תחילת יולי האחרון הלך לעולמו הזמר חופני כהן, בגיל 76. זמן מה לפני שנפטר הוא עוד הספיק להציע נישואים לגרושתו סימה, שעמה חי בזוגיות. "הוא הציע שניסע לקפריסין, נתחתן ונחזור, אבל לא רציתי. מה אני צריכה טבעת? כולם ידעו שהוא בעלי ואני אשתו, חיינו כמו זוג נשוי", היא מספרת.
הם עברו ביחד חיים מלאי תהפוכות: התחתנו, הביאו לעולם שתי בנות, התגרשו, ואז עשו שני ניסיונות קאמבק שלא צלחו. לפני 11 שנה חזרו סופית זו לזרועות זה וחיו יחד באהבה גדולה. בשנים האחרונות סימה ושתי הבנות, גל ומיכל, ליוו את חופני בהתמודדות הלא פשוטה עם מצבו הרפואי. ועכשיו פתאום הבית ריק. "כל פעם שאני נכנסת הביתה אני מחכה שהוא יצא מהחדר, ואז פתאום קולטת שהוא לא פה יותר", מספרת סימה.
"לקח לנו המון זמן להבין שהוא חולה מאוד", מספרת גל, הבת הבכורה. "לא קיבלנו את זה, זה נשמע לנו הזיה. מאז שהוא נפטר אני לא ישנה בלילות, רק עוצמת עיניים והוא עולה לי. כואב לי בגוף, כאילו מישהו ירה לי חץ בלב ואמר 'עכשיו תמשיכי לחיות'".
"הדבר היחיד שמחזיק אותי זה שיש לי ילד", אומרת מיכל. "זה משהו להיאחז בו, אחרת אני וגל היינו מתפרקות. הבן שלי כל כך דומה לו, שקוראים לו חופני הקטן - בדיוק כמו שקראו לאבא סולימן הקטן, על שם אבא שלו, סולימן הגדול".
תרשמי את הטלפון שלך
סימה כהן (59) נולדה ברחובות, הבכורה מבין שבעה אחים, שש בנות ובן. היא למדה בתיכון דה שליט, התגייסה לנח"ל ושירתה בקיבוץ גונן שבגליל העליון. לאחר שחרורה החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת תל־אביב, ואז הכירה את חופני ופרשה. "איך שהתחלתי ללמוד הוא גנב אותי לאמריקה", היא צוחקת.
את חופני הכירה בגיל 22, כשישבה עם חברות בבר "הפעמון" ברחוב ירמיהו בתל־אביב והוא ישב בשולחן לידה. בשלב מסוים הגיע למקום יזהר כהן, אחיו של חופני, שהתגורר מעל הבר, והיה מלווה בידידה שהיא במקרה גם קרובת משפחה של סימה. סימה ניגשה להגיד שלום, ויזהר כל כך התפעל מיופייה ("בגרעין קראו לי בבה, על שם בריז'יט בארדו, מרוב שהייתי יפה"), עד שהציג אותה בפני אחיו.
סימה: "ההורים עשו לי שיחות, בגלל שחופני היה איש חיי לילה וגרוש עם שני ילדים. עניתי: 'מישהו מבטיח לי שאם אתחתן עם רווק בגילי אשאר איתו עד סוף חיי?"
חופני היה אז בן 40, זמר ובדרן מצליח, גרוש זה עשר שנים מאשתו הראשונה דיאנה ואב לבן ובת (אסף, היום בן 51 ועדי, 49). סימה: "הוא אמר, 'תרשמי לי את הטלפון שלך, אני נוסע מחר לארצות־הברית ואני רוצה לעשות בו שימוש'. היה מתאים לי יותר להגיד לו 'מי שמך?', אבל נתתי לו, ואיך שהוא נחת הוא התקשר. ידעתי שיש לו בת זוג יפהפייה שלוש שנים, הכרתי אותה. בגללה נתתי לו את הטלפון, רציתי להרגיז אותה, אבל התאהבתי בו. איך אפשר שלא? הוא היה מלא כריזמה, איש העולם הגדול, מלא חברים, מלא כסף. בגיל 23 הוא עשה לי יום הולדת ב'פלקה', הזמין מאות אנשים. מה אני אגיד לך? התרשמתי".
