עדי סוסגרד־בקר, בת 35 מקיבוץ יד־מרדכי, נשואה ואם לשניים (בני ארבע וחצי ושנתיים וחצי), גננת בקיבוץ (בשנת שבתון):
"ב־7 באוקטובר היינו כולנו בקיבוץ. בערב החג אכלנו יחד במרפסת של חמותי ולמחרת היינו אמורים לחגוג במשפחה שני ימי הולדת. התעוררנו מהאזעקות. תחילה חשבנו שזו טעות, כי חוץ מהן היה מאוד פסטורלי ושקט. נכנסנו לממ"ד, חשבנו שנמתין עשר דקות ונצא, אבל הירי נמשך נון־סטופ. הבנו שקורה משהו אחר.
"אחרי כשלוש שעות הגיעו דיווחים על חדירת מחבלים. הבנו שהירי הקרוב ששמענו בבוקר לא היה חלק מיירוטים, כמו שחשבנו, אלא קרב עם מחבלים. אחר כך הגיעו סרטונים משדרות ומבארי, ושמעתי על חברים שזה הגיע אליהם הביתה. הרגשתי פחד קיומי של ממש. ההורים שלי סיפרו על פליטים ממסיבת 'נובה', שהגיעו אליהם הביתה, לקיבוץ צאלים, ודיווחו על עשרות מחבלים ועל המון הרוגים.
עדי: "הדרך הייתה מזעזעת. בין זיקים לגברעם ראינו רכב סוואנה ולידו גופות. הילדים שאלו 'מה זה?', והייתי צריכה להמציא משהו"
"אחר כך התברר שבקיבוץ לא נפגע איש בזכות חיילי מג"ב שחיסלו מחבלים על אופנועים שהתקרבו ובזכות כיתת הכוננות של הקיבוץ, יחד עם צוות של הימ"מ שהגיע לקיבוץ במקרה וחיסלו מחבלים שהגיעו לצד השני של הקיבוץ.
"עד ארבע וחצי אחר הצהריים ישבנו בממ"ד, עם תריסים מוגפים ובלי קליטה. אמרתי לדורון, בעלי, 'בשנייה שנקבל אישור, אנחנו יוצאים מפה'. לא יכולתי לסבול את אי־הוודאות. ובאמת, כשעה אחר כך הודיעו שיש חלון הזדמנויות, ומיד ארזתי לכל ילד קצת בגדים ויצאנו.
"הדרך הייתה מזעזעת. בין זיקים לגברעם ראינו רכב סוואנה ולידו גופות. הילדים שאלו 'מה זה?', והייתי צריכה להמציא משהו. היו גם קסאמים ורקטות בכמויות. פחדנו, אבל פחדנו יותר להישאר בקיבוץ. לא נשמנו כל הדרך עד הדודה שלי ברמת־גן. איך שהגענו לשם הייתה אזעקה, והילדים נבהלו. הלכנו לחדר המדרגות וכל השכנים הגיעו בפיג'מות. הילדים היו בשוק, הם רגילים שזה רק אנחנו בממ"ד. הגדול לחש לי, 'למה הם לבושים ככה?'.
"בהמשך עברנו לבית של אחי וזוגתו ביישוב קדימה. משם עברנו למלון של מפונים. לילדים זה ממש עזר.
"שהינו כחמישה חודשים במלון בחדרה, ולפני כחודשיים שבנו ליד־מרדכי. לשמחתי, על אף החששות שלנו מהחזרה לקיבוץ, השגרה פה שבה לעצמה די מהר והילדים מרגישים בטוחים. קולות הלחימה עדיין נשמעים ברקע, אבל החיים ממשיכים, הם חזקים מהכול".
"החברות מבארי וניר-עוז לא ענו"
סמדר בקר, בת 51 מיד־מרדכי, גרושה ואם לשלוש (27, 24, 13), אחות קהילה בקיבוץ, עד 7 באוקטובר שימשה גם כאחות הוספיס־בית של "שירותי בריאות כללית" במחוז הדרום:
"היינו אמורים לחגוג 80 שנה לקיבוץ, אירוע שהביא המון אורחים, כולל אבא שלי ואחד מאחיי. כשהתחילו האזעקות, חשבנו שזה מטח קסאמים רגיל והלכנו לממ"ד, אבל זה נמשך, ותוך כמה שעות שמענו על מחבלים בנתיב־העשרה הסמוך ועל אנשים שנרצחו. זה היה שוק עבורנו, לא חשבנו בכיוון הזה מעולם, בטח לא בהיקפים כאלה.
"הבת הבכורה שלי גרה בדירה באזור הכניסה לקיבוץ. כשהתחילו יריות, זה היה קרוב מאוד אליה. היא פחדה כמו כולנו, אבל תפקדה כמו שצריך, נעלה את הבית ונכנסה לממ"ד. היה לי קשה מאוד כאמא לשאת את המחשבה שהיא שם לבד, אז ביקשתי מכיתת הכוננות שאם תהיה אפשרות, יביאו אותה אלינו.
סמדר: "הייתי צריכה להתמודד עם האבל שלי על חברות שנרצחו וגם לתמוך בבנות שלי, שאיבדו חברים ומכרים"
"חברות טובות מבארי ומניר־עוז עדכנו מה קורה אצלן והזדעזעתי. דאגתי לשתי חברות טובות ולידיד שלא ענו להודעות. שלושתם, התברר, נרצחו.
"בחמש וחצי אחר הצהריים הגיע מישהו מכיתת הכוננות ואמר שאפשר לקחת כמה דברים ולצאת. רק אז הביאו את הבת הגדולה אלינו, חיבקתי אותה חזק.
"נסענו לבית של אבא שלי בערבה. לקח זמן רב עד שחזרתי לנשום. הייתי צריכה להתמודד עם האבל שלי על החברות שנרצחו וגם לתמוך בבנות שלי, שאיבדו חברים ומכרים.
"בסוף אוקטובר הצטרפנו לקהילה של יד־מרדכי במלון. עם כל הרצון של הצוות לתת לנו הרגשה של בית, התחושה של חוסר בבית התעצמה. כל אחת מאיתנו זקוקה למקום שלה - והוא איננו. יש תחושה ארעית ומתמשכת בו־זמנית.
"המשכתי לכהן כאחות קהילה של הקיבוץ, ובמשך תקופה הגענו לסופ"שים בקיבוץ, לפגוש בבנות הגדולות שחזרו לשם, להיות קצת בבית, להכין את האוכל שאנחנו אוהבות. הבית הרגיש לי קר ומנוכר, לא מצאתי את עצמי לא בבית ולא במלון. שמחתי לאחרונה לשוב ליד־מרדכי, וכולנו מקווים לטוב".
