את השנה החדשה פתחה אורנה דץ עם מתנה שהחליטה לתת לעצמה: היא הפסיקה לעשן. לפני חצי שנה נרשמה לאחד ממכוני הגמילה המפורסמים בארץ, עשתה מה שאמרו לה, וכבר שישה חודשים היא מצליחה להתגבר כל בוקר מחדש על הצורך להדליק סיגריה כשהיא שותה קפה.
"ראיתי את עדי אשכנזי באיזה אירוע", היא נזכרת, "ואמרתי לה, 'יאללה את באה החוצה לסיגריה?' היא אמרה לי, 'אני לא מעשנת כבר שנתיים'. אמרתי, 'איך? אני גם רוצה'. היא אמרה לי לאן ללכת כדי להיגמל. למחרת קבעתי פגישה והלכתי. אחרי כמה ימים קמתי בבוקר ושמתי לב שאני לא רוצה סיגריה".
"אני כבר מבוגרת מדי בשביל לעשן. אני מופיעה שם עם חבורת צעירים מוכשרים, ובניגוד אליהם אני צריכה לעבוד בשביל כל זה. אז אני לא מעשנת, ואני מבסוטית מעצמי"
כלום?
"בחיי, קרה לי נס. אני בעצמי בשוק שהצלחתי להפסיק. כל יום זו מלחמה. אדם מכור זה אדם מכור. אמרו לי שם במכון, ה'שלוק' הראשון שתשאפי מסיגריה, וכל הקולטנים שלך ייפתחו, וזה מפחיד אותי. אני אפילו לא חושבת על זה. כלום. חברים סביבי מעשנים, ואני לא נוגעת. זה היה הרגל כזה שצריך להיפטר ממנו, כי אני לא אוהבת להיות תלויה בכלום".
ואיך את מרגישה?
"מצוין. תקשיבי, זה הכל בראש. התקבלתי להצגה חדשה ב'הבימה', מחזמר, אני צריכה לשיר, לרקוד, אני צריכה כושר ולהגיע לגבהים עם הקול שלי. אני כבר מבוגרת מדי בשביל לעשן. אני מופיעה שם עם חבורת צעירים מוכשרים, ובניגוד אליהם אני צריכה לעבוד בשביל כל זה. אז אני לא מעשנת, ואני מבסוטית מעצמי".
זה לא הסיפור היחיד על כוח הרצון של דץ (58). לפני שנה וחצי, בזמן שהנחתה את תוכנית הבוקר של "רשת", היא נכנסה לאולפן הטלוויזיה. ארבע דקות לפני שידור היא פספסה מדרגה קטנה שלא הבחינה בה, סובבה מעט את הרגל ונפלה. "קמתי מהרצפה ועליתי לשידור, כי אני נורא מקצועית, ממש גיבורה גדולה", היא מעקמת את הפרצוף, "ופתאום שמתי לב שכבר חצי שעה אני לא מבינה בכלל מה שואלים ומה קורה מרוב כאבים. הבנתי שמשהו לא בסדר. זה היה יום ההולדת שלי, היה לי זר פרחים על הראש, וכך הגעתי לבית חולים. מיד הכניסו אותי לניתוח והשתילו לי פלטינה עם שבעה ברגים. עד היום יש לי צלקת", היא שולחת רגל קדימה ומרימה מעט את הג'ינס. "הייתי מנוטרלת, אבל גיליתי את החברים הטובים שלי בתקופה הזו. כולם עזרו לי".
"מאז הפציעה ברגל אני שומרת על עצמי. אין ללכת בלי להסתכל לאן אני הולכת. אין לקפוץ מאיזה סלע רק כי בא לי לקפוץ. אני חושבת על כל דבר שבע פעמים. לא הייתי כך קודם"
מה עזר לך לעמוד שוב על הרגליים?
"הייתי צריכה לחזור להופיע במחזמר 'מאמא מיה' שהופסק בגלל הקורונה וחזר באוגוסט 2021 לבמות. נפצעתי במאי, והיו לי שלושה חודשים לעמוד על הרגליים. האורתופד אמר לי לשכוח מזה, שאני אצטרך לפחות חצי שנה שיקום. אמרתי לו, 'אין מצב, אני חוזרת להופיע וגם קונה לך כרטיסים ואתה תבוא לראות אותי'. רק תני לי משימות ואני אעמוד בהן. עשיתי הכל, פיזיותרפיה, שיאצו, דיקור, הייתי יוצאת להליכות. וב־21 באוגוסט, היום הראשון של ההצגה, הרופא ראה אותי על הבמה עם עקבים. לא משנה שהיו לי בהתחלה כאבי תופת והכל".
מה למדת?
"החיים נותנים לך מכות, וכשאת יוצאת מהן את מקבלת פרופורציות. לפני 15 שנה התגרשתי, זו הייתה מכה שלמדתי ממנה. לפני 14 שנה אח שלי מת, זו מכה. לפני שלוש שנים אמא שלי נפטרה, זו מכה. כששברתי את הרגל זו הייתה גם מכה, אמנם מכה אחרת, אבל מצאתי את עצמי חסרת אונים ונתמכת. אני הבנאדם הכי עצמאי בעולם, הכי אין לי עצבים לאף אחד, רוצה שיניחו לי, לא מבקשת עזרה ולא רוצה עזרה, והיה לי קשה לעשות את הדברים הכי טריוויאליים, כמו ללכת לשירותים או להתקלח. הייתי צריכה קביים וכיסא גלגלים. מאז אני שומרת על עצמי. אין ללכת בלי להסתכל לאן אני הולכת. אין לקפוץ מאיזה סלע רק כי בא לי לקפוץ. אני חושבת על כל דבר שבע פעמים. לא הייתי כך קודם".