גם הפרש הגילים ביניהם - 18 שנה - לא הפריע לה. "ההורים וסבתא שלי עשו לי שיחות, לאו דווקא בגלל שהוא היה מבוגר ממני אלא בגלל שהוא היה איש חיי לילה, גרוש עם שני ילדים שנמצאים במשמורת שלו", היא מספרת. "נתתי להם תשובה אחת: 'מישהו מבטיח לי שאם אתחתן עם רווק בגילי אשאר איתו עד סוף חיי? אם יהיו לי עשר שנים טובות עם חופני, אני רוצה להיות איתו, ואם בעוד עשר שנים דברים לא יסתדרו, כל אחד ילך לדרכו'. הלכתי עם הלב שלי, עם האהבה שלי. ראיתי עולם, כמעט לא הייתי בארץ. קחי גלובוס, תסובבי אותו, איפה שתשימי אצבע - שם הייתי".
בני הזוג נישאו אחרי שלוש שנות היכרות, בשתי חתונות מפוארות ויקרות: החופה נערכה במועדון "אריאנה" בשישי בצהריים, בנוכחות 500 קרובי משפחה, ולמחרת, במוצ"ש, נערכה מסיבת חתונה עם 1,600 חברים ב"גן אורנים". "הייתי הראשונה בארץ שהתחתנה בשישי בצהריים", היא מתגאה.
לבני הזוג נולדו כאמור שתי בנות: גל (32), עובדת בסוכנות ביטוח, נשואה ואם לתינוקת; ומיכל (30), עובדת בחברת הביטוח "מנורה", נשואה, אם לבן שנתיים ובהיריון מתקדם. שתי הבנות נישאו באמצע הקורונה בהפרש של חמישה חודשים זו מזו. "היו לחופני הרבה מוזמנים מחו"ל, לא היה לו נעים שהם צריכים לבוא פעמיים, אבל הוא התעקש לקיים את החתונות. אולי הוא רצה להספיק, מי יודע?", אומרת סימה.
גל: "להיות הבת של חופני היה כבוד גדול, שטיח אדום בכל מקום. כשהיינו ילדות לא התייחסנו לזה כאל משהו מיוחד, גדלנו לתוך זה, אבל היום אני מבינה כמה נדיר לגדול ככה".
מיכל: "זה היה כבוד לא בגלל שהוא היה זמר מפורסם. הרבה אנשים ששמעו שאני הבת של חופני אמרו לי, 'וואו, איך הוא עזר לי', או 'מה הוא עשה בשבילנו'. היה בו הרבה חסד, ולרוב אף אחד לא ידע ולא שמע. מתן בסתר".
איך היחסים שלכן עם האחים הגדולים?
"אסף גר בלאס־וגאס ואנחנו לא בקשר איתו. עם עדי אנחנו יותר בקשר. היא קופי של אבא, היה לו קשר מהמם איתה ועם הילדים שלה".
ארזתי תיק והלכתי
חופני היה בנם הבכור של שרה ושלמה כהן, זוג זמרים שערכו את החפלות הראשונות במדינה. שלמה ("סולימן הגדול") נפטר ב־2009. שרה, מחלוצות השירה בציבור בישראל וכלת פרס מפעל חיים של אמ"י, הלכה לעולמה לפני שבוע וחצי בגיל 96, חודשיים לאחר מות בנה. חופני הופיע בחפלות של הוריו ביחד עם אחיו פנחס (פיני), ורדינה ויזהר, ובגיל 16 החל להופיע גם מחוץ לחוג המשפחתי, במועדונים כמו "כליף", "זורבה" ו"אריאנה". כשהשתחרר מהצבא התחיל לשלב בהופעותיו בדיחות והפך גם למנחה מבוקש. בשנת 1976 השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "כשהשמש עולה", להיט שהפך אותו לכוכב. ב־1984 הוא הגיע גם לקולנוע כשכיכב בתפקיד הראשי בסרט הפולחן "כאסח".
בתקופה שהכיר את סימה הוא היה זמר ובדרן מבוקש שהוזמן להופעות גם מעבר לים. בשל טיסותיו הרבות לחו"ל, שאליהן הצטרפה, היא לא פיתחה קריירה משלה. בני הזוג השתקעו בגבעתיים ובהמשך עברו לתל־אביב. סימה למדה תקשורת ועבדה במקומון "צפון העיר" לתקופה קצרה. רוב השנים לא עבדה כלל, ליוותה את בעלה ותמכה בקריירה שלו. כשנפרדו, נאלצה לראשונה בחייה לפרנס את עצמה "בכל מיני עבודות שחורות", כדבריה.
