובר היה בפריז והוקפץ בצו 8), ירדן (21) ש״עוזר לי הרבה ותמיד שואל מה להביא לי מהסופר״ והילה (14), שלומדת בחטיבה והיא ״הדובדבן שבקצפת״. את שלושת האחיינים קיבלה כאפוטרופסית ואין לה כוונות לאמץ אותם רשמית. ״אני הדודה, אין תחליף לאבא ואמא״, היא אומרת.
אמא שלי צרחה, ׳בואי מהר, האוטו של ניר ונועה בטלוויזיה׳. אנחנו לא יודעים מי צילם את המכונית נשרפת, אבל אני רוצה להעביר מסר: תחשבו פעמיים לפני שאתם מפרסמים דברים כאלה"
על אחיה האהוב היא יכולה לדבר שעות. ניר (47) ונועה (46) ברנס הכירו בגיל 18 בשירות הצבאי במהלך נסיעה באוטובוס, וקבעו להיפגש שוב. ״הדייט הראשון שלהם היה בעצם בברית של הבן שלי, כפיר״, דומעת מירי, ״וזה גם היה המפגש שלנו עם נועה״.
ניר למד בכפר הנוער כפר־סילבר ליד אשקלון, אהב טבע, אדמה וטרקטורים. נועה, בת קיבוץ דגניה שעברה עם משפחתה לפתח־תקווה, רצתה תמיד לחזור לחיות בקיבוץ. את ביתם הקימו תחילה בכפר־סבא, עברו למושב אודים ולתל־מונד, ואז עלו לרמת הגולן והתיישבו בקיבוץ אורטל. ניר, שעבד 21 שנה כמנהל בדואר ישראל, ניהל את תחום התיירות והתרבות ובהמשך את ענף הלול. נועה, שעבדה 15 שנה בחברת ״טבע״, הייתה מזכירת המטע וגם שוקולטיירית שערכה סדנאות. סטודיו חדש שלה אמור היה להיפתח בסתיו.
״היה לי קשה כשהם עברו לגולן", אומרת מירי. "ניר היה צעיר ממני בשנתיים וכולנו, האחים, היינו קשורים מאוד, אבל החיים מביאים כל אחד למקום שטוב לו. נועה הייתה – עוד קשה לי להגיד הייתה – אדם שאהב ליהנות מהרגע. היא פעלה מטוב לב וממקום של אהבה ונתינה. הייתה ביניהם אהבה מטורפת והם היו הורים מדהימים שהילדים היו אצלם במקום הראשון״.
קבר משותף
על האסון שפקד את משפחתם ב־9 ביולי שמעה דרך ערוצי הטלוויזיה. ״אמא שלי בדיוק קפצה אליי לקפה. אני לא רואה בדרך כלל טלוויזיה, יותר בריא לי לראות תקציר בלילה ולא לשמוע על כל האסונות, אבל אמא שלי הדליקה טלוויזיה. אני תליתי כביסה כשהראו בשידור רכב שנפגע מטיל ועולה באש, ואמא שלי צרחה, ׳מירי, בואי מהר, זה האוטו של ניר ונועה׳. קיבלתי זץ לגוף, ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה, ׳אמא, זה רכב עבודה של הקיבוץ. יש לכולם אותו רכב באותו צבע׳. הבת שלי נתנה לה מים. ניר לא ענה. הטלפון של נועה צלצל שעות בלי תשובה. אחי אביב לא ענה לי. השארתי לבעלי, שהיה במשחק טניס, הודעה: ׳יש לי הרגשה לא טובה שקרה משהו לניר ונועה. תחזור הביתה׳. הוא כבר ידע, והיה בדרך".
"ביום חמישי מתחיל הסשן וכולם עושים הכול: אחת מחליפה מצעים, השני עושה קניות. אני לומדת את העומס מחדש, למי להכין איזה סנדוויץ' לבית הספר"
מי הודיע לכם על האסון?
"לא היה צריך להודיע לנו, ראינו את הרכב בטלוויזיה. אביב, אחי, קיבל את התמונה בווטסאפ. הוא מכיר את מספר הרכב והבין שזה ניר. אני כועסת על התקשורת שלא חשבה לרגע שצריך לטשטש ולהסתיר ולחכות רגע. זה לא פייר שאמא צריכה לראות תמונה של רכב בוער שבו הבן שלה. אם אמא שלי לא הייתה אצלי באותו יום, היא הייתה מתמוטטת בביתה ואין מצב שהייתה שורדת את זה.
