"כשהגעתי אליו נפתחו לי הצ'אקרות"
פעם: רויטל הייתה מורה של עידן בתיכון
היום: עידן לימד אותה לקעקע, והם קולגות בסטודיו קעקועים
רויטל רטיג (42), נשואה פלוס שניים מחולון, ועידן וייס (30), בזוגיות, מתל־אביב, עובדים זה לצד זה כמקעקעים ב"ארט־בוקה" - סטודיו הקעקועים של עומרי דובוסק בנווה צדק. אם לקוחות שביקרו בסטודיו לא הבינו עד היום מדוע עידן אומר שוב ושוב לרויטל שהוא עדיין לא סולח לה על ה־98, הנה הפתרון לתעלומה: רויטל הייתה המורה שלו לרישום בגיל 15, בבית ספר "תלמה ילין".
עידן: "רויטל הייתה המורה שלי בכיתה י', בדיוק כשהתחלתי ללמוד ב'תלמה ילין'. אהבתי את כל המורים שלי שם, אני לא יכול להגיד שהיא הייתה הפייבורטית שלי, אבל היא כן הייתה ייחודית בעיניי כי היא הייתה מאוד שקטה ורגועה. נרשמתי ל'תלמה ילין' במיוחד כדי ללמוד רישום, כך שהשיעורים שלה היו השיעורים שהכי חיכיתי להם".
רויטל: "אני זוכרת שעידן בלט בכישרון שלו ובאמת ראיתי עד כמה הוא נהנה מהשיעורים. הוא גם היה תלמיד אדיב: תמיד לפני תחילת השיעור שלי הוא היה מגיע כמה דקות קודם כדי לעזור לי להכין את מעגל הכלים, כני הציור, התאורה. מה שכן, היה לו פה מלוכלך. הוא וקבוצת התלמידים שלמדו איתו באותה שנה היו מפרגנים אחד לשני במילים לא מקובלות, באופן שלא נתקלתי בו לפני המחזור שלו וגם לא אחריו. במקום לומר 'איזה יופי, איזה מהמם', מישהי שהתלהבה מעבודה של עידן יכלה לומר לו: 'אני שונאת אותך, יא בן זונה'. אני חושבת שעידן הוביל את סגנון הדיבור הזה".
עידן: "וואו, אני לא זוכר שאני זה שהובלתי, אבל חשוב להדגיש שזה ממש לא בא ממקום של להעליב ובטח לא ממקום ארסי. היינו כולנו ילדים טובים. זה היה פרגון עם קצת עוקצנות".
עידן: "היא נתנה לי בתעודה רק 98, וממש לא אהבתי זה". רויטל: "מעולם לא התייחסתי לתלמידיי ממקום של כוח ועליונות, אלא רק ממקום של רצון לחלוק ידע"
איך מצאתם את עצמכם עובדים יחד?
רויטל: "לאורך השנים, אחרי שעידן סיים תיכון, יצא לנו להיתקל זה בזה במקרה. פעם בקניון, פעם בפתיחת תערוכה. אני לא זוכרת מתי זה בדיוק קרה, אבל בעקבות אחת ההיתקלויות שלנו הפכנו לחברים בפייסבוק. כך הבנתי שעידן סיים תואר באמנות והתחיל לעבוד כמקעקע. לפני שנתיים הרגשתי שאני רוצה לשנות קעקוע ישן שלי ולצייר עליו משהו אחר, ומאחר שזכרתי שעידן מקעקע, יצרתי איתו קשר. הוא הזמין אותי לבוא אליו לסטודיו, וברגע שהגעתי לשם נפתחו לי כל הצ'אקרות".
מה זה אומר?
"הרגשתי שאני רוצה להיכנס לתחום. כל התהליך של הקעקוע מצא חן בעיניי: השיחות שעושים לפני שמחליטים מה לקעקע, תהליך היצירה עצמו. דיברתי על זה עם עידן והוא אמר שהוא ישמח ללמד אותי. וזה בדיוק מה שקרה: הוא המליץ לי איזה ציוד לקנות כדי לתרגל בבית, הזמין אותי לבוא אליו לסטודיו כדי שאוכל להתבונן בו, לראות איך הוא עובד ולשאול אותו כל מה שחשוב לי לדעת. כך יצא שהתפקידים התחלפו והפכתי לתלמידה שלו. כמה חודשים אחרי זה כבר התחלתי לעבוד לצידו בסטודיו של עומרי, במקביל לעבודה שלי כמורה לאמנות, עדיין בתלמה ילין".
איך היחסים ביניכם לעומת היחסים בעבר?
רויטל: "אני חושבת שעידן יסכים איתי שגם בתקופה שבה הייתי המורה שלו, לא ממש היו בינינו יחסים רשמיים של מורה ותלמיד. מעולם לא התייחסתי לתלמידיי ממקום של כוח ועליונות, אלא רק ממקום של רצון לחלוק ידע".