מיכל: "הרבה אנשים ששמעו שאני הבת של חופני אמרו לי, 'וואו, איך הוא עזר לי', או 'מה הוא עשה בשבילנו'. היה בו הרבה חסד, ולרוב אף אחד לא ידע ולא שמע. מתן בסתר"
היחסים בין בני הזוג ידעו עליות ומורדות. הייתה להם אהבה גדולה, אבל החיים במחיצתו לא תמיד היו קלים. "הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים עם הלם קרב, הוא היה פוסט־טראומטי ולא ידענו, אז עוד לא ידעו מה זה", היא מספרת. "כשהתחילה המלחמה הוא יצא למסע הופעות בכל אזורי הקרבות וראה דברים איומים. זה השפיע עליו קשה מאוד. הוא קרס אבל לא דיבר על זה. כזה היה חופני: הוא היה מדבר עם כולם על הכול, אבל לא היה מדבר על כלום".
גל: "הוא לא הכיר בבעיות. אם הייתי אומרת לו שיש לי בעיה, הוא היה אומר 'תתגברי'".
בשנת 2004, אחרי 15 שנות נישואים, בני הזוג התגרשו. סימה: "הגירושים לא היו קלים. ארזתי תיק והלכתי, ויתרתי על הכול".
למה?
"אלימות מילולית".
גל: "מה? אמא, אני לא מרשה להגיד דברים כאלה על אבא שלי, קצת קשה לי עם המושג הזה".
סימה: "זה לא היה בשליטתו. הוא היה פוסט־טראומטי. ביום שהתגרשתי הבאתי לו במתנה את הספר 'מילים הורגות' של ניני גוטספלד־מנוח, שבכותרת המשנה שלו כתוב 'כשדו־שיח יומיומי הופך לנשק קטלני'. היו בינינו דיאלוגים לא נעימים, בעיקר סביב העובדה שהוא לא רצה שאלך".
גל: "אני לא חושבת שזו הייתה אלימות מילולית. לא היו קללות או ירידות, זה היה יותר כמו אבא שמנסה לחנך את הבת שלו. בגלל פער הגילים הרבה פעמים הוא התייחס לאמא כמו אל הבת שלו ופחות כמו לאשתו".
סימה: "הוא חשב שאני בתו הבכורה. בהתחלה זה היה לי נעים דווקא, הייתי אישה צעירה של גבר מבוגר, איש העולם הגדול, המקושר והעשיר, שנשענה על כל התענוגות באהבה גדולה. באיזשהו שלב התבגרתי, זה כבר פחות התאים. היה לו קטע של שליטה. גם עם הווייז הוא היה רב, כי מי יגיד לו איך לנסוע?".
סימה: "לפני מותו הוא הציע שניסע לקפריסין ונתחתן, אבל לא רציתי. מה אני צריכה טבעת? כולם ידעו שהוא בעלי ואני אשתו, חיינו כמו זוג נשוי"
כשהוריהן התגרשו, גל הייתה בת 12 ומיכל בת עשר. "קצת לפני שנפרדנו עשינו עם הבנות טיול בארצות־הברית לכבוד בת המצווה של גל, ואני כבר ידעתי שאני הולכת להיפרד ממנו, אבל הוא עדיין לא", מספרת סימה. "כשחזרנו לארץ עזבתי את הבית. מיכל באה איתי, אבל גל לא הסכימה לעזוב את אבא ונשארה איתו. לא הסכמתי להפריד ביניהן, ואחרי שהתעקשתי היא עברה אליי. חופני נשבר מזה. מרוב דיכאון הוא הלך לעבוד על אוניית תענוגות ולא ירד ממנה כמה חודשים. הוא סיפר לי שזו הייתה השנה הכי קשה בחיים שלו. כשראיתי שכל כך קשה לו, החלטתי לחזור הביתה".
לכמה זמן?
"עשינו שני ניסיונות של כמעט שנה כל אחד, שלא צלחו, ואחרי זה עזבתי לעוד שמונה שנים. זה היה אותו ריטואל, אותן סיבות. גם אחרי שעזבתי הוא לא עזב אותי. כל הזמן אמר לי, 'אם אני שומע שאת הולכת עם מישהו אפילו לסרט, אל תבואי לפה יותר'. הייתי נכנסת למועדון עם חברות, תוך כמה דקות זה הגיע אליו. הוא לא שחרר, ולא רק הוא. איפה שהלכתי הייתי 'סימה של חופני'. הוא היה שולח לי אנשים, 'מה נשמע, סימה? חופני מוסר ד"ש'. פעם, פעמיים, עשר, 20, עד שהשתוללתי עליו. כשסיפרתי לאנשים מה הוא עושה לי, אמרו לי, 'מה את רוצה? הוא אוהב אותך, תחזרי אליו'. לקח לי זמן עד שהבנתי שאני צריכה להיות תחת גפנו ותחת תאנתו. לפני 11 שנה חזרתי אליו בפעם השלישית, והכול חזר למסלול כאילו לא התגרשתי".
