מריה יופה (34) מחיפה, כימאית בסטארט־אפ "אימג'נדרי", נשואה לבת זוגה, קרינה יופה
ילדוּת: "נולדתי בברית־המועצות לשעבר, קרוב לים השחור, באזור שעכשיו הוא דרום אוקראינה. כשהייתי בת שש עברנו לרוסטוב שברוסיה. יופה הוא שם משפחתי מצד אמא, אבא לא יהודי. גדלתי במשפחה רגילה עם אמא גננת, אבא שהיה קצין בצוללת ופנסיונר של הצבא הרוסי ואח בוגר ממני. ניגנתי בפסנתר ובגיטרה, הייתי ילדה שמחה. באזור שגדלתי בו יש אנשים מלאומים שונים ודתות שונות, כך שלכאורה לא הרגשתי אנטישמיות ישירה, מה גם שאני לא נראית יהודייה אופיינית".
נטייה מינית: בגיל 14-13 גיליתי שאני נמשכת לבנות, אבל הבנתי את זה בוודאות בגיל 16, כשגיליתי שלא כל האנשים אוהבים אותו דבר ושיש גם הומואים ולסביות. סיפרתי לחברים, אבל לא למשפחה הקרובה. פחדתי שהם לא יקבלו את זה, שאולי ינסו 'לתקן' או 'לרפא' אותי. רק בגיל 29, שבוע לפני שעליתי ארצה, גיליתי את זה להוריי".
אהבה: "את קרינה, בת זוגי, הכרתי במעבדה במכון המדעים באוניברסיטה ברוסטוב. אני הייתי סטודנטית לכימיה ועבדתי כעוזרת במעבדה, וקרינה (39) כבר עשתה דוקטורט והובילה מחקרים עם סטודנטים. התחלנו לצאת לאכול צהריים יחד וזה התפתח למערכת יחסים עמוקה. אנחנו יחד 14 שנים, אבל באוניברסיטה שמרנו את יחסינו בסוד. באותה תקופה המצב ברוסיה בנושא קהילת הלהט"ב התחיל להחמיר, בוטלו מסיבות של להט"בים, אנשים פוטרו ללא סיבה רשמית. לא רצינו שזה יקרה גם לנו".
ההחלטה לעלות: "הזוגיות שלנו לא הייתה הסיבה היחידה לרצון לעלות לארץ. רצינו לעזוב את רוסיה בכל מקרה, כי לא הייתה לנו אפשרות להתפתח שם כמדעניות. יום אחד ראינו בפייסבוק פרסום שלפיו מדינת ישראל מעניקה לזוגות להט"בים זכויות כמו לכל עולה, כולל ויזה וסל קליטה. אספנו את כל המסמכים הדרושים כדי להוכיח זכאות, התחלנו ללמוד עברית ומיסדנו את הקשר. מאחר שברוסיה אסורה חתונת להט"בים, נסענו ב־2017 להתחתן בדנמרק ואחרי שנה התייצבנו בשגרירות ישראל במוסקבה וקיבלנו ויזות כמשפחה לכל דבר".
קליטה מקצועית: "באוקטובר 2018 הגענו לחיפה. במשך חצי שנה למדנו וגרנו באולפן עציון, ובסיום הלימודים עשינו מבחן לקליטת מדענים עולים והתקבלנו לעבודה בטכניון. שתינו כימאיות, אבל עבדנו בפקולטות שונות. כשהמלגה שלנו נגמרה יצאנו לשוק העבודה. קרינה עובדת ב'חיפה כימיקלים' ואני ב'אימג'נדרי', סטארט־אפ בתחום הביו־טק. שתינו השקענו בלימודי העברית מתוך הבנה שבלי שפה לא נוכל להסתדר, וזה השתלם. מקצועית היה לנו מזל: המקצוע של שתינו מבוקש, ולאנשי המקצוע שלנו תמיד יש עבודה. אני גם מנגנת על קונטרבס והצטרפתי לתזמורת ג'אז ולתזמורת כלי קשת, וזה גורם לי אושר רב".
קליטה חברתית: "מבחינה חברתית פחות השתלבנו. לא רק שבאנו ממנטליות ותרבות רוסיות, אלא שאנחנו גם לא משפחה רגילה. ניסינו להשתלב בקהילות הלהט"בים, אבל מדובר בעיקר באנשים צעירים יותר שפחות מתעניינים בענייני משכנתה, בריאות, ילדים, עבודה - בעיות של אנשים מבוגרים שמעסיקות אותנו. לא מצאנו את עצמנו שם".
שורה תחתונה: "אנחנו חיות בישראל כבר חמש שנים וחצי וממש שמחות שעלינו. אנחנו אוהבות מאוד את ישראל ומרגישות שזאת המדינה שלנו. כשאנחנו נוסעות לחו"ל, אחרי כמה ימים שתינו כבר רוצות לחזור הביתה".
איזה הרגל רוסי כדאי לישראלים לאמץ? "להיות יותר מנומסים ומתחשבים".
למה את מתגעגעת ברוסיה? "לזיכרונות הילדות, לחופשות הקיץ, לאופניים, לחברים, לחוסר הדאגות. אבל בהחלט לא לרוסיה של היום".
למה לא תצליחי להתרגל? "לכך שאנשים מניחים את הרגליים שלהם על כיסאות בתחבורה הציבורית".
מה המקום שאת הכי אוהבת בישראל? "הבית שלי".
