ירושלים העתיקה מוקפת בחומות, משובצת בצריחים ובכיפות, מחופה באבן, שופעת מאבקים וכיבושים, וכמעט כולה משדרת גבריות. עכשיו, כשלרגל הקורונה העיר ריקה כמעט מתיירי העולם, נקייה מהרגיל ונטולת עומס ותורים, זו הזדמנות נהדרת להכיר אותה לעומק, ועל הדרך גם לפרנס מורי דרך, שמלקקים פצעים ופרנסה אבודה משנת המגֵפה.
זו גם הזדמנות להפריך במשהו את מיתוס הגבריות הירושלמית שבה פתחנו. סיור הנושא את השם "נשים ואהבות על החומות" עובר במקטע של קילומטר אחד, בין שער יפו לשער האשפות, על גבי המסלול הדרומי של טיילת חומות העיר העתיקה, ומתמקד בדמויות נשיות משפיעות מההיסטוריה הרחוקה והקרובה, שהותירו חותמן על העיר.
מרים החשמונאית. הכניסה לטיילת החומות הדרומית ממוקמת בסמוך לשער האחורי של מגדל דוד. יורדים במדרגות ומטיילים בין שרידי החפיר שמקיף את המצודה. בסיור המודרך מספרים פה על הורדוס, המלך הבנאי, שנישא למרים החשמונאית כשעוד הייתה ילדה, ולשם כך גירש את אשתו הראשונה דוריס יחד עם בנו הבכור. סיפור הזוגיות הפתלתל שלהם, לפי כתבי התקופה, כולל אהבה, קנאה, השפלה, סטיות ונהרות של דם.
כדרכו ההרסנית, גם את אהובת לבו הוציא הורדוס להורג, חנט את גופה בדבש ובהמשך הצטער על כך עמוקות ויש המאמינים שאף עשה בגופתה מעשים שלא ייעשו. סיפורה זכה לתהודה באמנות ובשירה והשפיע על נוף העיר. מספרים שהמגדל שהקדיש לאהובתו מרים החשמונאית, במקום שבו ניצב כיום מגדל דוד, היה היפה והמעוצב מבין מגדלי העיר, אך הוא לא שרד עד ימינו.
הורם סולטאן. חומות ירושלים ההיסטוריות נחרבו פעם אחר פעם. זאת המקיפה בימינו את העיר העתיקה ועליה עוברת טיילת החומות, נבנתה במאה ה־16, בתקופת סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית, לאחר כ־250 שנה שבהן העיר הייתה פרוזה, כלומר פרוצה לכל עבר ולא מוגנת בחומה.
גם כאן, אם מגרדים את סלעי האבן, מוצאים סיפור אהבה: סולימאן המפואר התאהב עד מעל לראשו ברוקסלנה, אישה צעירה, בתו של כומר, שנחטפה אי שם במזרח אירופה ונמכרה באיסטנבול כפילגש להרמון השליט. רוקסלנה הפכה לשפחה האהובה עליו, עד שהפר את הכללים המקובלים ובחר להינשא לה. הוא שחרר אותה מעבדות, שיכן אותה בארמונו שבאיסטנבול, היא ילדה לו שישה ילדים, הפכה לראשונה בשושלת סולטנות הנשים של האימפריה ונחשבת לאחת הנשים החזקות בהיסטוריה העות'מאנית גם בשל מעורבותה בענייני הממלכה ומדיניות החוץ שלה. עם השנים נודעה בשם הורם סולטאן בשל רוחה הטובה והעליזה.
גם על ירושלים היא הותירה את חותמה, כשהקימה ב־1552 את מתחם בית התמחוי של האסקי סולטאן, שפעיל עד היום ברובע המוסלמי.
סיפור האהבה בינה ובין הסולטאן הונצח במחזות, בציורים, בסימפוניות, ברומנים ובטלנובלות טורקיות (היוש לצופות הסדרה "הסולטאן").
