ראש השנה יחול יום הולדתה ה־35 של השחקנית והבמאית שי־לי עטרי, אלמנתו ואם בתו של הקולנוען יהב וינר ז״ל, שנרצח ב־7 באוקטובר. "אני לא מתכוונת לחגוג את יום ההולדת״, היא אומרת. "וגם אי־אפשר להסתכל על השנה הזו בשוויון נפש ולהגיד 'חג שמח'. את יודעת, בראש השנה הקודם יהב ואני הזמנו את כל המשפחה להכיר את הבת שלנו, שייה, שהייתה בת שבועיים. כולם הגיעו אלינו הביתה, לכפר־עזה, ויהב היה כל כך שמח. והיה רגע שאני לא אשכח. תלמה, בת של בת דודה שלו, שהייתה בת שש, רצתה להחזיק את שייה. ואני פחדתי לרגע, אבל יהב אמר, ׳תני לה להחזיק אותה, כולם יחזיקו אותה, מעכשיו היא תגדל בלהקה של זאבים׳".
מצמרר.
"יהב צדק. לקראת ראש השנה הנוכחי עשיתי חשבון נפש, ואמרתי לו, 'אני מקווה שאתה רואה שהיא באמת גדלה עם להקת זאבים - עם המשפחה שלנו, שהיא קרובה ומלוכדת'. שייה חגגה עכשיו שנה וגדלה עם כל השבט שלנו".
באמצע ספטמבר עלתה עטרי, נרגשת עד דמעות, על במת טקס פרסי אופיר, כדי לקבל במקום בעלה את פרס אופיר לסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר. ״הילד״, סרט הגמר של וינר בבית הספר מנשר לאמנות, תוקצב במימון המונים, צולם בקיבוץ כפר־עזה ועוסק במערכת יחסים בין אב לבנו בן ה־25 שסובל מפוסט־טראומה צבאית.
"לא ידעתי שנזכה בפרס״, היא מודה בכנות, ״הייתי שם עם האחים וההורים של יהב. החזקתי להם את הידיים, וכשהכריזו שהוא זכה, מיד פרצנו בבכי. אני גאה בו ושמחה בשבילו שהוא מקבל את הכבוד הזה, וכואב לי נורא שהוא לא פה לקבל את הפרס הזה. כולם עמדו לכבודו, ועבר לי בראש, 'מאמי, מאמי, תסתכל טוב ותראה את כל האנשים האלה מריעים לך. תסתכל טוב־טוב כמה אתה ראוי'.
״היו לי הרבה מגרעות במערכת היחסים אבל אני יודעת לאהוב, ואהבתי את יהב. לפעמים הוא הרגיש לא ראוי, אבל בראש שלי הוא היה נמר. מספר אחת. אני יודעת שזה גם מה שהוא הכי אהב בי, שראיתי אותו כדבר הכי טוב בעולם. אני לא יודעת אם הוא הבין כמה כן מגיע לו להצליח. אמרתי לו את זה תמיד, ונראה לי שבטקס הוא הקשיב לי".
שי־לי ובתה שייה מתגוררות בשנה האחרונה בבניין בשכונת הארגזים בתל־אביב שמאכלס מפונים. אחרי תופת ה־7 באוקטובר גרה תחילה במשך חודש אצל אמא שלה, ומשם עברה עם הוריו ושני אחיו של יהב, כולם חברי כפר־עזה, לבית פרטי בהרצליה שקיבלו בתרומה. בנובמבר עברה לבניין התל־אביבי, ״וזה נחמד לחיות עם אנשים מהקהילה בדרום. יש פארק גדול ליד ויש פה תרנגולים, ואני מתחילה להרגיש פה איזו קרקע יציבה".
"איבדתי את האמון בעולם, אבל אנשים שאני לא מכירה פתחו לנו את הבתים שלהם והבנתי שישראל היא הבית שלי. גלי עטרי, דודה שלי, ידעה למה היא שרה את 'אין לי ארץ אחרת'"
עוד מעט נציין שנה למלחמה. מה נותן לך תקווה?
"העובדה שעברה שנה זו נקודת ציון לא פשוטה. יש לנו חברים קרובים שעדיין נמצאים בעזה, ומצד שני, חברים שלנו כבר חזרו לחלק מהיישובים בדרום, והם שוב סובלים מצבע אדום. יש תחושה שהכול חוזר חלילה. אבל לצד כל זה, הילדה שלי היא הדבר הכי חי בעולם הזה. לא חשבתי בחיים שתצא לי ילדה עם כזה אור בעיניים. פחדתי שהשנה הזו תצבע את המבט שלה ושלא אוכל להעניק לה את השמחה שמגיעה לה. היא ממש ילדה שמחה, וכל רגע שהיא צוחקת נותן לי תחושת חיים. אני חיה בדיסוננס, כמו בטבע, שבו פרח גם נובל וגם צומח.
היה לך השנה מאבק מתוקשר, שלא צלח, לשאוב זרע מגופו של יהב. בעקבותיו נחקק ״חוק ההמשכיות״, שלפיו גם הורים או בת זוג יוכלו לקבל אישור לשימור זרע של יקירם, בלי צו משפטי.
״נכון. אני צרחתי בבסיס שורה שאני רוצה את הזרע של בעלי, ותסכל אותי שעברתי 26 שעות של ביורוקרטיה והחמצתי את ההזדמנות. אבל 170 משפחות אחרי כן הצליחו. אני מתעודדת מזה שהחיים שלנו נמשכים בילדה שלי".
מה הדבר שהכי הפתיע אותך השנה, לטובה?