"אחרי כמה דקות התקשרו לאביב ולאחות של נועה, רחלי, לבוא למשטרה לתת בדיקות די־אן־איי. כך הבנו שזה נגמר. עוד לפני שהם הגיעו למשטרה, התמונה של ניר ונועה הייתה בטלגרם, והתחילו להגיע אליי אנשים הביתה. השוטרים אמרו להם, 'אנחנו מתנצלים, אבל יש ברשת דברים פרוצים שאנחנו לא יכולים לעצור. אנחנו לא יודעים מי צילם את המכונית או העלה את התמונה, אבל אני רוצה להעביר פה מסר לאנשים: תחשבו פעמיים לפני שאתם מפרסמים דברים כאלה. היו פה ילדים שחיפשו את אמא ואבא שלהם באותו יום".
איפה באמת היו האחיינים שלך?
"מתן, בדיוק באותו היום הגיע לקומונה שאמור היה להתחיל בה שנת שירות, חיפש את ההורים שלו והבין שקרה משהו כי מסביבו אנשים התלחששו. עידו היה אצל שכן שלהם בקיבוץ, והיה האחרון שדיבר עם ההורים שלו, 20 דקות קודם. הוא היה בטוח שהם בדרך הביתה. שירה הייתה על חוף בטבריה בטיול של תנועת הנוער וזה הגיע גם לקבוצות הווטסאפ של הילדים. זה לא מגיע לאף ילד".
ההחלטה הראשונה שקיבלה אסרף הייתה לקבור אותם בנתניה ליד אבא שלה. ״מיד אמרתי לרחלי, אחות של נועה: ׳אני יודעת שאנחנו עוד לא מבינים מה קורה, אבל את ניר ונועה אנחנו קוברים בנתניה ליד אבא שלי, חייבים לפעול עכשיו כי מאחורי כל זה יש ביורוקרטיה׳. רחלי שאלה את הילדים, 'איפה אתם רוצים שאמא ואבא ייקברו?' והם אמרו לה, ׳ליד סבא בנתניה׳. כשהיא התקשרה אליי באותו רגע עם התשובה, התמוטטתי מהתרגשות ובכי. התקשרתי לדוד שלי, יעקב ברנס, פעיל ליכוד מאוד מקושר. זה היה הזמן להפעיל את כל הקשרים שיש. בשבע בבוקר קיבלנו הודעה שיש לנו אישור לקבור אותם פה בנתניה. פחדנו מה נקבל לקבורה, אבל היה לנו מה לקבור, וזו הייתה אנחת רווחה ונחמה. קברנו אותם בקבר אחד, אחד על השני, למרות שיכולנו לקבור אותם זה לצד זה. החלטנו שבחייהם ובמותם הם לא נפרדו. מאז הלוויה הייתי שם פעם אחת כי זה קשה. הבטחתי לשירה שנעלה לקבר עוד כמה ימים, אחרי יום ההולדת של נועה. כל אחד יכתוב משהו על בלון ונפריח".
בנם של נועה וניר מספיד בלוויה
(צילום: באדיבות המשפחה )
מתי בעצם הוחלט שאת תגדלי את האחיינים? איך זה נקבע?
"זה דיון שעלה בכל ערב, אחרי שכולם הלכו, אבל לא ממש התעמקנו כי היינו עייפים. האינטואיציה הראשונה שלי הייתה – רגע, אלה הילדים של אחי, אני רוצה אותם. מה פתאום שמישהו אחר יגיד שהוא רוצה אותם? ביום האחרון של השבעה, העובדת הסוציאלית ממחלקת הרווחה שאלה מה יקרה כשנקום מהשבעה. כולם הסתכלו עליי ועל סיימון. אחותי עדי אמרה, ׳אני אמא צעירה ויש לי שני ילדים קטנים, אני לומדת לגדל אותם ואני רוצה להיות דודה של מתן, עידו ושירה׳. רחלי, אחותה הגדולה של נועה, היא אישה מדהימה, מטפלת רגשית, נשואה ואם לילד אחד, וחשבתי לרגע שאולי היא תרצה את הילדים, אבל כולם ראו את ההתנהלות של הבית שלי לאורך השנים ואת הילדים שלי, שדאגו במהלך השבעה לכולם, והבינו שיש פה לא מעט ידיים וכוח שיוכלו לעזור לילדים האלה. מאז הם אצלי. אני אדאג להם ואתן להם את כולי, כמו שאני נותנת לילדים שלי, אחד לאחד".
