פריצת דיסק השביתה כליל את שגית פסטמן לפני שלוש שנים וחצי ואילצה אותה לקחת משכך כאבים חזק. המינונים הלכו ועלו, עד שמנת יתר העיפה אותה למסע פסיכדלי של שעות. כשחזרה למציאות כבר ישבו לה בראש שלושה סיפורים שיצאו כעת לאור בספר הביכורים שלה, "אין מקום לטעויות" (הוצאה עצמית). "שכבתי במיטה שלושה חודשים", מספרת פסטמן. "שנה וחצי קודם לכן אחי היחיד נפטר מסרטן בגיל 40. סחבתי את האבל והכאב עד שהגב שלי נשבר. חזרתי שוב ושוב לחדר המיון כדי שיזריקו לי משככי כאבים. הרופא נתן לי מרשם לקודאין וביקש שאקח רק כף, אבל הכאב ערפל לי את שיקול הדעת. לקחתי כף ועוד כף ואז שלוק".
מה קרה משם?
"הצלחתי להגיע למיטה ונכנסתי לסוטול של החיים. הסתכלתי על החלון והתחלתי לראות אורות מרקדים, שדים, פיות ומלאכים. אמרתי לעצמי, וואו, מה קורה פה? השמש נכנסה לי לעיניים ולא זזתי. כשיצאתי מזה הבנתי שעברו ארבע שעות. שאלתי את בעלי, 'לא ראית שעובר עליי משהו?'. הוא אמר שסוף־סוף נחתי והוא לא רצה להפריע. ביקשתי שיביא דפים ועט והתחלתי לכתוב".
פסטמן, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן שחוקרת סוגיות של מגדר בשוק ההון הישראלי, כתבה ספר ריאליזם מאגי (אלמנטים קסומים בסביבה ריאליסטית). מככבות בו דמויות כמו אלוהים, מטטרון, לוציפר ושאר מלאכים זוטרים שנעים בין שמיים לארץ, בין גן עדן לגיהינום - מנסים לפענח מה זה הדבר המשונה הזה "בני אנוש" ומתעבים את הרשתות החברתיות. "הראיתי את הסיפורים לפסיכולוגית שלי, היא אהבה והפצירה בי לפרסם: 'תתגברי על האופי האנאלי שלך ותלכי על זה. אז מה אם תצאי מוזרה. שחררי'".
איך כותבים דמות גדולה מהחיים כמו אלוהים?
"חיפשתי דמות לקחת ממנה את האופי ולהלביש על אלוהים ובחרתי במתי כספי. מצד אחד הוא אלגנטי ויש לו הדרת כבוד, הוא מלחין, שר, מנגן בלי תווים. עילוי. מצד שני הוא מצחיק את הקהל. עשיתי עליו תחקיר מטורף. אין קטע שלו ביוטיוב שלא ראיתי. חיפשתי את הרגעים הקטנים שבהם הוא אמיתי ונגיש, כדי שאוכל להרכיב את הדמות השלמה. בסיפור 'יום רע בגן', אלוהים מתחתן עם בת אדם, יולי, ומביא איתה ילד. אני מתארת יחסים זוגיים ומשפחתיים רגילים לגמרי. למשל, בארוחת הערב ליולי משתחררת נפיחה, ושלושתם צוחקים. לצד זה יש מופע מרהיב של כדורי אור - בדיוק כמו שהזיתי - שאלוהים מעניק לבנו ורק שניהם יכולים להפעיל. אגב, המלאך שעומד בפתח פירי גן עדן וגיהינום מזכיר את מיסטר בין".
אומללות עם כסף
פסטמן (48) נשואה לגיא בניוביץ, העורך הראשי של mynet (רשת המקומונים הדיגיטלית של "ידיעות אחרונות"). הם מתגוררים באור־יהודה ויש להם שלושה ילדים (17, 15, 10). "הכרנו כשלמדתי עיתונאות ותקשורת ב'כותרת'. הייתי בת 22. הוא היה המרצה שלי - מבוגר ממני בארבע שנים. הייתי פותחת גל"צ רק כדי לשמוע את הדיווחים שלו על העולם הערבי. שנתיים חיזרתי אחריו עד שהתרצה. הגעתי אליו הביתה עם כתבות שפרסמתי וביקשתי את חוות דעתו. שם זה נהיה רומנטי. כשפגשתי לראשונה את אמא שלו אמרתי לה, 'מה גידלת? הוא הוציא לי את הנשמה עד שהסכים'".
"את הגברים מושכים לשוק ההון דרך תחושת כיף והרפתקה. את הנשים דרך הפחדה"
היא עצמה הייתה עיתונאית 20 שנה (בין השאר ב"לאשה", "כלכליסט" ו"גלובס"). ב־2011 הרגישה תחושת מיצוי, פרשה ועברה לעולם האקדמי. כיום היא עוזרת הוראה בסמינר הקיבוצים, במרכז האקדמי רופין ובאוניברסיטת בר־אילן. "במחקר שלי אני בודקת איך שחקנים פיננסיים כמו בנקים, בתי השקעות ובתי ספר לשוק ההון פונים לנשים כדי שישקיעו. זו תקופה בהיסטוריה שבה לנשים יש כסף, וכל השחקנים מנסים לרתום אותן באמצעות פחד. המסרים בפרסום הם שהמציאות קודרת, מאיימת ומאמללת, ושהנשים לא מבינות בכסף. רק דרך אותם גורמים פיננסיים נוכל לדאוג לעתידנו. את הגברים רותמים דרך תחושת כיף והרפתקה הכרוכה בלהשקיע. בסוף זה הרבה מעבר לשוק ההון. מעצבים פה נשים כיצורים אומללים וחסרי ביטחון".