סימה: "גם אחרי שעזבתי הוא לא עזב אותי. היה שולח לי אנשים, 'מה נשמע, סימה? חופני מוסר ד"ש''"
איזה קשר היה ביניכם בזמן הפרידה הגדולה?
"קשר־קשר. הייתה תקופה שהוא עבר דירה פעמיים. העברתי לו דירות, ניקיתי לו את הבית, כיבסתי לו, טיפלתי בו".
גל: "הם היו אחד למען השני. גם כשאמא הייתה בתקופות לא טובות הוא היה שם בשבילה".
איזה תקופות לא טובות?
"הייתה לה תקופה של דיכאון. כשהם התגרשו הוא שכר לה דירה לשנה, ואחר כך היא התקיימה בזכות עצמה. היא עבדה מהבוקר עד הלילה והיה לה נורא קשה, עד שהיא נפלה והגיעה למקומות לא טובים. הוא ראה את הקושי שלנו מול המצב שלה, בעיקר את הקושי של מיכל שהייתה מאוד קשורה אליה".
מיכל: "הייתי אז חיילת, אמא גרה אצל ההורים שלה, ואנחנו גרנו עם אבא. היחסים ביניהם היו פחות טובים, ויום אחד התקשרתי אליו ואמרתי לו שאמא במצוקה נפשית. אמרתי לו, 'אבא, אני רוצה להביא את אמא אלינו, אני ממש מבקשת שתחשוב על זה', והוא פשוט הלך והביא אותה. מאז בעצם הם חזרו לגור ביחד".
סימה: "זה גם מה שהוא רצה, הוא רק לא ידע איך לגשת. האגו, האגו".
חזרתם על מלא?
"בני זוג לכל דבר. הייתי אהבת חייו. הבן אדם לא היה יכול לנשום דקה בלי סימה".
גל: "גם כשניסינו להביא לו מטפל, הוא אמר, 'לא רוצה שום מטפל, אני רוצה את אמא'".
הקמנו חמ"ל משפחתי
בגיל 50 חלה חופני בסוכרת ומאז מצבו הרפואי הידרדר. "בהתחלה זה לא היה מורגש", מספרת גל. "הוא תפקד והכול היה רגיל, אבל באיזשהו שלב הוא התחיל להתעוור. פתאום הוא היה נתקל בדברים, קרא עיתון עם זכוכית מגדלת, ולא הבנו מה קורה. את צריכה להבין שלאבא, עד יומו האחרון, היה קשה להודות שיש לו קושי. לקח זמן עד שהוא הרים ידיים ונכנס לסדרת ניתוחים שהצילו לו את העיניים".
ב־2015 התברר ששתי הכליות של חופני הפסיקו לתפקד. במשך שנתיים הוא עבר טיפולי דיאליזה קשים, ואז נמצא לו תורם דרך עמותת "מתנת חיים", והוא עבר ניתוח להשתלת כליה. "התורם שלו, יוסי שמואלי ואשתו ברברה, בקשר איתנו עד היום, הם כמו משפחה. יוסי גם היה העד בחתונה שלי", מספרת גל.
סימה: "את חופני הצילו כמה פעמים. אחרי ההשתלה הוא עבר ניתוח לב מסובך בתל השומר. הוא הלך לבקר את אחותי שעברה ניתוח, ואחד הפרופסורים שם שהכיר אותו שמע איך הוא נושם ואמר לו, 'חופני, תיכנס אליי לבדיקה'. באותו יום עשו לו ניתוח בהול. חודש לפני שהוא נפטר גם כרתו לו את הרגל, ומזה הוא כבר לא התאושש. הוא נלחם, לא רצה שנרגיש בחולשתו, עד שהוא הרים ידיים".
מיכל: "הוא היה נוסע לבד לדיאליזה, ולמרות שהיה לו קשה הוא לא הסכים שנבוא איתו. היינו בטוחים שאחרי ההשתלה הוא יחזור להיות האבא של פעם, אבל זה לא קרה. הניתוח עצמו לא היה מסובך, אבל הוא לא התאושש ממנו. התברר שסביב השתל התפתח זיהום. הכניסו אותו לניתוח חירום, ושם קרה הגרוע מכול מבחינתו: פגעו לו במיתרי הקול. זה ריסק אותו נפשית".