איך הילדים שלך הגיבו?
"כשסיפרתי להם שהילדים של ניר יבואו לגור אצלנו, הם אמרו, ׳ברור, מה חשבת? לאן הם ילכו? רק אצלנו׳. אמא שלי גרה קרוב, עומדת פה ומבשלת או מביאה סירים. הילדים כולם עוזרים. כל אחד מקפל את הכביסה שלו. ביום חמישי מתחיל הסשן, כולם עושים הכול: אחת מחליפה מצעים, השני עושה קניות. אני לומדת את העומס מחדש, למי להכין איזה סנדוויץ' לבית הספר. עידו אוכל רק חמאת בוטנים. שירה אוכלת חטיף שוקולד קטן עם ירק או פרי. צולחים את זה. לקחתי את זה על עצמי כי אני מסוגלת. הילדים מאוד דואגים לי. תראי, הם קנו לי דג זהב במתנה לבית החדש. כנראה הבינו שאני יכולה לגדל עוד משהו.
"אבל לא תמיד זה קל, גם להם המצב מורכב. שבוע לפני האסון כפיר, הבכור שלי, חתם על חוזה שכירות בדירה בעפולה עם בת הזוג שלו, ואחי ניר מצא לו תנור בקיבוץ ומכונת כביסה והיה אמור לעזור לו עם ההובלה. כשירדן, הבן שלי, היה צריך שקט, מקום לשים בו קצת את הראש, הוא היה מתקשר לניר, שואל אם יש איזה צימר ועולה לקיבוץ. החיבור בין כולנו היה מטורף.
"בארוחת שישי בשבוע שעבר ישבנו כולנו לבד, הסתכלתי על ההרכב, והבנתי שזה ההרכב החדש, ושאין יותר ניר ונועה. הם לא יבואו. בפסח עברתי את ליל הסדר בבכי מגעגוע לאבא שלי, היה לי מאוד קשה, כי אני האחרונה שהייתי איתו. ראש השנה יהיה החג הראשון גם בלי אבא שלי וגם בלי אחי וגיסתי. אנחנו נבכה ונקום".
פיצות וטאבלטים
אסרף מתרגשת לספר על המחוות שנעשו עבורם. אלפים נהרו להביע תנחומים. גם נשיא המדינה ופוליטיקאים הגיעו. מלשכת ראש הממשלה ניסו לתאם ביקור, אך אסרף ביקשה שלא יגיעו. ״לא רציתי שהזוג נתניהו יגיע וחס וחלילה אנשים מבחוץ יצעקו עליהם. אין מקום לפוליטיקה בשבעה".
בשבעה גילית את הצד היפה של עם ישראל.
״אנשים הגיעו עם סיר אוכל, עוגה, לחבק, להוקיר וסתם לתת לי כוס מים. אמא של חייל שנהרג, אישה דתייה, באה ביום שישי ואמרה: 'רק באתי לחבק אותך'. היא עשתה לי את השבת. במהלך השבעה החברות הכי גדולות בארץ שלחו לנו משאיות עם מזון. ממש משלוחים של סופר שנתרמו לנו. אפילו הפיצה בשכונה שלנו, כשהבינו שאנחנו נגדל את הילדים אצלנו, שלחו שלוש פעמים מגשי פיצות לכולם כי הגיעו החברים של הילדים מקיבוץ אורטל לחבק אותם.
"חברת הייטק גדולה תרמה את המיטות לילדים, את הטלוויזיות לחדרים וגם את הביגוד לבית הספר. המנכ״לית באה פיזית לקופה ושילמה. מישהי מעמותת ׳ילדי המלחמה של כולנו׳ דואגת לנו לשמיכות לחורף ולעוד מגבות. חברת Wix קנתה מחשבים וטאבלטים לילדים לבית הספר. מחברת 'פתאל', קיבלנו סוף שבוע באילת. שאלתי את בעלי, 'זה אמיתי? אני כבר לא הדודה שלקחה אותם לסופ״ש של פאן?'״
את נראית מובכת מהנתינה העצומה הזו.