תכלס, כמה נשאר לנו?
לפני שנתיים וקצת נפרדה דץ מעו"ד אהרון רוזה, שהיה בן זוגה במשך שבע שנים. מאז היא לבד אבל ממש לא בודדה.
היו לך דייטים בשנתיים האחרונות?
"ניסיתי. הייתי באיזה בליינד דייט אחד, זה נורא הצחיק אותי".
"בגיל 20 את מתאהבת וקורים לך החיים עצמם, ילדים ומשכנתה. בגיל שלי אני כבר לא מבייצת. צריך חבר לחיים, פרטנר. לכל גיל יש את הצרכים שלו"
במקרה שלך זה לא באמת בליינד דייט.
"בדיוק. את רק צריכה לשכנע את האדם שמולך שכל מה שהוא חושב עלייך זה לא מי שאת. ברצינות, לא אכפת לי. יש לי חברים מדהימים, החיים שלי מלאים. תהיה לי עוד אהבה, זה ברור. אני יוצאת ואני מכירה, אבל עוד לא מצאתי את שאהבה נפשי. זה יגיע, כי אני פתוחה לזה. אני בנאדם שכולו אהבה. אולי בכתבת השער הבאה אני כבר אספר לך שמצאתי אהבה, כי בסוף מוצאים.
"אבל מה זו אהבה? בגיל 20 את מתאהבת וקורים לך החיים עצמם, ילדים ומשכנתה. בגיל שלי אני כבר לא מבייצת (צוחקת). צריך חבר לחיים, פרטנר. לכל גיל יש את הצרכים שלו. אולי בגיל 60 יהיו לי צרכים אחרים. אני אגיע לאיזה גיל שאדע לקחת לעצמי זמן לטייל בעולם, כי תכלס כמה נשאר לנו, בטוב? 20 שנה? צריך לבזבז את מה שעבדנו בשבילו" (מחייכת).
איך את מתייחסת היום לגיל שלך?
"כשהייתי צעירה יותר ראיתי שחקניות שהיו בגיל שלי היום, שהיו עבורי מודל להערצה, ואני זוכרת שאמרתי, 'כך אני רוצה להיות, זה אפשרי'. לא חשבתי שבגיל שלי אני ארגיש ואיראה ככה. את חושבת על הגיל הזה כעל זִקנה, וזה ממש לא. אני רואה היום בנות 75-70 שלבושות טוב, נראות טוב, חיות את החיים, ואני אומרת לעצמי, יש תקווה.
"מצד שני, פעם הייתי אומרת, 'יש לי גנים טובים, אני יכולה לאכול מה שאני רוצה'. זה כבר לא נכון. אני עושה ספורט והולכת לשיאצו. קורה שאני קמה בבוקר וכואב לי הגוף, נתפס לי שריר ואני לא יכולה לזוז. אין מה לעשות, אני צריכה לשחרר את זה. אני עושה פילאטיס מכשירים, יוגה, אימוני כוח, הליכות. בבית אני עושה מתיחות. דיאטה עוד לא הצלחתי לעשות".
ההצגה החדשה שלה, "השנה הטובה בחיי", מחזמר ישראלי אותנטי שכתב אוהד חיטמן ומביים משה קפטן, קו־פרודוקציה של תיאטרון הבימה ותיאטרון חיפה, עלתה לאחרונה. דץ מגלמת את סילבי, אמה המרוקאית של דנה (רוני דלומי). עוד משתתפים לי בירן (בתור החתן של דנה) ומיקי קם (כאם החתן), והעלילה מתארת את השנה הראשונה בחיי הזוג הצעיר, לאחר שנולד להם תינוק, ואיך מתגייסות האמהות לעזרה.
"לא חשבתי שבגיל שלי אני ארגיש ואיראה ככה. את חושבת על הגיל הזה כעל זִקנה, וזה ממש לא. אני רואה היום בנות 75-70 שלבושות טוב, נראות טוב, חיות את החיים, ואני אומרת לעצמי, יש תקווה"
דץ מאושרת לעבוד עם קם. זו כבר הצגה שנייה שלהן יחד - הן מככבות גם ב"מאמא מיה", שעדיין רצה על הבמות. "כיף לנו כי אנחנו שתי המבוגרות היחידות", היא מחייכת, "כולם שם בגיל של הילדים שלי. כיף לשחק עם צעירים, ותקשיבי, גיליתי את התיאטרון. זה חלום שלא חשבתי שיקרה לי, אחת ההפתעות בחיים. לא מזמן העליתי תמונה מהחזרות וכתבתי, 'השנה היפה בחיי', ומישהי הגיבה, 'איך את יודעת שזו תהיה השנה היפה בחייך? את לא מפחדת לעשות לעצמך עין הרע?'".
הראיון המלא עם אורנה דץ, הכולל הפקת אופנה בכיכובה, מתפרסם בגליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