עידן: "היא צודקת. אני מסכים לגמרי. למרות שהיא נתנה לי בתעודה רק 98, וממש לא אהבתי זה".
מה באמת הסיפור סביב זה?
"אני הייתי בטוח שמגיע לי 100, הופתעתי והתאכזבתי לגלות שבתעודה של סמסטר א' היא הורידה לי סתם שתי נקודות. לימים היא הסבירה לי שזו הייתה החלטה בית ספרית לא לתת לאף תלמיד 100 במחצית הראשונה של השנה. אז לא ידעתי את זה, היום זה הפך לבדיחה פרטית שלנו".
לאחרונה שיתפו השניים פעולה באירוע הייחודי "לילה לא שקט" שהתקיים במוזיאון תל־אביב לאמנות, ובו הסטודיו שלהם, "ארט־בוקה", זכה לעשות היסטוריה: בפעם הראשונה התקיים מיצג חי של קעקועים במוזיאון. "אני, רויטל ומקעקעים נוספים של הסטודיו ביצענו קעקועים ללקוחות בהשראת עבודות על קירות המוזיאון", מסביר וייס. "מעבר לעובדה שזה היה אירוע מיוחד ומרגש בפני עצמו, היה נחמד לעשות את זה לצד רויטל כי זו הייתה חזרה לעולם האמנות שלמעשה הפגיש בינינו לראשונה".
רויטל: "זה היה חיבור מעניין של שני העולמות. ללא ספק סוג של סגירת מעגל עבורנו".
"הייתה כאן התערבות עליונה"
פעם: בלה הייתה מורה של ליאור ביסודי
היום: ליאור הוא המורה של בלה לאוריינטציה טכנולוגית
כבר בגיל 20 החלה בלה כהן (81) לעבוד כמורה ומחנכת בבתי ספר יסודיים, ולפני 15 שנה יצאה לפנסיה. "אני ניצולת שואה", מספרת כהן, אלמנה וסבתא לשישה נכדים שמתגוררת בחולון, "ואני משתתפת בתוכנית 'בידיים טובות' (של מכבי שירותי בריאות, ביוזמת הרשות לזכויות ניצולי שואה, שנועדה לתת מענה רפואי וסוציאלי לניצולים. י"מ). "יום אחד העובדת הסוציאלית של מכבי סיפרה לי על פרויקט 'חברים בקליק', שבמסגרתו אני זכאית לקבל טאבלט במתנה ובנוסף שסטודנט או סטודנטית יגיעו אליי הביתה ויסבירו לי כיצד משתמשים בו. לי אין מחשב בבית והפונקציות בטלפון הנייד קטנות וקשה לי לקרוא. כשהיא תיארה את כל מה שאפשר לעשות בעזרת הטאבלט זה נראה לי מושלם. קפצתי על המציאה".
כבר למחרת התקשר אליה ליאור שאלתיאל.
זכרת את השם?
"לא, אבל בשיחה הראשונה שלנו, כשהבנתי שהוא גר בחולון וגם גדל בעיר, שאלתי אותו איפה הוא למד. ואז הוא אמר 'בבית ספר הס', בית הספר שבו לימדתי רוב השנים. שאלתי אם הוא זוכר משם מורה בשם בלה כהן, והוא אמר: 'האמת היא שלא, אבל בשבת אני קופץ לבית ההורים, אז אשאל את אמא שלי אם היא זוכרת'".
ואני מניחה שאמא שלו זכרה?
"השיחה בינינו הייתה ביום חמישי. ביום ראשון על הבוקר ליאור התקשר כולו נרגש ואמר: 'תקשיבי, את היית המחנכת שלי בכיתות ג'־ד'! אני לא מאמין איך כעבור 20 שנה, בצירוף מקרים מטורף, אני עומד לפגוש את המורה שלי'. אמרתי לו: 'כן, רק שהפעם אתה עומד לפגוש תלמידה ואתה תהיה המורה'".
ליאור שאלתיאל (27), סטודנט למשפטים וכלכלה, מספר שאכן התרגש כשהבין שניצולת השואה ש"שידכו" לו במסגרת ההתנדבות היא מורתו לשעבר, מה גם שמדובר בתלמידתו הראשונה. "במשך הרבה שנים רציתי לעשות משהו בהתנדבות, אבל החיים שלי היו עמוסים", הוא מסביר. "בחודשים האחרונים, אחרי שירד לי קצת העומס בלימודים, הרגשתי שסוף־סוף אני יכול לעשות את זה. סבא וסבתא שלי ז"ל היו ניצולי שואה, הנושא הזה קרוב ללבי, ולכן רציתי להתנדב בתחום הזה. חבר סיפר לי על פרויקט 'חברים בקליק' (בחסות הקרן לרווחת נפגעי השואה. י"מ), שמטרתו היא הפגת הבדידות באמצעות למידת אוריינטציה טכנולוגית".