אוגוסטה ויקטוריה. נכנסנו לעיר העתיקה בדרכה של אוגוסטה ויקטוריה, אשת הקיסר וילהלם ה־2 ומלכת פרוסיה האחרונה. מספרים שלטובת הביקור של הזוג המלכותי בירושלים, בחורף של שנת 1898, נפרצה חומת העיר העתיקה ליד שער יפו, מולא החפיר, נוקו וצוחצחו הרחובות, ועל הבניינים נתלו דגלים, והכל כדי לאפשר לקיסר להיכנס לעיר העתיקה כשהוא רכוב על סוסו, ולקיסרית לעשות זאת כשהיא ישובה במרכבה המלכותית, בלי שיוכתמו סוליות נעליה המלכותיות בבוץ הירושלמי כאחת העם.
בעקבות הביקור בארץ הקודש מימן והקים וילהלם ה־2 את "מתחם אוגוסטה ויקטוריה" המרשים שעל הר הזיתים, כך ששמה של רעייתו נוכח בעיר וצופה עליה עד ימינו.
יהודית מונטיפיורי. מהפינה הדרומית־מערבית של החומה אפשר לראות את גגותיה האדומים של משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה שהוקמה בשנת 1860 מחוץ לחומות העיר העתיקה ביוזמת סר משה מונטיפיורי, כמו גם את שכונת ימין משה, שמונטיפיורי סייע במימון הקמתה והיא נקראת על שמו.
מונטיפיורי, סוחר מצליח ממוצא ספרדי, נשא לאישה את יהודית, אישה משכילה ודוברת שפות רבות, בת למשפחת כהן היהודית־בריטית, שהייתה רבת נכסים, למרות שבאותם ימים נישואים בין־עדתיים היוו שבירת מוסכמות שערורייתית.
יהודית תמכה כלכלית במשה והתלוותה אליו לביקורים בארץ הקודש ובירושלים החל משנת 1827. כדי לסייע לזוגות מאוהבים כמותם הקימו השניים גמ"ח לסיוע בנדוניה לזוגות מעורבים. המונטיפיורים היו נשואים יותר מ־50 שנה, ואת יום נישואיהם, שהיה משמעותי מאוד בעבורם, נהגו לציין בהקמת בתי כנסת, מפעלות צדקה או יציאה למסעות חשובים.
מרים. רגע לפני סוף המסלול, מול הר ציון, מתנשאת כנסיית הדורמיציון ("תרדמה" בלטינית), בעלת הכיפה החרוטית. שם, לפי אחת המסורות הנוצריות, נרדמה לנצח מרים (מריה), אמו של ישו.
כל הפרטים: מסלול טיילת החומות פעיל מדי יום; כניסה: 20-10 שקלים; מידע וכרטיסים: pami.co.il/he; אפשרות להזמנת סיורים מודרכים בתשלום נוסף, טל': 02-6277550.
קפיצה למאה ה־21
כדי לסגור מעגל בין הנשים שהשפיעו על ההיסטוריה של העיר ובין ימינו אנו, יצאנו להכיר את קהילת "נשים וסיפורים בירושלים". זהו מיזם של עיריית ירושלים, ומעורבות בו נשים מרשימות מכל מגזרי העיר: יוצרות, בשלניות ובעלות סיפור אישי, ששמחות לשתף בו את המטיילים־מבקרים.
כ־70 נשים ירושלמיות - חילוניות, חרדיות, דתיות לאומיות וערביות - חברות בקהילה, כולן מארחות בבית או בסדנה הצמודה ומציגות יצירות, סיפורים אישיים ולעתים גם תבשילים.
מצאנו ביניהן את אפרת חלמיש, אם נמרצת לעשרה שמארחת ב"חן המקום" שבעיר דוד, בלב כפר סילוואן, אירועים וסדנאות של הפרשת חלה וסיפור חייה על מורכבויותיו; את דינה ברנדוין, אשת אדמו"ר חסידות סטרטין, שמארחת בביתה שברובע היהודי, משוחחת עם האורחות על מעמד האישה ביהדות ומעבירה סדנת מאכלי שבת ירושלמית חסידית; את הדר קליידמן, שמציגה מלאכות יד בסדנה שלה, "בחפץ כפיה", שבעין כרם; ואת סמאח סיאהם, שמארחת ברובע המוסלמי, מגישה אוכל ביתי ירושלמי, ומשוחחת עם האורחות בערבית או באנגלית.
את דלילה שמש, בת למשפחת דילהרוזה, דור 20 לירושלמים מגורשי ספרד, פגשנו בביתה שבנחלאות, ה"אל קורטיז'ו", החצר הירושלמית, ששופץ לאחרונה.