אל תיגעי בלחם
פסטמן, ילידת בת־ים, מתארת ילדות לא פשוטה: "כולנו אז היינו ילדי רחוב. בילינו בחוץ ובים. אני מרגישה הזדהות עם מה שגליה עוז תיארה ב'דבר שמתחפש לאהבה'. הייתה המון אלימות בבתים של שנות ה־70. הריבים היו קולניים, והיו צעקות - באווירה הטעונה הזו שהיא מתארת, בכל רגע משהו רע עלול להתרחש. אני זוכרת שהייתי אצל חברה, והאבא ישן צהריים והפרענו לו. הוא יצא, נתן כאפה לבתו ומכוח האינרציה גם לי.
"ביליתי הרבה אצל סבא וסבתא שלי, ניצולי שואה, כך שאני מרגישה יותר כמו דור שני מאשר דור שלישי. ידעתי שאני צריכה לגמור מהצלחת, כי להם הייתה שואה ולא היה מה לאכול. מגיל שלוש הם היו תופסים חזק את אחי ואותי ואומרים, 'אתם הנקמה שלנו'. אחרי הצבא גרתי עם סבתא וניקיתי לה את המקפיא שהיה עמוס לחמים. אמרתי לה, 'אני אקנה לך לחם טרי'. היא נאבקה איתי ואמרה בקול חנוק, 'תשאירי את הלחם'. הבנתי שזה עמוק יותר. ינקתי את ההסתכלות ההישרדותית על העולם. אני רואה את זה בספר, כשאני מתארת שהעולם יכול לקרוס בכל רגע".
העיסוק בספר במוות נובע ממות אחיך?
"אני עצמי עברתי חוויה של סף מוות לפני עשר שנים. בלידה של הבת הקטנה שלי הרופאים לא שמו לב שאני מדממת כמעט למוות. כשאיבדתי את ההכרה רצו איתי לטיפול נמרץ. במשך 15 דקות צפתי בערפל שחור. לא הרגשתי כלום, לא רעב ולא קור. נפרדתי מהפיזיות שלי ומהרגשות. אני זוכרת שניסו להעיר אותי ורציתי רק להישאר איפה שאני. היה לי נעים שם. אני מניחה שזו התחושה כשמתים.
"אני תמיד אומרת שבגלגול הבא שלי אני רוצה להיות עץ. המשפחה שלי צוחקת עליי, אבל לי זו נראית חוויה מרתקת. לעצים יש אופי"
"אחי יריב היה ילד מחונן. הוא נסע לגרמניה ללמוד וסיים דוקטורט במדעי המוח. הוא התחתן עם בחורה גרמנייה ונולדו להם שני ילדים. למרות המרחק הייתה לנו קירבה נפשית. כל הילדות נתנו אחד לשני גב. הוא התקשר אליי ב־2016 וסיפר לי בטון יבש שמצאו לו נוזלים בלב ושזה יכול להיות סרטן. נבהלתי ונסעתי אליו. גילו שזה סרטן הלימפה, סרטן שנחשב קל יחסית. אבל התחילה כרוניקה של הידרדרות. תוך תשעה חודשים הוא כבר לא היה. הוא היה צריך תרומת מח עצם. נבדקתי ולא התאמתי. כשהתקשר להגיד שאין כבר מה לעשות, שאלתי אותו כמה זמן נשאר לו. הוא אמר שמשהו בין שבועות לחודש וחצי. נסעתי אליו. הייתי שם שבועיים וחזרתי הביתה כמה ימים לפני שנפטר. ברכבת לשדה התעופה בכיתי, ואף אחד לא השתין עליי. בטיסה חזרה כבר היו ישראלים שראו אותי בוכה ולא עזבו אותי. אמרתי להם שנפרדתי ממישהו שלא אראה יותר. חלקים ממני נשארו שם איתו. שנה וחצי אחר כך אבא שלי גם נפטר מסרטן. הוא לא היה יכול לשאת את הכאב".
מה לגבי גן עדן וגיהינום שאת מתארת באופן ציורי, את מאמינה בהם?
"יש משהו מנחם במחשבה שאם נתנהג יפה, נלך לגן עדן. אני לא מאמינה בגן עדן ובגיהינום. באלוהים כן. זה לא אלוהים דתי שמאמין בפנקסנות. זה אלוהים שאני רוצה לדמיין. גם חילונים מנסים למצוא זהות מול הדבר הזה שנקרא אלוהים. בכל מקרה, אני תמיד אומרת שבגלגול הבא שלי אני רוצה להיות עץ. המשפחה שלי צוחקת עליי, אבל לי זו נראית חוויה מרתקת. לעצים יש אופי. רק עכשיו שתלתי עץ והוא התגלה כמרושע - הוא שתה לשני העצים שלידו את המים והם מתו".
בואי נסיים באופטימיות: כבר יש לך רעיון לספר הבא?
"קודם כל, הספר הזה בתהליכי תרגום לאנגלית ויעלה בקרוב לאמזון. הספר הבא יהיה על ראש מוסד לשעבר שהופך לטייקון ומריץ שחקן פורנו לראשות הממשלה. אני רוצה שהקוראים ירימו את הספר, יקראו את הכריכה האחורית, יגידו לעצמם 'מה זו ההזיה הזו' וירצו לקרוא".