ליאור : "מצאנו בבית ההורים שלי תעודות שעליהן בלה חתומה, וגם דף בשם 'עשרת הדיברות' שהיא חילקה לתלמידים"
בלה אומרת שלא זכרת את השם שלה.
"נכון. למדתי אצלה בגיל צעיר, אני לא זוכר הרבה מהתקופה. אבל אמא שלי זכרה. חיפשנו מזכרות מהתקופה ומצאנו בין היתר את התעודות שלי, שעליהן בלה חתומה, כולל דברים נחמדים שהיא כתבה עליי, וגם דף בשם 'עשרת הדיברות' שהיא חילקה בסוף השנה לכל התלמידים - עשרה משפטים שהופכים את החיים לטובים יותר".
ב"עשרת הדיברות" שכתבה כהן לתלמידיה, ניתן למצוא בין היתר משפטים כמו 'להתחשב בזולת' ו'להיות נדיב'. "נכון שקיבלתי משכורת על תפקידי כמורה", אומרת כהן, "אבל מבחינתי זו הייתה גם שליחות. אני חושבת שאם את נותנת מכל הלב, באיזשהו מקום זה מנביט צמחים אצל האחר. גם היום, בגילי, עם הרגל הצולעת שלי, פעם בשבוע אני מתנדבת בביטוח הלאומי".
איך היה המפגש הראשון שלכם?
ליאור: "התרגשתי, וברגע שראיתי את בלה פנים מול פנים כל האסימונים ירדו. זיהיתי אותה מיד. עברתי לכיתה ג' מבית ספר יסודי אחר כי בדיוק עברנו דירה. נזכרתי איך ביום הראשון ללימודים בלה הציגה אותי לכיתה וביקשה מהילדים להתייחס אליי יפה ולקבל אותי בחום. וכולם באמת הקשיבו לה. עד היום יש לי חברי ילדות מאותה כיתה. כמובן שסיפרתי להם שנפגשתי עם המורה בלה, והם התלהבו".
בלה: "כשליאור ניצב בפתח הדלת של הבית שלי ראיתי גבר מרשים. אני בטוחה שאם הייתי נתקלת בו במקרה ברחוב לא הייתי מזהה שפעם הוא היה תלמיד שלי. אבל ככל שישבנו והתחלנו לדבר, התחלתי לזהות ולהיזכר. היום הוא בחור גבוה עם זקן, אבל נשארו לו בדיוק אותן עיניים טובות מפעם. נזכרתי בילד העניו והחכם שהוא היה. ילד טוב וערכי שמעולם לא התפרץ ותמיד נתן הרבה כבוד. במפגש המחודש בינינו ליאור היה אצלי שעה וחצי ומאז ממשיך להגיע אליי אחת לשבוע. הוא מלמד אותי להשתמש בטאבלט כמובן, אבל אנחנו גם מדברים הרבה על החיים. זו בעיקר מטרת הפרויקט לדעתי: הפן החברתי. כבר במפגש הראשון שלנו הוא סיפר לי על ההורים שלו ועל הארוסה שלו, ואני סיפרתי לו על החיים שלי".
ליאור: "בקורס שעברתי במסגרת ההתנדבות הכינו אותנו גם לשיחות הראשונות עם הקשישים שאנחנו הולכים לפגוש, נתנו טיפים איך לשבור את הקרח. אבל עם בלה לא היה שום קרח לשבור. מהרגע הראשון התחלנו לדבר כאילו אנחנו מכירים שנים. אני לא האדם הכי מאמין בעולם, אבל אני מרגיש שבמקרה הזה הייתה התערבות עליונה. פשוט אין לזה הסבר אחר".
"זוכרת אותו בכיתה עם חולצת כדורגל"
פעם: רותם הייתה מורה של עידו ביסודי
היום: עידו הוא מאמן הכושר של רותם
כשרותם וקנין (42), מורה בבית ספר יסודי, נשואה ואמא לשלושה מבאר־שבע, חיפשה מאמן כושר אישי, היא קיבלה המלצה על בחור מהעיר בשם עידו אלוש. לא לקח לה הרבה זמן להבין שאלוש היה פעם תלמיד שלה. וקנין כל כך התלהבה מהאיחוד הלא צפוי ביניהם, שביוני האחרון גם פרסמה בקבוצת הפייסבוק "מאמאצחיק" תמונה משותפת שלהם היישר מחדר הכושר יחד עם הכיתוב: "ממחנכת שלו, כשהיה בכיתה ג', למתאמנת שלו... גדל קצת מאז".
