גוני עינב שולמית כרמלי הן בנות אותו קיבוץ וחברות טובות. "בגלל הפרש הגילים בינינו לא היינו חברות בילדות, "מסבירה גוני, "החברוּת העמוקה התחילה אחרי ששלומית ומשפחתה חזרו משהות בארצות־הברית. נהיינו שכנות, אחת מול השנייה, והתחברנו בחיבור קוסמי".
גוני: "שולחן האוכל והמטבח החזירו אותנו לפעימה נורמלית של משפחה"
גוני עינב, בת 51 מקיבוץ יפתח, אלמנה, בזוגיות, אם לארבעה (19, 17, 15, 12 וחצי), מנהלת משרד המזכירות בקיבוץ, מתגוררת בימים אלה במושבה מגדל הסמוכה לכנרת
"אני ילדת קטיושות. היו מעירים אותנו באמצע הלילה, כל אחד היה לוקח שמיכה והיינו הולכים למקלט. זה חיסן אותי, אין בי פחד. לא חשבתי שיקרה משהו, וידעתי שאם יקרה, אתמודד איתו. הייתה כמובן מתיחות לאורך השנים, אבל הצפון היה שקט והילדים שלי לא הכירו אזעקות.
"ב־7 באוקטובר היינו בבית. התעוררנו רק בעשר בבוקר והתעדכנו על מה שקורה בדרום. בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ ביקשו מכולנו להתפנות. התחושה הייתה מוזרה: שקט, כלום לא קורה, אבל צריך לעזוב. אמרתי לכל ילד להכין תיק לשלושה ימים, ונסענו לגיסתי בבנימינה. יומיים אחר כך בן זוגי גלעד הצטרף אלינו. הקפדתי שלא לצפות בחדשות, כדי להגן על הילדים. מאז שבעלי נפטר, טובתם לנגד עיניי. התנדבנו במה שיכולנו ובישלנו לחיילים.
"אחרי כמה ימים, עוד לפני שהמדינה פרסמה את מתווה הפינוי, החליטו בצוות החירום היישובי של יפתח שכל הקיבוץ עובר יחד למלון 'נוף גינוסר', דבר שהתגלה כמהלך חכם מאוד וחיזק את הקהילה. קיבלנו שני חדרים, וחדר האוכל היה מלא מפה לפה והחזיר אותי לילדות, שאז היה ביפתח חדר אוכל פעיל.
"אחרי ההתלהבות של ההתחלה התחילו לצוץ הקשיים שבחיים במלון, למרות שהמלון הלך מאוד לקראתנו: לארבעת הילדים היה קצת צפוף בחדר אחד, ולמתבגרים לא הספיקו שלוש ארוחות ביום. יצא שאחד מהם היה הולך לאכול קצת בתחילת ארוחת הצהריים, ואחר כך שוב, בסוף ארוחת הצהריים, כדי שזה יחזיק אותו.
"גם בגזרת החינוך היו אתגרים: הקטן היה מסודר טוב בבית הספר בגינוסר, אבל הגדולים למדו בחטיבה שהקימו בזריזות בפוריה, עם מורים שהם לא מכירים, שהתחלפו תדיר. הלימודים נתלשו להם מתחת לרגליים ולא קל לסיים בגרויות במצב הזה.
"אחרי חודשיים הרגשתי אובדן שליטה. החלטתי לאסוף אותנו פיזית, כדי לאסוף אותנו מנטלית ורגשית. מצאתי דירת ארבעה חדרים במושבה מגדל. שולחן האוכל והמטבח החזירו אותנו לפעימה נורמלית של משפחה. אני רואה את הילדים, את מצב הרוח שלהם, מתי הם אוכלים, מתי הם ישנים, מה עובר עליהם. בינתיים הגדולה התגייסה והיא משרתת בטבריה".
מה יהיה הלאה?
"אנחנו מתגעגעים הביתה ורוצים לחזור, אבל לא רואים אופק. איך נוכל לחזור? ואם לא נחזור, מה יהיה איתנו? אחרי שמעיפים אותך מהבית שלך, את שואלת את עצמך מה צריך בחיים ומגלה שצריך מעט מאוד. חייבים להסתכל על חצי הכוס המלאה: משפחתי ואני חיים ומודים על מה שיש ועל מה שעושים למעננו. על כל אחד חובה לשמור על שפיותו, על שפיות משפחתו ועל מצב רוח טוב".
"נוכח המחסור בבתים נלחצנו שאם לא ניקח מה שיש, נישאר בלי כלום"
שלומית כרמלי, בת 46 מקיבוץ יפתח, נשואה, אם לשלוש (17, 15, 11), מנהלת כספים בחברת "נטפים", מתגוררת בימים אלה במושב לבנים הסמוך לכנרת
"ב־6 באוקטובר חזרנו ארצה בהיי, אחרי חודש בארצות־הברית, ולמחרת התעוררנו למלחמה. בהתחלה לא הבנתי את גודל האירוע ולא השלכתי את זה עלינו, אבל כבר במוצאי אותה שבת נערכו אצלנו בשכונה כוחות צה"ל ושכבו במארבים, והתמונה הייתה מדאיגה. למחרת ביקשו שנעזוב.
"ארזנו בגדים לכמה ימים ונסענו לאחי, שגר בתִמרת, ומשם עברנו עם כל הקיבוץ למלון 'נוף גינוסר'. היה לי קשה מאוד להסתגל לחיים במלון, למרות שהצוות עשה המון בשבילנו. אחר כך זה קצת השתפר.
"כעבור כשלושה חודשים התחלנו לחפש באזור בית לשכירות. נוכח המחסור בבתים להשכרה, והלחץ שאם לא ניקח את מה שיש נישאר בלי כלום, החלטנו על וילת אירוח לסדנאות, שהיא לא ממש בית: יש חדר אחד להורים ואופן־ספייס ענק לכל הילדות יחד, בלי פרטיות. אנחנו עדיין בהתארגנות על ציוד. מייבש כביסה, למשל, קנינו יחד עם השכנים שלנו, שגם הם מפונים מיפתח.
"אנחנו מבינים שנהיה פה לתקופה ארוכה מאוד, אולי שנתיים. בזכות העובדה שאני עובדת ועסוקה בדברים נורמליים, אני מרגישה שנשארתי במסלול, אבל בן זוגי והילדות מנהלים חיים בכלל לא נורמליים: הוא התנדב לכיתת הכוננות של הקיבוץ וגר לבד בבית של הוריי. על הילדות מרגישים את ההשפעה של חוסר השגרה, של התפרקות הקבוצה החברתית והאתגרים של בית הספר הזמני.
"הבת הקטנה למדה עד עכשיו בבית הספר במלון, והגדולות בחטיבה בפוריה. אני מנסה לעזור, מסיעה אותן בלי סוף כדי שייפגשו עם חברים בגינוסר, ועוזרת בשיעורי בית בערב, אבל לא תמיד אני מסוגלת להכיל את הקושי שלהן. אני עובדת רצוף מאז פרוץ המלחמה ומתאמצת מאוד כדי שהעבודה לא תיפגע - שלושה ימים בשבוע מהבית ויומיים במרכז הארץ, לשם אני נוסעת, וזה מאתגר".
לבד עם שלוש ילדות, מה נותן לך כוח?
"במשך תקופה ארוכה קיבלתי כוח מהמחשבה שזה זמני, שעוד מעט זה ייגמר. עכשיו, כשזו כבר לא התחושה, אני מקבלת כוחות מהמשפחה שלי ויודעת שביחד נהיה בסדר. כשיגידו לנו לחזור ליפתח, נחזור".