הבית ממוקם במתחם שבו פעלו בעבר המרפאות החיצוניות של בית החולים "שערי צדק". לכאן הגיעה אמה של דלילה בשנות ה־50 של המאה שעברה במטרה להפיל, אך ההיריון התברר כמתקדם מדי. "כל השנים אמא אמרה לי, 'רציתי להפיל אותך'. אתם יודעים עם איזו תחושה גדלתי? אבל היא הייתה אמא נהדרת!", מספרת דלילה.
הסיפור כיצד קיבלה את שמה הפרטי הייחודי סופר בעבר ב"לאשה". נזכיר שהוא נבע מהחלטה של אמה לצאת לסרט "שמשון ודלילה" עם אביה כשהייתה בחודש התשיעי של אותו היריון שלא הצליחה לעצור, וכתוצאה מהחלטה זו התרחשה הלידה בקולנוע "ציון", הקרנת הסרט הופסקה, והיא קיבלה את השם דלילה, "שעשה לי לא מעט צרות בילדות. עוד לא נולדתי, וכבר נולד סיפור. רק בגיל 40 הבנתי שזה שם עוצמתי שמשך אליי תשומת לב על פני כל החנות והרינות והתקוות שהיו מסביב".
שמש, מספרת סיפורים בחסד וזמרת לדינו, היא בהכשרתה מורת דרך תיאטרלית. באמצעות חפצים שאספה מבית הוריה היא מספרת על ילדותה בחצר הירושלמית ועל משפחתה המיוחדת, שהייתה מעורבת גם בפרשיות עלומות של ריגול, רצח ונישואים פיקטיביים. היא ובן זוגה מגישים לאורחים מאפי גבינות ותרד מעשי ידיהם, כובשים זיתים ומארחים בביתם כיד המלך.
את מרים מס, בת למשפחה חסידית ששומרת על אורח חיים דתי בסטייל מוקפד ומודרני זה שבעה דורות בירושלים, פגשנו בביתה שבעין כרם. מס היא אמנית שביתה מתפקע מיצירותיה המונומנטליות, הצבעוניות, המרובדות, ששואבות השראה מהטבע ומפריחת עצי השקד הנפוצים בשכונה הציורית ובהרים סביב.
סלון ביתה של מס נפתח למרפסת משגעת המשקיפה על הרי ירושלים, ובה היא מספרת לקבוצות האורחים את סיפור חייה מעורר ההשראה: כיצד, לפני כעשר שנים וכחלק משינוי שעשתה בחייה, נפרדה מאבי שבעת ילדיה ויצאה לבדה לטיול בהרי ההימלאיה. "צעדתי, התבוננתי, רכבתי על אופנוע, טיפסתי על האנפורנה, עשיתי נזם, ונזכרתי שאם אני רוצה - אני יכולה. חזרתי אישה אחרת". בהמשך היא גם פיתחה טכניקה ייחודית ליצירת אמנות בסיבי טקסטיל שנשלחים אליה מדרום־מזרח אסיה בעזרת שליחי חב"ד, ואותם היא מעבדת, מדביקה וצובעת בתהליך שמושקעת בו עבודה הנמשכת שבועות.
אם כבר הגעתן לעין כרם
כדאי לבקר "בבית העתיק בעין כרם", בדרך האחיות 14, בעיקר בשביל לפגוש את שושנה קרבסי, מספרת סיפורים בחסד, זוכת פרס משרד החינוך על ספרה "נהר ושדים אין בו" שמארחת בביתה קבוצות ומשפחות להופעות של פיוטים עם בתה הזמרת מור קרבסי. בחרנו ללמוד ממנה את מלאכת הכנת הריבות. ישבנו, הורים וילדים יחד, קילפנו תפוחים, טחנו ציפורן, וקרמלנו בננות. בתום כל סדנת ריבות אצלה מקבלת כל משתתפת צנצנת ריבה למזכרת. אפשר גם להמשיך לבוטיק הריבות המקסים שלה, "שושנת עין כרם", ולקנות שם את ריבת החשק שהיא מכינה, שהמתכון שלה עבר בין מיילדות במגרב, והיא חבויה בין כמאה סוגי ריבות, מרקחות, רטבים ומתבלים שיש בחנות.