"אנשים שאני לא מכירה הניחו לי סירים של אוכל ליד הדלת, בלי שם, ולא חזרו לקחת את הסיר כדי לא להביך אותי. אנשים השאירו לי השנה בגדים ליד הדלת וברחו. אני כבר שנה לובשת בגדים יד שנייה, כי הבית שלי נשרף ואין לי אפילו אלבומי תמונות. מרגש אותי שיש לנו עם כזה מדהים. ישראלים שהבינו שהאחים שלהם עברו זוועה והיו שם בשבילנו. אפשר להיות מאוכזבים וכואבים את ההתנהלות של המערכת, אבל אין אדם אחד מהעוטף שלא הרגיש את העם הזה. זה דבר שלא אשכח מהשנה הזו. "לצד התקווה אני גם נורא עצובה מזה שעוד שנייה עוברת שנה ועדיין יש לנו חמישה חברים חטופים בעזה – זיו, גלי, דורון ואמילי ועוד 97 אחרים. אני לא יכולה לגמרי לראות משהו טוב בעולם באופן מלא. אני גם איבדתי את יהב, שהיה האהוב שלי, ואת החיים שלי, שהיו 95% גן עדן".
"כששייה הייתה בת שבועיים, קרובת משפחה שהייתה בת שש רצתה להחזיק אותה. אני פחדתי לרגע, אבל יהב אמר, ׳תני לה להחזיק אותה, כולם יחזיקו אותה, מעכשיו היא תגדל בלהקה של זאבים׳"
תחזרי לגור יום אחד בכפר־עזה?
"השאלה הזו לא רלוונטית עד שהחברים שלנו יחזרו הביתה. גם אין לנו לאן לחזור כרגע. הבית שלי שרוף כולו, ואולי זה עדיף. לפחות אני כבר לא רואה את יהב בכל חפץ וחפץ. אני רואה אותו בלב שלי".
הלכת לראות את הבית שלכם?
"אני לא רוצה לראות את הבית היפה שלנו, שעיצבתי בו כל קיר עם פינטרסט וצבעתי בו כל רהיט, במצב הזה. קשה לי לראות איך חיללו לנו את הקיבוץ ואת המציאות. אני כבר לא סומכת על זה שאני אהיה בטוחה שם וגם לא הבת שלי. יהיה קשה לבנות את האמון מחדש. מה שמעודד אותי קצת זה הפגישה השבועית של מעגל האלמנות מהקיבוץ. כמה שזה עצוב, זה המקום היחיד שמשמח אותי, ואני מחכה לו כי אחר כך אני חוזרת עם איזו אנחת רווחה קטנטנה".
איך נראה היומיום שלך כרגע?
"אני מגיעה לאן שצריך כדי להציג את הסרט של יהב. גם לדרום, למשל, למכללת ספיר שבה יהב היה רכז ההפקות, וגם לצפון - הייתי בנהריה, בקיבוץ עברון ובחצר כנרת. אני עוברת טיפול פסיכולוגי כדי לחיות לצד המראות הקשים שראיתי. אני מאמינה ביכולתו של אדם להשתקם. יש לי הרבה מעגלי תמיכה, ואני יודעת לבקש עזרה".
את ויהב יצרתם סרטים יחד. מה לגבי העשייה הקולנועית שלך?
"בקרוב אחזור לערוך את הסרט העלילתי הארוך שיצרנו, 'הגדת קיבוץ', שצולם ביולי 2023 ושמשתתפים בו גם חברי כפר־עזה. זה יהיה קשה לצפייה כי יש בו אנשים שכבר אינם, אבל אצטרך לערוך אותו בסוף.
"הקריירה של יהב נגדעה לפני הפריצה הגדולה, בחור בן 37 שהיו לו הרבה חלומות להגשים. אני אכתוב עוד הרבה על האהבה שלנו ועל 13 השנים המדהימות ביחד. אמנות מאפשרת ומרפאת ונותנת לי תקווה. יש לי מקצוע שבו אני יכולה לתעל את הכאב ליצירה שאראה בה איזה יופי, גם בתוך הדברים הנוראיים שאני עוברת".
"מרגש אותי שיש לנו עם כזה מדהים. ישראלים שהבינו שהאחים שלהם עברו זוועה והיו שם בשבילנו. אפשר להיות מאוכזבים וכואבים את ההתנהלות של המערכת, אבל אין אדם אחד מהעוטף שלא הרגיש את העם הזה"
מה את מאחלת לעצמך?
"אנשים שואלים אותי – איך את מסכמת את השנה הזו, או מה היית מאחלת לעצמך בשנה הבאה? אי־אפשר לסכם את השנה הזו, היא עוד קורית. אנחנו עוד לא בבתים שלנו וחברים שלי עוד בעזה. זה הדבר הכי קרוב לשואה שהיה לנו. תמיד גדלנו על האתוס שלא נשכח ולא נסלח, וכנראה שכחנו משהו אם זה קרה לנו שוב.
"אני כן מסיימת את השנה עם תובנה - שאני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר.
"באותו יום, כשראיתי מה בני אדם יכולים לעולל לאחרים, איבדתי את האמון בעולם. לא ידעתי שיש כזה רוע. אבל אנשים שאני לא מכירה פתחו לנו את הבתים שלהם והבנתי שישראל היא הבית שלי. גלי עטרי, דודה שלי, ידעה למה היא שרה את 'אין לי ארץ אחרת'״.
איפור: ליאט בן שמשון, שיער: חן כחלון, הפקה: לבנת סולימני, קריאייטיב וניהול סט: דור מרדכי, שי לי עטרי ל"זוהר יעקובסון", שי לי עטרי יח"צ ותקשורת: "הגר כהן"
צולם אצל "פאני לוי עיצוב ואמנות"