סימה: "כשהוא איבד את הקול, הוא איבד ה־כול. הוא הפסיק לעבוד, אכלנו חסכונות, מכרנו רכוש ושרדנו. החברים הטובים שסבבו אותו כל חייו, כאילו בלעה אותם האדמה. כולם נעלמו. פעם לא היה מצב שיש אירוע בלי חופני, ופתאום שכחו אותו. אנשים פשוט התאדו. מחקתי אותם".
איך הוא הרגיש עם זה?
"הוא היה רגיל להיות במרכז העניינים והוא כבר לא היה יכול, אז גם הוא בעצמו לקח צעד אחורה. באמצע אוגוסט, חודש וחצי אחרי שהוא נפטר, היה אמור להיות לו ערב התרמה, אבל הוא לא הספיק. החלטנו לקיים את האירוע בכל זאת, כערב הוקרה לזכרו, והכסף ייתרם למחלקת השתלות בבילינסון. היה לו קשה לבקש עזרה, גם כספית וגם פיזית. הוא רצה להיות עצמאי אבל לא כל כך הצליח".
גל: "עטפנו אותו, היינו שם 24/7 בשבילו. הוא היה מתקשר לבעלי כדי לשאול על הקוד שלו לבנק, היה מתקשר אליי לעבודה, אומר שהוא למטה ו'בואי נאכל צהריים'".
מיכל: "ביני ובין גל היה קטע של קנאה על הרקע הזה. אם רק הייתי שומעת שהוא אוכל איתה צהריים, הייתי עושה לו סצנה: 'למה אתה לא בא גם לעבודה שלי לאכול איתי?'".
גל: "אני הייתי החרדה ומיכל היתה המרגיע הלאומי. כל כך דאגתי לו, הייתי מחוברת אליו ברמה שכשהוא לא הרגיש טוב הייתי ישנה איתו מחובקת במיטה לוודא שהוא נושם. מרוב שהתהפכו היוצרות, באיזשהו שלב הרגשתי כאילו הוא הילד ואני האמא. לפעמים הוא היה מתעצבן עליי".
סימה: "הוא היה אומר לי, 'תרחיקי ממני את גל, היא לא עוזבת אותי'. הקמנו חמ"ל משפחתי, היינו שלושתנו עליו. כל ציוץ שלו עבר אונליין בינינו 24/7. הוא לא הסכים לקבל את המצב שלו, היה יוצא מהבית ובמשך שעות היינו מחפשים אותו. הייתי מתקשרת לאנשים כל הזמן לשאול אם ראו אותו, זה היה על גבול ההטרדה ממש. הרבה פעמים אנשים זרים התקשרו שנבוא לקחת אותו".
מיכל: "הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא שיש לי ילד. הבן שלי כל כך דומה לו, שקוראים לו חופני הקטן - בדיוק כמו שקראו לאבא סולימן הקטן"
קיבלתם עזרה מהמדינה?
סימה: "רק בחודשיים האחרונים הסכמנו לקבל עזרה. הוא כבר היה סיעודי, הרמנו ידיים".
גל: "לפני כן, כאמור, ניסינו להביא לו מטפל, אבל הוא לא רצה. אנחנו טיפלנו בו, אני גם קילחתי אותו. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל לא התייחסתי אליו כאל אבא, אלא כאל חולה שזקוק לעזרה. בהתחלה אמא לא הסכימה, אבל אחר כך היא הבינה שאני על מצב רובוט. שמתי מסכה".
הוא ידע לאן זה הולך?
סימה: "רק אחרי שקטעו לו את הרגל. לראות אותו בלי הרגל היה מחזה קשה. אחרי הקטיעה האמנתי באמונה שלמה שהצלנו אותו. הוא רצה לחיות יותר מכל דבר אחר, הוא אהב את החיים והחיים אהבו אותו, אבל בסוף הוא בקושי דיבר".
גל: "לקראת הסוף הוא אמר לי, 'גל, ככה אני לא רוצה'. הוא רצה ללכת".
סימה: "אני רוצה להגיד משהו שאולי יישמע לא טוב, אבל חופני נגאל מייסוריו".
למה את הכי מתגעגעת?
"אליו".
הוא בטח הצחיק אותך מאוד.
"לא. הוא היה מצחיק את כל העולם, אבל אותי הוא אף פעם לא הצליח להצחיק. הוא היה משתגע מזה".
יש גם הקלה במותו?
גל: "לא הקלה, ריקנות. תני לי היום עוד עשר שנים עם אבא - לא חלילה בסבל אלא כמו שהוא היה פעם - ואני מורידה עשר שנים מהחיים שלי בשביל זה. קונה את זה בלי למצמץ".
סימה: "אנחנו עוד לא מעכלות".