הפוסט שלה זכה לאלפי לייקים ולמאות תגובות, שבעיקרן התפלאו "המאמצחיקיות" כיצד בדיוק היא יכלה להיות המחנכת שלו בהתחשב בכך שהפרש הגילים ביניהם לא נראה גדול. "מתי חינכת אותו?", תהתה מישהי, "בגיל ארבע?".
אז הנה ההסבר: "את עידו פגשתי כשהוא היה בן תשע ואני בת 22", אומרת וקנין. "זה היה ממש בתחילת דרכי כמורה".
אלוש: "המורות האחרות בבית הספר נראו לנו מאוד מבוגרות. רותם נראתה לנו יותר כמו אחות גדולה. אני זוכר שהיא הייתה אנרגטית ומגניבה, בניגוד להרבה מורות אחרות שהיו קשוחות ופחדנו מהן. בגלל זה היינו הכי ממושמעים אצלה. כי אהבנו אותה מאוד".
אחרי שאלוש סיים את בית הספר היסודי, השניים לא התראו שוב.
כשחיפשת מאמן כושר, איך הגעת דווקא אליו?
"שאלתי את המורה לחינוך גופני שעובד לצידי בבית הספר אם הוא מכיר מישהו טוב, ואז הוא אמר לי: 'כן, חבר שלי, עידו אלוש, אני שולח לך את המספר'. איך ששמעתי את השם זה צלצל לי מוכר, וברגע שראיתי את התמונה של עידו בווטסאפ לא היה לי ספק. אמרתי לאותו מורה: 'הוא היה תלמיד שלי פעם'. למרות כל השנים שחלפו, אני זוכרת את השמות של כל התלמידים שלי. המורה צילם אותי ושלח את התמונה לעידו".
עידו: "אני זוכר שקיבלתי הודעה מחבר שלי עם תמונה שמתחתיה כתב: 'אתה מזהה את הבחורה?'. מיד עניתי לו: 'יש מצב שזו רותם שהייתה מחנכת שלי פעם?'. למרות שלא ראיתי את רותם 20 שנה, מיד זיהיתי אותה. היא לא השתנתה הרבה".
רותם, מה זכרת מעידו?
"אני זוכרת אותו יושב בכיתה עם חולצה אדומה של כדורגל, כבר אז הוא היה ספורטיבי מאוד. הוא היה ילד מקסים ומנומס, היה ברור שההורים שלו חינכו אותו למופת".
עידו: "בהתחלה זה הרגיש לי מוזר: איך אני פתאום נותן הוראות למי שהייתה המורה שלי". רותם: "בדיוק היום עידו אמר לי באימון 'תהיי רגע בשקט'"
ואיך היה המפגש המחודש?
רותם: "לקראת האימון הראשון שקבענו התרגשתי, כאילו מדובר בדייט. ממש כאבה לי הבטן. כשפגשתי את עידו לראשונה זה היה מוזר כי פתאום הוא כבר לא היה ילד. על פניו ההפרש בינינו, 13 שנה, לא גדול, אבל עדיין, בגלגול הראשון שנפגשנו אני הייתי אישה בוגרת והוא היה ילד קטן. פתאום נפגשנו שוב כשני אנשים בוגרים. למרות שהוא בהחלט גדל מאז, בצורה הכי דו־משמעית שיש עם כל השרירים שלו, עדיין יכולתי לראות בפנים שלו את אותו ילד קטן שישב מאחורי השולחן בחליפת כדורגל".
עידו: "גם אני התרגשתי לקראת המפגש הראשון עם רותם. סיפרתי על כך לאמא שלי וגם לכל המתאמנות שלי. אמרתי שעוד מעט מגיעה להתאמן אצלי מישהי שהייתה המחנכת שלי ביסודי. בהתחלה זה גם הרגיש לי מוזר: איך למישהי שפעם הייתה המורה שלי, מישהי שהייתי צריך לבקש ממנה רשות על כל דבר והרגשתי שאני חייב לציית לה, אני פתאום נותן הוראות והיא זו שצריכה להקשיב לי".
רותם: "זה מצחיק. בדיוק היום, במהלך האימון, עידו אמר לי משהו בסגנון 'תהיי רגע בשקט ותעשי מה שאני אומר לך'. ואז מתאמנת במכון שהכירה את הסיפור ועברה לידנו אמרה: 'האמנת שיום אחד התלמיד שלך יגער בך ויצווה עלייך להקשיב לו?'. זה מדהים איך גלגל מסתובב".
מה המסר שלך למורות ולמורים שמתחילים בקרוב את שנת הלימודים?
"נסו להיות כמה שיותר משמעותיים עבור התלמידים שלכם. כך הם יזכרו אתכם וישאירו אצלם מקום בלב. מי יודע איפה בעתיד עוד תיפגשו".