"בהתחלה הרגשתי לא נעים. הייתי בצד השני של הנתינה, בישלתי עם חברים מהשכונה לחיילים ולניצולי שואה, התנדבתי בגן ללקויי ראייה ובעמותת 'אנוש'״.
איך האחיינים שלך מסתגלים לחיי העיר?
"רוב חייהם הם גרו בקיבוץ. שירה מגיל שלוש ועידו מגיל שנה וחצי. הם צוחקים ואומרים שבחודשיים וחצי בנתניה הם היו בקניון כמו שלא היו עשר שנים בקיבוץ. הם למדו מה זה וולט. הם מתאקלמים. שירה דמעה כשראתה את החדר שקיבלה. אמרתי לה, ׳אין תחליף לבית של אבא ואמא, אבל נעשה לך חדר הכי טוב כדי שתרגישי הכי בטוח׳. בקיץ היא נסעה לאילת עם הכיתה מהקיבוץ. היה מפחיד לשלוח אותה לבד, אבל היה מי ששמר עליה. מאז היא הכירה חברים חדשים בשכונה ובבית הספר. אני ממשיכה את שנת בר המצווה של עידו עם הקיבוץ. יש עוד טיולים ועוד מעט מסיבת בר מצווה ובקיבוץ מתחשבים ומשתדלים להביא פעילויות קרוב יותר אלינו, גם בגלל המצב הביטחוני".
מתן, הבכור, לא גר איתכם.
"מתן עושה שנת שירות בכפר־סילבר, שם אבא שלו, אחי, התחנך. הוא ביקש לראות את ספר המחזור עם התמונה של אבא שלו ואת המגורים שבהם אבא שלו ישן. זו פינה שמנחמת אותנו. התלבטנו אם זה נכון לו, אבל אחרי מחשבה הוא החליט להישאר. הוא מגיע בסופי שבוע ויש לו על הגג אמבטיה ושירותים. הצלחתי לשדר שאנחנו ברנס ואסרף ביחד וזה גם מה שיהיה כתוב על השלט לדלת".
לא רציתי שהזוג נתניהו יגיע לביקור תנחומים, כדי שחס וחלילה אנשים מבחוץ לא יצעקו עליהם. אין מקום לפוליטיקה בשבעה"
את הולכת לטיפול? מדברת עם איזשהו איש מקצוע על המצב החדש שנקלעת אליו?
"עוד לא מצאתי זמן, יש המון מה לעשות. נרשמתי לקורס אונליין 'בשביל ההורות' של מכללת ספיר, על התמודדות עם חרדות ופיתוח חוסן. כשהם שמעו מי אני, קיבלתי אוטומטית הנחה של 50% על הלימודים".
ביקרתם בקיבוץ מאז מותם של ניר ונועה?
"אחרי השבעה אחי אביב עלה לקיבוץ. יש לנו מנהג שאסור להשאיר נעליים של אדם שמת. הוא הביא לי גם את כל הניירת שהוא מצא כדי שיהיה לי תיעוד של חשבונות ומסמכים שקשורים לילדים, רישיון של האוטו ושל קרוואן שניר קנה לטיולים. התחלנו לטפל בכל הביורוקרטיה. מתן, שירה ועידו הם היורשים על פי חוק. מתן בן 18 וחצי ומבחינה חוקית הוא יכול לקבל הכול כולל החובות, שזו הזיה, ואין מצב שזה יקרה. מצאנו מכתב על הלוואה, ואחרי שיחה קצרה עם הבנק המלווה, הודיעו לנו שהם מוחקים אותה ושהחוב לא יעבור ליורשים".
הילדים ביקרו בקיבוץ?
"לא, בגלל המצב בצפון. למתן יש דירה במגורי הצעירים, אבל הוא לא מסוגל לגור שם כרגע. שירה ועידו מתגעגעים לחברים והחברים באים אלינו לכאן. בשבוע שעבר ביקשנו שיארזו את הבגדים של הילדים ויביאו אותם לפה. הילדים חיכו לבגדים שלהם וקיבלו אותם באושר מוחלט, אבל כשהשכן שלח לי תמונה מהדרך עם הקרטונים והבובה הענקית של שירה, התרסקתי. אני עוד אכנס לבית שלהם, אגע בחפצים שלהם ואקח לשם את הילדים, כי חשוב שהם יחזרו לראות את הבית שלהם. זה יהיה המפגש האמיתי עם המציאות".
