תחיה ברק מבקשת: אל תקראו לי היפסטרית
בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי מסתובבת עם תלבושת אחידה: גרביים וכפכפים. מבחינתי יש לכך סיבה אחת: בהיעדר חורף אמיתי, אין צורך לטרוח בבוקר בטקס נעילת סניקרס וקשירת השרוכים. גריבת גרביים מצוירים שעושים כיף בנשמה ואז הכנסת הרגל לכפכף פתוח – והעבודה הסתיימה. 30 שניות בלחץ ואני מוכנה לצאת.
אבל אז, לצערי, גיליתי שאינני ציפור רבת יופי, ייחודית ואקזוטית: מדרכות העיר התמלאו העונה בנועלי כפכפים עם גרביים. עד כדי כך שכשאני יוצאת מחוץ לעיר ו/או נפגשת עם חברים לא תל־אביביים, כשרגליי מכשכשות בתוך גרביים עליזים ועליהם כפכפי קיץ, אני זוכה לחיוך סלחני ששמור לילדים שובבים וקריאות בנוסח "אתם התל־אביביים והאופנות המוזרות שלכם", או "רק בתל־אביב מראה כזה עובר". ובמילים אחרות: מה שנראה לי כפתרון פרגמטי לחורף הלא מספיק קר הזה, מגדיר אותי בעיני אחרים כ"היפסטרית". מיותר לציין שהשיוך המגזרי מבאס אותי. אני יוצאת מפה בקריאה: בחיי אלוהים ושכה יהיה לי טוב, זה הכל בגלל עצלנות גרידא.
אז האם הפסקתי לצאת מהבית במראה האקסצנטרי? ממש לא. למרות שלשאר העולם זה נראה כמו לוק שמיועד גג לירידה למטה עם שקית הזבל, או לחלופין להידוס במחלקה בבית חולים בעת אשפוז, אני עומדת על שלי: עד שחורף אמיתי לא ישתרר פה, אין לי עניין בנעליי הסגורות. הן מעלות אבק בארון, ואני, כמאמר השיר, מפליגה בתוך הכפכפים.
אהובית רבי גולן מתוודה: אני מאוהבת
שלום, אני אהובית, ואני כאן כדי להגיד: אני מאוהבת בטרנד הכפכפים והגרביים. יותר מזה, אומר – אני חושבת שהוא מוצלח יותר מכל השידוכים שנעשו כאן בשנים האחרונות, וזה כולל את ניר והגר מחתונמי (סתם, יש להם תינוקת, הם לגמרי ניצחו!).
אי אפשר להאשים אותי בצעירות ומגניבות יתר - אני בת 43, אמא לשלושה ילדים, אחת מתוכם מתבגרת שבטוחה שאני הדבר הכי מביך עליי אדמות. אה, ואני גרה בפתח תקווה – נראה לי שזה לגמרי סוגר את הפינה, לא?
מערכת היחסים שלי עם הטרנד התחילה, כמו רוב מערכות היחסים המוצלחות בחיים, לגמרי במקרה. בספטמבר האחרון טסתי לאמסטרדם לחופשה קצרה עם חברה. כעבור יום שלם של תיזוזים, הסניקרס שהבאתי איתי התגלו כפרצוף יפה ותו לא, ומצאתי את עצמי מדדה ברגליים פצועות לעבר כפכפי האדידס מגומי שהבאתי למקלחת. בשל הצינה האמסטרדמאית והעובדה שאף אחד לא מכיר אותי שם, התחלתי, לגמרי מתוך אילוץ, להסתובב בעיר כשאני חמושה בכפכפים וגרביים. "בהזדמנות הראשונה אקנה לעצמי נעליים נוחות יותר", אמרתי.
ואז קרה דבר מקסים ומפתיע: מכירות את זה שאתן חסרות ביטחון בנושא מסוים ואז כל הזמן מחפשות למצוא אותו אצל אחרים? אז זה בדיוק מה שעשיתי. תוך כדי הסתובבויות, מצאתי את עצמי בוהה ברגליים של המטיילים האחרים ומגלה שלא מעטים מהם צועדים ממש כמוני – בכפכפים וגרביים!
כך יצא שהעברתי חמישה ימים שלמים בעיר זרה, לבושה כאילו אני בקידוש אצל ההורים שלי בסלון. ומה אני אומר לכן? זה היה נפלא. בחיים לא היה לי כל כך נוח. כאבי הרגליים נעלמו כלא היו והתחלתי להתאהב בלוק ולאמץ אותו גם בתוך גבולות המדינה. זה נראה טוב עם טרנינג (אובייסלי), זה נראה מעולה עם ג'ינס, ואפילו עם חצאית או שמלה זה יכול לעבוד נפלא אם עושות את זה נכון.
נכון, הדור הצעיר של היום יכול להיות די מטופש ולא מובן, אבל אם ננשום עמוק ונצליח להפריד את המילים שיוצאות להם מהפה בקצב מסחרר (מה הבעיה לדבר יותר לאט?), מדי פעם גם נגלה אוצרות. וחוץ מזה – זה פי אלף זול יותר מלקנות סניקרס חדשות, אז כבר משתלם לכן לנסות.
